האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד

מממנים


לילה עם ערפד

מדובר על קטי, בחורה שאיבדה את זיכרונה לאחר שהתעוררה בגיל 13 בידיו של דן. אותו הבחור מתגלה אחר כך כערפד. (אם הדירוג ישתנה אני אודיע)...



כותב: Paramore ♥
הגולש כתב 2 פאנפיקים.
פרק מספר 5 - צפיות: 7910
4 כוכבים (4.2) 5 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: G - פאנדום: לא יודעת - זאנר: על טבעי, רומנטיקה - שיפ: לא יודעת - פורסם ב: 29.04.2013 - עודכן: 12.04.2014 המלץ! המלץ! ID : 4423
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק ננטש

מיתוסים על ערפדים התעוררו לחיים עוד לפני מאות שנים, בכל תרבות ראו אותם בצורה אחרת,
מיצורים בעלי שיער ירוק ומראה חייתי עד מראה בני אדם רגילים עם ניבים.
אך דבר אחד היה משותף לכל הגרסאות האלה, הם בעיקרון מתים מהלכים.
בימי קדם כשמישהו שחשדו בו שעסק בכישופים וניפטר, מהפחד שהוא יקום מהקבר
פיזרו ליד קיברו זרעים של פרג, בימיי הביניים נהגו לתפוס אנשים כאלה
ובשביל העבודה השחורה היו אנשים מיוחדים שנקראו:
"ציידי הערפדים" ש"ניקו את העולם". מרבית המיתוסים נוצרו במדינות כמו:
רוסיה, פולין, סרביה, רומניה ובולגריה.
לרוב מהארצות האלה ייחסו לערפדים מראה הסוואה כעטלפים
ששותים את דם קורבנותיהם כשמפתיעים אותם מלמעלה.

עד לפני כמה דקות לקטי לא מושג שדבר כזה כמו ערפדים יכול להיות אמיתי,
ויותר מאמיתי, קרוב אליה. "דן?...אין מצב..." המשיכה להגיד לעצמה בעודה מדפדפת
באלבום הישן שנראה שעוד שניה הדפים שלו יתלשו ממקומם. קטי ידעה שלהכנס
ללחץ לא יעזור לה והיא הסתגרה בחדר לארבעים דקות עד שעה.
כל השאר חיכו בסבלנות בחוץ ולא הוציאו הגה מפיהם.
"טוב אני הולכת לנוח" אמרה קארין וקמה מהריצפה הקרה שישבה עליה יותר מחצי שעה.
"חכי, היא עומדת לסיים, אני מרגיש את הדופק שלה חוזר למצב סביר."
אמר רומן והתיישב לידה. "אתם חושבים שהיא תהיה בסדר?" שאל דן בעודו מתבונן
בדלת שמפרידה בינו לבין קטי. "היא חייבת להיות בסדר..." ענה רומן והתבונן בקארין
שלא מפסיקה להתלונן עד כמה שהיא עייפה בזמן האחרון.
לפתע ארבעתם שמעו את דלת הכיתה נפתחת וקטי עמדה מולם עם הראש למטה.
"את בסדר?" שאל דן והתקרב שלושה צעדים לקראתה.
היא לקחה שלושה צעדים אחורה וענתה "תפסיק לשאול את זה".
היא סימנה להם עם הראש להכנס פנימה והתיישבה על הכיסא בו היא ישבה מקודם.
"אז...אתם רוצים להגיד לי שאתם הורגים אנשים?" שאלה ולא העיזה להרים את ראשה.
–"לא אנחנו לא הורגים בני אדם, אנחנו יכולים לשתות מהם דם אבל הם לא יזכרו
את זה אחר כך כי אנחנו מוחקים את זיכרונם באותה השניה." ענה לה רומן והיה מוכן
לעוד שאלות. "מוחקים זיכרון? מה זה סרט?" ענתה קטי בציניות מפני שעוד לא השלימה
עם העובדה שמה שאמרו לה מציאותי והדבר נשמע אבסורדי לגמרי.
"אם כבר אז סרט רע..." ענתה קארין ופניה היו אדישות כמו תמיד.
קטי סיבבה את ראשה לחלון והסתכלה על טיפות הגשם הנישברות.
במשך חמש דקות, ארבעתם ישבו בשקט מסתכלים על קטי הסגורה בתוך עולמה.
"קטי...?" שאל דן והתיישב לידה. "אתם יכולים למחוק לי את הזיכרון?" שאלה ופניהם
של כולם השתנו. כולם הרימו את מבטם אליה ושאלו "למה?"
-"כי כל מה שסיפרתם לי...אני רוצה לשכוח"
אמרה והסתכלה לארבעתם בעיניים. "את צריכה להבין שאנחנו לא סתם מספרים לך את זה,
יש לזה מטרה, וגם אם הייתי רוצה לא הייתי יכול למחוק את הזיכרון שלך, אמרתי לך כבר שאת מיוחדת"
אמר דן והתיישב על הריצפה הקרה. "מה מיוחד בי? אתם מוכנים להסביר לי? בימים האחרונים אני שומעת
את זה הרבה, אבל זה לא אומר לי כלום" אמרה והזיזה את שיערה לאחור.
"בכיף הייתי מספר לך, אבל אני לא יכול לספר לך את הכל ביום אחד, תצטרכי לחכות"
אמר דן והמשיך לשבת בעודו מסתכל על האלבום הישן שקטי הניחה על הכיסא לידה.
"למה אתם מספרים לי את זה?" שאלה קטי שוב ובהתה בפניו של דן.
"כשיגיע הזמן את תדעי למה, כל מה שסיפרתי לך עכשיו זה מאוד חשוב, את צריכה לשמור
על זה בסוד, העולם שבחוץ לא יודע עלינו, אנחנו 'בני אדם רגילים' בשבילם, ואסור להם לדעת." אמר.
"תקשיבי לי טוב" קטע אותם רומן שישב בצד והתעסק בנרות שבערו חזק מתמיד.
"מעתה והלאה הרבה אנשים ירצו לפגוע בך, בגלל זה את חייבת להיות לידינו כל הזמן,
שנוכל להגן עלייך, אנחנו לא היצורים המשונים היחידים שיש בעולם ואף אחד לא יודע עליהם,
יש עוד, אבל את לא צריכה לדעת את זה בינתיים." אמר רומן והתקרב לכיוון הלוח.
"אפילו החברים הכי טובים שלך, יכולים להיות מזוייפים, את צריכה ללמוד להבחין בין מציאות לדמיון
את חייבת לעשות את זה, כדי שתוכלי לשמור על עצמך" הוסיף רומן והתחיל לקשקש
על הלוח הירוק שראו עליו שלא נגעו בו שנים. "ולמה אני אמורה להאמין לכם?"
שאלה קטי כי כבר לא ידעה על מי לסמוך ועל מי לא. "שאלה טובה, אני לא יכול לספק לך תשובה עכשיו
את תראי בהמשך, בינתיים פשוט תקשיבי למה שאנחנו אומרים."
אמר רומן והוציא את מפתח הכיתה מהכיס שלו. "יאללה כולם למיטות עכשיו"
אמר בנימה אופטימית וחיוך שובב עלה על פניו.
קטי יצאה מהכיתה ראשונה וארבעתם הלכו מאחוריה.
"אז...הייתם פעם בני אדם...?" שאלה והמשיכה לבהות בתקרה בעודה הולכת אל דלת היציאה.
"כן...אבל זה היה כל כך מזמן שאנחנו אפילו לא זוכרים מתי" אמרה קארין בעודה
משחקת עם התלתלים שבשיערה. "שכחנו איך זה להפצע, עכשיו כשמישהו פוגע בנו, לפצע לוקח
בין 5 ל-10 דקות להעלם, אז אנחנו לא מרגישים בכאב לאורך זמן." ענה לה רומן.
"ואתם עפים וכאלה? נו כמו עטלפים...ראיתי את זה בטלויזיה" שאלה קטי.
"קטי...את רואה יותר מדי טלויזיה" ענה לה חן שסוף סוף הוציא מילה מפיו ששתק לאורך שעות.
"אנחנו ממש לא עטלפים, אנחנו לא יכולים לעוף, העטלפים סתם סובלים בגללנו,
יש ארצות שבהן יש הרבה עטלפים אז אנשים שחושבים שהם מן ערפדים נוהגים לשרוף אותם
או לרסס בחומר כלשהו כדי שימותו, הם סתם סובלים בגללינו,
אין להם כל קשר אלינו חוץ מזה שגם להם יש ניבים כמו שלנו, אם אני לא טועה,
בעולם יש 3 סוגי עטלפים ששותים דם, אבל לא מבני אדם, אלא מחיות כמו פרות,
יש להם שיניים בולטות כמו שלנו ואוזניים ענקיות, אבל זה הדבר המשותף היחיד בינינו"
הסביר לה רומן עד שהגיעו אל שער בית הספר.
"טוב, ניפגש מחר, ותזכרי קטי, אסור לאף אחד לדעת את מה שסיפרנו לך עכשיו,
זה יכול לסכן את החיים שלנו, וגם את שלך" הוסיף רומן.
"ושלא תעזי ללכת למקום כלשהו לבד, מחר נמצא לך מישהו שישגיח עלייך כל הזמן"
אמר וסימן לה עם הראש להכנס לבניין שלה. "לילה טוב...רגע...אתם ישנים בלילות?" שאלה.
"כן...ובמיטות רגילות לא בארונות קבורה או מה שזה לא יהיה שהסרטים מראים,
אנחנו גם צריכים אנרגיה." אמרה קארין כאילו זה מובן מאליו.
"טוב...לילה טוב אז" הוסיפה קטי בטון מבולבל כאילו היא בעצמה לא מאמינה לדבריה ונכנסה לבניין.
כמובן שלהרדם היא לא יכלה, כל הלילה העסיקו אותה שאלות שונות שתשובות עליהן עוד לא קיבלה.
אבל למרות כל הבלבול שהיא הרגישה, היא החליטה לבטוח בדן, ערפד או לא, היא אהבה אותו 4 שנים.
הגיע הבוקר וכך קטי לא עצמה אפילו עין, והשעון המעורר צלצל "הזמן לקום..." אמרה קטי עם עיניים נפוחות ושיער מבולגן.
"וואו מה עבר לך על הראש?" היה הדבר הראשון ששאלה שונטל כשקמה ממיטתה
וראתה את קטי הולכת מפה לשם. "את לא רוצה לדעת..." ענתה קטי.
"אם את אומרת..." ענתה שונטל ומיהרה למקלחת.
מינה כמו תמיד ישנה כמו שדובים יושבים בשנת חורף, כדי להעיר אותה,
לא יספיקו אפילו שישה שעונים מעוררים.
"נתחיל...?" אמרה קטי לשונטל כשהיא יצאה מהקלחת מסודרת מתמיד. "יאללה" ענתה ושתיהן
התקרבו למיטתה של מינה. כוונתן הייתה לנסות להעיר אותה כדי שתבוא איתן ללימודים.
קטי אחזה בשמיכתה של מינה שנראתה כמו עור של דוב סיבירי ושונטל אחזה בכרית,
שנראתה עוד יותר גרוע. "בשלוש." אמר קטי והתחילה לספור בשקט.
"1...2...3!" צעקה ושתיהן משכו את הכרית ואת השמיכה ממקומן, כמובן שהדבר לא הזיז למינה
שהמשיכה לנחור גם בלי הכרית ובלי השמיכה.
שונטל עלתה על מינה והתחילה לנדנד את ראשה מפה לשם כדי לנסות להקים אותה משנתה. "דיי..."
התלוננה מינה בעודה מנסה לפקוח את עיניה. לבסוף השתיים הצליחו להקים אותה ממיטתה
אבל לקח לה 10 דקות להתעורר בישיבה. "לא בא לי ללמוד היום..." אמרה מינה בעודה מגרדת
את ראשה "וואו...מה עבר עלייך?!" צעקה כשהרימה את ראשה וראתה את קטי העומדת
במכנסי פיג'מה וחולצת טי שרט ועל ראשה תוהו והבוהו.
"למה כולם שואלים את זה, לא הצלחתי להרדם וזהו." אמרה והלכה לאמבטיה לסדר את עצמה.
שמה פודרה על עיניה הנפוחות והסתירה את הסימנים השחורים שהיו לה מתחת לעיניים.
שלושתן הסתדרו ונכנסו לבניין הבית ספרי. שונטל ומינה הלכו לקנות להן שוקו
על הבוקר בקפיטריה וקטי נשארה לחכות להן במסדרון כשלפתע שמעה צרחות.
הצרחות באו מהמסדרון של כיתות י', היא ניגשה לראות מה קורה וראתה ילד שמוקף בילדים
וכל אחד מהם מרביץ לו בתורו.
אחד הילדים לקח את תיקו של הילד שעמד באמצע העיגול וריסק לו אותו על הגב,
הילד התקפל מכאבים וצנח על הריצפה. קטי לא יכלה להאמין למראה עיניה, כולם נגד אחד.
"יא...אני יראה להם מה זה!" אמרה קטי, הורידה את תיקה על הריצפה והתחילה ללכת
לקראתם בעודה מקפלת את השרוולים. "תעזבי אותם" שמעה מישהו אומר לה מאחורה,
והסתובבה לראות מי מדבר. עמד מולה ילד גבוה, שלא ראתה מעולם, באוזניו היו אוזניות
אמ פי לבנות, היו לו עיניים גדולות בצבע ירוק בהיר ושיער שטני שהאורך שלו
קצת עבר את האוזניים, הוא עמד בעודו מחזיק ספר כלשהו בידיו ובוחן את קטי מלמעלה למטה.
קטי לא יכלה להכחיש הבחור היה אחד הבחורים הכי יפים שהיא ראתה בחיים שלה.
לרגע ליבה פעם בחוזקה ואז חזר למצבו הרגיל. "מה אתה מתערב?" אמרה וסיבבה את גבה אליו
בעודה ממשיכה ללכת לכיוון הילדים. "אני לא מציע לך להמשיך..." הוסיף הבחור והמשיך לעמוד במקומו.
איזו חוצפה חשבה לעצמה קטי והסתובבה אליו שוב. "מי אתה שתגיד לי מה לעשות?..."
אמרה והתחילה ללכת לקראת הילדים שוב.
"אם את תעשי עוד צעד אחד קדימה, אני נשבע לך שאני אגרום לך לבכות" אמר הבחור
ושמעו בטון הדיבור שלו שהוא התכוון למילותיו. באותה השניה קטי פהרה את פיה
לא מאמינה למה שהיא שמעה הרגע.
"מה, מה תעשה לי?! איזה פחד, אל תהיה משוגע" אמרה בטון ציני והתחילה לצחקק ברשעות,
הכוונה הייתה לעצבן אותו, מה שהיא לא הצליחה לעשות.
"אל תגידי לי שלא הזהרתי אותך אחר כך..." הוא הוסיף והוציא את אחת האוזניות הלבנות
של האמ פי מהאוזן שלו. קטי התעצבנה כל כך עד ששכחה בכלל מהריב שהמשיך בהמשך
המסדרון והפנתה את מבטה אליו בעודה מתחילה ללכת לקראתו בצעדים כבדים
ומהירים כשלפתע שמעה מישהו צועק "מה קורה פה?!" הקול בא מתחילת המסדרון.
קטי סיבבה את ראשה וראתה את המנהל עומד בפתח המסדרון ומסתכל על חבורת הילדים
שמתעללים באחד מחבריהם לכיתה. "כולכם...אליי...עכשיו...למשרד!!!" צעק המנהל ובצעדים כבדים
ורועשים התחיל ללכת לכיוון משרדו.
"את רואה...? אם היית הולכת להפריד הוא לא היה רואה את זה...ואם הוא לא היה רואה את זה במו עיניו,
הוא לא היה מאמין לזה, ואם הוא לא מאמין לזה, התלמידים לא היו נענשים"
אמר הבחור וחיוך ציני עלה על פניו כאילו הוא הוכיח לה משהו.
הוא כנראה עצר את קטי בכוונה כדי שהמנהל יראה במו עיניו מה קורה בבית הספר שלו.
"אתה קראת לו?" שאלה אותו קטי ונעצרה במקומה.
"כן..." ענה בשקט ווהחזיר את האוזניה הלבנה שוב לאוזן שלו.
" אז למה לא אמרת...?" שאלה קטי והיא שמעה את המוזיקה החזקה שבא מהאמ פי.
הוא לא רצה להקשיב לה והגביר את הווליאום. אני לא מאמינה איזה חוצפה יש לאנשים פה
חשבה לעצמה קטי ונדנדה בראשה. "קטי...מה את עושה?! יש שיעור" שמעה קטי
את שונטל העומדת בתחילת המסדרון עם מינה ושלוש שקיות שוקו בידיהן.
הבחור הסתובב ולא אמר מילה, והתחיל ללכת לכיוון תחילת המסדרון ופנה לעלות במדרגות.
כשמינה ושונטל ראו אותו, הן היו עד כדי כך שקופות שהיה אפשר לראות את הלסת שלהן על הרצפה.
"תסגרו את הפה, יכנס זבוב" אמרה להן קטי והתחילה לעלות במדרגות גם היא.
"קטי..." עצרה אותה שונטל, קטי הסתובבה בעודה מחזיקה את שקית השוקו בפיה.
"מי זה?????????" צעקה והתחילה לחייך כמו חולת נפש.
"כן מי זה באמת?" הוסיפה מינה לאחר שסיימה במהרה את שקית השוקו שקנתה.
"מאיפה אני יודעת, ואני גם לא רוצה לדעת" ענתה קטי בגאווה וסיבבה את ראשה בחזרה למדרגות.
"טוב אני חייבת לברר" אמרה מינה ובהתלהבות התחילה להעלות במדרגות.
שלושתן נכנסו לכיתה והתיישבו במקומן בדיוק בזמן כשהמורה היה בדלת.
"פיו...הספקנו" אמרה שונטל והתיישבה במקומה.
"בוקר טוב תלמידים..." אמר המורה ניסים וכל הכיתה פתחה את פיה.
"הוא אומר בוקר טוב? צריך לרשום את זה בספר 'גינס', לא חשבתי שאני יזכה לרגע הזה" לחשה מינה לשונטל ושתיהן התחילו לצחקק.
"שקט בכיתה!!" צעק המורה ונתן מכה על שולחנו עם היומן שהיה בידיו.
"היום לא נתחיל בהכתבה כי יש לי מישהו להציג לכם" אמר ולא ריגש במיוחד את הכיתה.
"תכנס בבקשה" הורה ניסים המורה למישהו שכנראה עמד מחוץ לדלת הכיתה.
מה?? לא יכול להיות!! חשבה לעצמה קטי ופתחה את פיה לרווחה.
מי שנכנס לכיתה היה הבחור שלפני כמה דקות עיצבן את קטי במסדרון.
הוא נכנס עם האמ פי באוזניו, וילקוטו עליו, כשהוא הרים את עיניו, כל הבנות בכיתה התחילו
לשרוק ולעשות עיניים, והבנים כמובן התעצבנו. "איזה חתיך...מי זה...אני מתה" שמעה קטי
את הבנות הרכלניות שישבו בתחילת הכיתה.
"זה התלמיד החדש שלנו...הוא הגיע לפה רק אתמול...קוראים לו מקס והוא ילמד איתנו השנה,
אני מקווה שתקבלו אותו בברכה" אמר המורה ופתח את יומנו. "מקס אתה תשב...פה"
אמר המורה וסימן לו על השולחן הריק שהיה מול שולחנה של קטי.
"לא המורה אבל אני לא יראה את הלוח, השולחן הזה תמיד היה ריק" התלוננה קטי ועשתה
פרצוף מתחנן. "אז מהיום, הוא לא יהיה ריק" אמר המורה וחייך ברשעות.
מקס התיישב בשולחן מולה ושם את ילקוטו בצד.
במהרה נשמע הצלצול וקטי קיבלה הודעה לפלאפון.
"תבואי לכיתה הנעולה לרגע, אני מחכה, דן".
קטי חייכה לרגע אבל אז ניזכרה באתמול ומה שקרה, והחיוך ירד מפניה.
המורה יצא מהכיתה ושיעור אחר עמד להתחיל, קטי קמה מהשולחן
"אני אחזור עוד דקה" אמרה לשונטל ומינה.
"תחפו עליי...תגידו שאני בשירותים" הוסיפה ויצאה מהכיתה.
היא התקרבה לכיתה הנעולה ונגעה בידית, הכיתה הייתה פתוחה,
היא נכנסה וראתה שם את דן וקארין יושבים אחד ליד השניה ומתבוננים בה בסקרנות רבה.
"תתקרבי" אמר דן והושיט את ידו אליה. היא התקרבה, נגעה בידו והוא התרומם מהכיסא.
"יש לי מישהו להציג בפנייך היום." אמר וחייך לרווחה.
"בפניי...? מי?" שאלה אותו קטי והסתכלה על קארין שישבה אדישה כמו תמיד ושיחקה בשיערה המתולתל.
"תכנס..." אמר דן בקול רם ודלת הכיתה נפתחה. פניה של קטי השתנו ומייד היא הסתכלה על דן בחזרה.
"זה מקס...הוא ישגיח עלייך מעתה והלאה." אמר דן והמשיך לחייך.
היא החזירה את מבטה לעבר מקס שעמד בצד, כנראה הוא ידע מההתחלה מי היא,
והבעת פניו לא השתנתה, הוא עמד עם האמ פי באוזניו בעודו נשען על הדלת.
"לכל מקום אליו תלכי, תדאגי שהוא יהיה בסביבה" הוסיף דן והתקרב למקס, הם לחצו ידיים
ומקס נכנס לכיתה. קטי עוד לא הבינה מה קורה סביבה וגלגלה את עיניה מפה לשם.
"וכן...קטי...גם הוא ערפד" אמר דן וסיבב את מבטו אליה.

הפרק הקודם הפרק הבא
תגובות

תמשיכי!! · 11.08.2013 · פורסם על ידי :Mrs. Salvatore
את כותבת מהמם, תמשיכי דחוף :)

:) · 11.08.2013 · פורסם על ידי :Paramore ♥ (כותב הפאנפיק)
תודה רבה!, ההמשך בדרך :)

זה כזה יפה! · 16.11.2013 · פורסם על ידי :Im Not Lost In Sin
ראיתי שלא עדכנת כבר חודשיים, אז תעדכני מהר, עד שאני אגיע לפרק בו עצרת...
זה כזה יפה! אהבתי שכל ה בנות מאוהבות במקס ורק קטי שונאת אותו, ואז מסתבר שהוא יצטרך ללכת אחריה לכל מקום.
אני אוהבת אירוניה! חחח
ויש לך כתיבה מדהימה.

תודה רבה · 16.11.2013 · פורסם על ידי :Paramore ♥ (כותב הפאנפיק)
אני שמחה שאת אוהבת ^^
אבל אני לא אוכל להוסיף עוד פרקים בזמן הקרוב כי המחשב שלי מקולקל וכל הפרקים על המחשב..
אני אעדכן כשאני אוכל...

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
3797 7004 4217 2219


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2007-2025