באה בקלות

לילי החדשה

"למה כולם נועצים בי מבטים?" שאלתי את אוליבר בעודנו הולכים במסדרון ביום המחרת.

"את רוצה לדעת את האמת?" שאל אותי אוליבר.

"כן!" אמרתי, מתחילה להילחץ.

"התרגיל של שנינו אתמול הפך אותך לזונה של הוגוורטס." אמר לי אוליבר.

"מ-מ-מה?" גמגמתי אבל אוליבר כבר נכנס לכיתה שלו בעוד אני הייתי צריכה להמשיך למטה, לעבר המרתפים, לשיעור השיקויים שלי.

"היי, זונה." הייתה הברכה של רוקסן אליי כשנעמדתי לצידה בשולחן המשותף שלנו בשיעור שיקויים. הבטתי בה בפליאה.

"סליחה?" אמרתי.

"מה, את לא יודעת שכל בית הספר חושב שאת לא יותר ממופקרת חסרת כבוד? ולמה זה הופך אותי? לחברה הכי טובה של המופקרת חסרת כבוד!" סיננה לי רוקסן בכעס.

אני לא מאמינה, היא כועסת עליי? טוב, הייתי צריכה לצפות את זה. אתמול, אחרי שיצאתי בדרמטיות מהחדר של הבנים בהפלפאף, שם, כביכול, אני ואוליבר עשינו את זה, חיפשתי אותה בכל מקום ולא מצאתי. לבסוף החלטתי ללכת בעצמי.

גם לא ראיתי אותה כשקמתי בבוקר, וגם לא כשהלכתי לארוחת הבוקר. ואנחנו יושבות אחת ליד השנייה בארוחת הבוקר, הצהריים והערב מאז השנה הראשונה שלנו.

"אל תגידי לי שאת מאמינה לכל החרא הזה. את יודעת שאני ואוליבר לא עשינו כלום." לחשתי לה בכעס בעוד הפרופסור לשיקויים נכנס לכיתה והחל לדבר.

"אני כבר לא יודעת במה להאמין." לחשה לי רוקסן בכעס.

"את אמורה להיות החברה הכי טובה שלי! את אמורה לדעת שאני לא זונה כזאת. בסך הכול ניסיתי לעזור לאוליבר." לחשתי, כנראה בקול רם מדי.

"גברת וויזלי וגברת פוטר, אני מפריע לכן?" קולו של הפרופסור מנע מרוקסן לענות לי בכעס.

"סליחה, פרופסור." אמרנו שתינו בראש מורכן.

"זונה." לחשה לי רוקסן באוזן כשהפרופסור לא הסתכל. הרגשתי איך הפנים שלי מאדימות ומקבלות את הגוון של שיערי. הו, לא כדאי לך להסתבך עם וויזלי-פוטר, רוקסן.

הם קוראים לי זונה? הם חושבים שאני "מופקרת חסרת כבוד"? הם עוד לא ראו כלום.

"וואו."

"זאת לילי?"

"תסתכל, אדם, תראה איזו פצצה לילי."

"אוליבר הזה בר מזל."

"איך אף אחד לא שם לב אליה עד עכשיו?"

כן, איך באמת אף אחד לא שם לב אליי עד עכשיו? איך החברים היחידים שלי עד אותה עת היו בני הדודים שלי ונער הומו ודחוי (מצטערת, אוליבר)?

בכל מקרה, חשבתי לעצמי, עכשיו אף אחד לא יכול להתעלם ממני. ומה שכתבתי למעלה? אלו רק חלק מההערות ששמעתי כשנכנסתי לאולם הגדול אחר הצהריים.

חצאית בית הספר עוברת רק בקושי את קו התחתונים. שלושה כפתורים פתוחים בחולצת בית הספר הלבנה. השיער הג'ינג'י משוחרר וחופשי, פרוע, ולא אסוף בקוקו או בצמה כמו תמיד. נעלי עקב גבוהות, אדומות, דואגות לצליל עקב רם שיודיע שאני כאן. אודם אדום כדם. ריסים ארוכים, שחורים ומפתים. כולם רוצים לטעום ממני.

שמעתי הכול. שריקות, קריאות וכולם בשבילי. לילי פוטר. הילדה הג'ינג'ית החמודה הזאת, שתמיד משתרכת אחרי רוקסן וויזלי? לא עוד.

התיישבתי בעזות מצח בין שני החובטים של קבוצת הקווידיץ' של גריפינדור, האחים קייב, וידעתי שהם עומדים לעשות הכול בארוחה הזאת חוץ מלאכל.

הבטתי במבט הארסי, הרצחני, על פניה של רוקסן. הבטתי במבט ההמום של לואיס. הבטתי במבט של אוליבר, שניסה לחייך אליי ללא הצלחה.

"אז תגידי, מה את עושה היום בערב?" אמר אחד מהאחים קייב לאחר הארוחה, בעוד שניהם מלווים אותי לעבר השיעור הבא שלי "התגוננות מפני כוחות האופל".

"היי, תירגע אח קטן." אמר אח קייב האחר ודחף את אחיו הצעיר.

"רוצה לחזור על מה שאת ואוליבר עשיתם שם? אני מבטיח לך שאם אהבת את מה שההומו יודע לעשות, את ממש לא עומדת להתאכזב." אמר אח קייב הבכור וקרץ.

"מצטערת, בחורים. אולי בפעם האחרת. אני צריכה קצת..לסדר עניינים." אמרתי וליקקתי את השפתיים שלי.

לסדר עניינים? אחרי זה, במבט לאחור, הבנתי כמה מטומטם זה נשמע. אבל כנראה שהאחים קייב התרכזו בעיקר בלשון שלי.

"אוקיי...." מלמלו שניהם בחולמניות בעודי נכנסת לכיתה.

לא הייתי מוטרדת ממה פרופסור רופ, המורה להתגוננות מפני כוחות האופל, תומר על התלבושת שלי. היא הייתה אישה טובת-מזג וחביבה, אחת שלא מתנכלת לתלמידים. חוץ מזה, היא סיפרה לנו שיש לה ארבע בנות, ככה שהיא בטח רגילה לדברים האלו.

אבל לא פרופסור רופ הייתה בכיתה. טוב, היא הייתה שם, אבל לידה עמד הבן אדם האחרון שציפיתי לראות.

"טדי?" שאלתי, המומה מדי כדי להגיד עוד דבר אחד.

"לילי?" טדי נראה מופתע ממני פי כמה וכמה.

"מה..אתה..עושה פה?" הצלחתי למלמל.

"אבא שלך היה אמור להעביר הרצאה פה..אבל יש לו איזה עניין בעבודה עכשיו, אז הוא שלח אותי, את יודעת, אני העוזר שלו..." מלמל טדי.

"כן...טוב לראות אותך." אמרתי והתיישבתי במבוכה בכיסאי.

הרגשתי נורא לאורך כל ההרצאה של טדי, אליה בקושי הייתי מסוגלת להקשיב אפילו שהיא נשמעה מעניינת.

ידעתי שהוא לא יספר כלום לאבא ולאמא, אבל הרגשתי נורא כי ידעתי שאכזבתי אותו ושהוא יהיה מודאג ממני עכשיו. וזה הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו אחרי שויקטואר ילדה בקיץ האחרון שני תאומים מקסימים והפכה את טדי לאבא.

אם זה היה אלבוס או ג'יימס הייתי מרגישה פחות נורא. כי אמנם הם האחים הגדולים שלי, אבל הם יכולים להיות כאלו מקניטים ומעצבנים שלא הייתי מרגישה עד כדי כך נורא. אבל טדי... הוא כמו האח הכי מדהים עלי אדמות. הוא כל כך טוב לב ואדיב, תמיד שם בשבילך כדי להקשיב ולעזור. ידעתי שהוא מאוכזב ממני.

"לילס, אפשר להחליף איתך מילה?" אמר לי טדי לאחר שההרצאה נגמרה וכל מה שרציתי לעשות היה לברוח מהכיתה.

"כן?" שאלתי בקול רועד במקצת.

"אני חייב ללכת, אבל... אני לא מתכוון להטיף לך, אבל תחשבי על מה שאת עושה. את עלולה למצוא את עצמך בסיטואציות שלא היית רוצה להיות בהם." הוא אמר לי.

"בסדר..." מלמלתי והחלפתי איתו חיבוק מהיר. אני עדיין מצטערת ששכחתי כל כך מהר את מה שהוא אמר לי.

הפרק הקודם