המסע המכושף

"תרשמו, תרשמו!" אמר ג'יבר בלחישה רמה, "על העבודה הזאת, בתוספת התרשימים..."

"שאנחנו כתבנו, ואתה לא עזרת בכלל," הוסיף ג'יליוס ברטינה.

"...וציטוט דברי בנות האדם הללו," המשיך ג'יבר, "ואפילו הבאתן לבועה, על כל זה וודאי נקבל תשלום הגון."

"כמה כבוד יהיה לנו..." אמר ג'יליוס בחולמנות.

"כבוד?!" שאל ג'יבר בבוז, "למה צריך כבוד? אבל ישלמו לנו כסף!"

"כסף?" לעג לו ג'יליוס בחזרה.

"כן, כסף!"

"אבל התהילה עדיפה," אמר ג'יליוס.

"במה בדיוק?" ג'יבר נראה לא מרוצה במיוחד מהתפתחותה של השיחה. בדרך כלל כולם שמעו לו, וכמעט לעולם לא התווכח.

"הכבוד עוזר ל... איך להגיד, לעלות במעמד החברת – "

"אבל אני כבר בראש הסולם!" אמר ג'יבר, "למה צריך יותר? אני 'מסתפק במועט'."

ג'ורי צחקק בשקט.

"למה אתה צוחק?" תקף אותו ג'יבר בעצבנות.

"לא חשוב..."

"כן חשוב!" ג'יבר כל כך התעצבן, שפניו כבר החלו להפוך לאדומים, למרות שהיה תכול – שזה צבע די רחוק מהאדום. "כן חשוב! אז למה צחקת?"

"בסדר, בסדר!" נאנח ג'ורי, "אממ... בגלל ש... ראיתי קרפדה."

"אבל מה מצחיק בזה?" מפני שהסתקרן, עזב אותו לרגע כעסו.

"מה שמצחיק זה שהיא, קרפדה חסרת שכל, ממהרת לדרכה, בעוד שאנחנו עסוקים בדיון שטותי שאין כמוהו! מה הקשר, תסביר לי, בין סולם מקובלות לבין ההמראה שכבר הייתה אמורה להתבצע?!"

עכשיו פניו של ג'יבר כבר להטו מכעס וצבען כבר הפך לגוון ארגמן. "אתה חצוף..." מלמל בקול שמנוני, ואחר צרח: "אתה תשלם על זה! אתה, ג'ורי, אתה בעצמך קרפדה חסרת מוח!"

ג'ורי שם לב שמעט עבר את הגבולות בהתפרצות כלפי פטרוזיל מכובד וחשוב כמו ג'יבר, אבל בכל זאת לא מאוד התרגש. "למה אני קרפדה חסרת מוח?" שאל בנינוחות.

"אתה – אל – תענה לי – ככה!" הוא הדגיש כל הברה והברה.

"יואו, באמת!" אמר ג'ורי, "אפשר לחשוב! מה כבר קרה?!"

"מה שקרה," צעק ג'יבר, "זה ש – "

"שצריך כבר לעלות על הטיסן ולטוס!" אמר ג'יליוס שהופיע לפתע בכעס, קוטע (לשמחתו הרבה של ג'ורי) את הדיון ה"תרבותי" שלהם, "וצריך לטוס מהר."

חמִשתם עלו ל"אווירון". לא בדיוק בקלות, אם תשאלו את אלמוג. לא היה שם מדרגות – כלומר, היו, אבל מנייר שלא החזיק אותן. אז הן טיפסו על החלק של הטיסן שהיה עשוי מקרטון. לא הכי-הכי, אבל יותר טוב מנייר. הבנות כבר היו לבושות בחליפות ה'קורנפקס'.

"זה באמת מחמם מאוד," אמרה דיאנה ומחתה אגלי זיעה ממצחה.

"כן..." אמרה אלמוג, "אפילו בקיץ, כשהלכתי לבית הספר בתלבושת והייתי חנוקה בכיתה – שמשום מה המורה הרגישה צורך להדליק בה חימום – לא היה כל כך חם..." היא נפנפה על פניה בידה.

"נכון," הסכימה דיאנה, "ואפילו בשיא החורף, כשירד שלג, כשהתפללתי לחום, לא העלתי בדעתי חום שכזה!"

"יש לי רעיון," הציעה דיאנה בחוכמתה, "פשוט נוריד את זה!"

"איך לא חשבנו על זה קודם?" התפלאה אלמוג תוך הורדה נמרצת של החליפה הדקיקה אך מסורבלת.

סוף כל סוף הן הצליחו לטפס למושבים. הם היו עשויים מקרטון, והידיות מנייר.

"הי, איפה ה'קורנפלקסים' שלכן?!" שאל אותן ג'יבר בבהלה.

"הם כאן," אמרה דיאנה, "היה לנו חם, אז הורדנו אותן."

"למה את עונה לי?" התעצבן ג'יבר, "לא לימדו אותך שזה לא מנומס לענות למבוגר, אה?!"

"סליחה," אמרה אלמוג, שניכר היה כי היא כלל לא מצטערת. "אבל שאלת שאלה, ועניתי תשובה!"

"אבל זה לא מנומס לענות למבוגר!" התעקש ג'יבר.

"בכל מקרה, גם אם לא הייתי עונה, היית מתעצבן עלי – בגלל שלא עניתי לך, אז מה ההבדל? פשוט יש לך מצב רוח מעוצבן! מה אני כבר יכולה לעשות?"

ג'יבר הנהן בראשו בכעס, ואישר את דבריה: "כן! פשוט יש לי מצב רוח כזה!" והוא צרח: "אז עופו לי מהעיניים!"

הבנות עשו כרצונו במהירות האפשרית, והלכו לחלק היותר אחורי של ה"אווירון".

"איפה נשב?" שאלה אלמוג את ג'יליוס. דיאנה עדיין רעדה ושתקה.

"את והיא תשבו כאן..." הוא הצביע על שני מושבים בחלק האחורי של הטיסן. אלמוג קפצה לשם, אך דיאנה זחלה ומשכה את עצמה למושבהּ.

"למה את כל כך מדוכדכת?" התפלאה אלמוג, "עכשיו אנחנו הולכות לעבור חוויה שכמעט אף אחד לא עבר אותה, נצלי את החוויה הזאת!"

דיאנה נאנחה. 'אף אחד לא מבין אותי?' שאלה את עצמה, 'אפילו לא החברה הכי טובה שלי?!'

"אממ – דיאנה?" אלמוג ציפתה לתגובה.

"מה?" שאלה דיאנה.

"את... הקשבת בכלל למה שאמרתי?"

"ברור!"

"אז תעני לי!"

"אה... טוב," אמרה דיאנה, "את פשוט לא מבינה אותי! את יודעת מי זה סבא רבא שלי?"

"לא, מי?"

"צבי אהרונסון. ואת יודעת מי זה?"

"אממ – האח של שרה אהרונסון, לא?"

"כן, בדיוק."

"ואיך זה קשור?" שאלה אלמוג.

"אה, נכון, שכחתי ש... טוב, באחת הפעמים שצבי הזה יצא לחו"ל, הוא הלך לקבוצת אמריקאים שהיו חברים שלו, והם חשבו על... כלי תחבורה שיטוס בחלל. הם ממש תכננו הכל, ועשו זאת בשעות הפנאי שלהם, להנאה. וזה היה לפני שהחללית הומצאה, ולפני שהרעיון אפילו נוצר במוחם של אחרים. שנה אחרי מותו, החללית הומצאה."

"אבל איך זה קשור?" חזרה ושאלה אלמוג, "זה מעניין, אבל זה לא כזה קשור!"

"אופס. שוב שכחתי. אז באחת הפעמים שצבי הלך לאמריקאים האלה, הם הצליחו להשיג טלסקופ והסתכלו בחלל. שמואל סיפר לילדיו איך המראה, והנציח זאת ביומנו. נראה לי שכמה פרטים השתנו לרעה בתיאור הזה, כי עכשיו זה לא נשמע מדהים, אלא מפחיד..."

  השתררה דממה לרגע.

קולו של ג'ורי הפר את הדממה: להדק חגורות, יוצאים לדרך!"

לקח לאלמוג ולדיאנה כמה שניות להבין שחוט הברזל הוא החגורה שלהן.

הן חגרו את חגורותיהן, והתכוננו לצאת לדרך, מפוחדות מאוד בעיקר בגלל שהן טסות על נייר.

איזה פחד!

נשמעה הספירה לאחור, ובסיומה – החלה ההמראה.

"אמא'לה!" קראה דיאנה, בעוד הטיסן צובר תאוצה.

"דיאנה!" הן נצמדו אחת לשניה, מנסות להתרחק כמה שיותר מקצוות הטיסן.

הטיסן כבר החל להתרומם.

הוא נטה למעלה, ועלה אט-אט, יותר ויותר גבוה. אחרי מספר דקות התיישר, כי הגיע לגובה הנדרש.

מזל שלא היתה רוח באותו זמן, אחרת הטיסן היה עף.

אבל מפני שלא היתה רוח, הכל עבד מצויין, והבנות שמחו לשמוע שה'מטוס' כנראה יפעל כמו שצריך, כי הגיעה אנרגיה לא ידועה שהזניקה את הטיסן בצורה כזאת שגם רוח לא תוכל להעיפו.

אלמוג לא חדלה מלהסתכל החוצה. אמנם זה היה מפחיד בשל הגובה, אבל בכל זאת – נוף כזה לא רואים בכל יום.

אלמוג חשבה אם יאמינו לה בבית הספר אם תספר על ההרפתקה שלה. למען האמת, גם אם היו מספרים לה דברים כאלו, היא לא היתה מאמינה.

לכן הבינה שלא כדאי לה לפתח תקוות שווא. 'למרות זאת,' חשבה, 'אני תמיד אוכל לחלוק את סודי עם דיאנה! היא תאמין לי!'

אבל אלמוג לא יכלה להמשיך להרהר, כי דיאנה המפוחדת מהטיסה היתה זקוקה לתמיכתה.

הפרק הקודם		הפרק הבא