רעד

"סייפ!" צעק אלון  מוחא כפיים, כשנכנסתי לכיתה מתנשפת ושניה אחרי, הצילצול השמיע את קולו המעצבן. נשענתי על ברכי, אדומה. שערי החום התפזר והתבלגן עקב ריצתי המהירה.

הרמתי מבט והבעתי בשני חברי בזעם.

"למה לא התקשרתם?", נעמדתי ישר, פני סמוקות. שמתי אחת מידי על המותן ואם השניה הצבעתי על שני האשמים, "נו?".

שניהם החליפו מבטים, חיוכים מטופשים על פניהם, פונים אלי הם הרימו ידיים בהתנצלות ואמרו "שכחנו".

היום שערה של רין היה אסוף לקוקו צד אם גומייה ירוקה זוהרת, שערו של אלון הקוצי והבהיר היה לא מסורק כרגיל, שניהם נראו בהירים ושמחים.

נאנחתי, אוחזת בידם גררתי אותם למקומם.

המורה תמיד מאחרת בכמה דקות כך שרוב חברי לכיתה לא היו ישובים אלו קולות שיחה הסתובבו סביבינו.

ישבנו מאחורה, אני ליד החלון, רין לפני ואלון לידי. לכל אחד היה שולחן משלו, בכיתתנו היקרה היו 29 תלמידים, מחנכת צעירה וחייכנית ווילונות זהובים קלים.

מתיישבת במקומי, פניתי בשלום לשאר הכיתה, עונים לי בקלילות כולם התיישבו במקומם, זה היה יום נעים חסר עננים, עד שהוא הגיע.

"תלמידים היום הגיע אלינו תלמיד חדש, בוא תציג את עצמך" אמרה גברת גרין, מחנכת הכיתה.

שערה האדמוני היה אסוף לקוקו גבוה וענייה הירוקות דשא תמיד נצצו בשיעשוע. בגדיה היו קלילים, ג'ינס וחולצה לבנה עדינה, מורה צעירה בת 25. הכי כיף איתה.

דלת הכיתה נפתחה בחריקה, בנוסף לכל ההתנשפויות של חלק מן הבנות.

הרמתי את מבטי מן המחברת המקושקשת, נוכחותו משכה אותו אליו, העט שהחזקתי בפי נפל על הרצפה ועיני נפערו בהלם, זה הוא.

היה לו בדיוק אותו מראה, אותו פה, אותו פרצוף, אותו מבנה גוף, שערו היה חום כשוקולד כמו בחלום, אבל עיניו היו שונות, לא אדומות  כשל הצללים, אלה בצבע ירוק כהה של יער.

צמרמורת עברה בגבי, על עורי הופיע עור ברווז.

זה לא הוא, חשבתי בעצב, משעינה את לחי על כף ידי, הסטתי את מבטי מן הנער והבעתי מחוץ לחלון, רוח קלילה פערה את שערי, סגרתי את עיני.

"שון סרגנט" אמר הנער, עיני נפתחו. הרגשתי את עיניו עלי, פגשתי במבטו.

זה הוא.

(סורי זה ממש קצר אין לי הרבאה זמן לכתוב, פרק הבא ארוך)

תגובות?

הפרק הקודם