חלום שנמשך יותר מידי

ליה זכרה את הפנים של אביה כשאמר לה שהיא תלך לפנימייה. הן היו אטומות ושונות לחלוטין ממה שזכרה. רק ליפני פחות משנה הפנים של ליעם, אביה, הביטו בה במבט של מאושר, אוהב.

לא היה לה איש מלבדו. אימה ואחותה התאומה נפטרו ליפני יותר משנה ממגפה. אביה עוד לא התגבר על זה. מצד אחד היא הבינה למה היה לו קשה. ליה ואחותה היו דומות לאמן, גאות. לשלושתן היה את אותו שיער שחור ארוך וגולש, את אותם פנים עדינות ואת אותן עיניים ירוקות בורקות.

בכל פעם שליעם הביט בה הוא לא ראה אותה. הוא ראה פנים אחרות. ליה הייתה דומה עד כאב לאנשים היקרים לו כל כך. האנשים שאיבד.

הוא לא היה מסוגל להסתכל בה ולכן הוא שלח אותה לפנימייה, כדי שהוא יוכל להישאר לבד ולהתמודד עם העצב והכאב.

כך לפחות חשבה ליה. אבל הייתה עוד סיבה, שאותה ליה לא ידעה. גאות, ליפני מותה, ביקשה דבר אחרון. היא ביקשה שבנותיה ילמדו בפנימייה שבה היא וליעם נפגשו, וליעם מעולם לא סירב לה. לליה גם היה קשה להתמודד עם האובדן הנורא של אימה ואחותה, אבל הדבר שהכי הכאיב לה היה ההרגשה שהיא איבדה גם את אביה. הוא היה כבוי מבפנים. הוא כאילו שכח איך לשמוח. כאילו שברגע בו גאות מתה, משהו מת לו בלב. הוא הפסיק לחייך. ביום ההולדת של ליה הוא יצא מוקדם מהבית ולא חזר עד הערב.

ליה ידעה לאן הוא הלך. הוא הלך לבית הקברות, רכן קרוב אל מצוות השיש הקרה ולחש לאשתו, אבל היא לא ידעה מה הוא אומר. היא מעולם לא שאלה, והוא מעולם לא סיפר.

היו דברים כה רבים שליה לא ידעה, ורצתה לשאול את אביה, אבל מאז שגאות וגאיה מתו, הוא לא דיבר אליה מיוזמתו, וכשהיא פנתה אליו הוא היה נועץ בה מבט מיוסר, ואז מפנה את מבטו והולך.

היא קיוותה שאביה יתגבר על זה, ויחזור להיות כמו שהיה פעם, ואם לא, אז לפחות שיחזור להביט בה ולדבר איתה, והיא ידעה שגם אם זה לא יקרה היא יכולה להתנחם בכך שתהיה רחוק מהאווירה המדכאת ששוררת בביתה בשנה האחרונה.

ליה כבר סיימה לארוז את הדברים, וכבר חיכתה בחוסר סבלנות ליום ראשון, בו תיסע לפנימייה. היא ידעה שתלך ברגל עד לתחנה ממנה תצא ההסעה, אבל זה לא ממש עניין אותה. היא כבר התרגלה לעובדה שעליה להסתדר בכוחות עצמה.

לליה לא היה ממי להיפרד, שכן כל חברותיה הישנות הראו לה שהן מרחמות עליה, וגרמו לה להרגיש מסכנה, שכבר לא היה לה נעים להיות בחברתן. בפנימייה יהיו בנות ובנים שלא מכירים את ליה, והיא ידעה שתוכל לרכוש במהרה חברות חדשות, שלא ירחמו עליה, כי היא לא תספר להם על האסון שפקד את משפחתה. אם ישאלו אותה על משפחתה היא תספר על המצב בביתה כפי שהיה ליפני שאימה ואחותה מתו.

לא היו לה ציפיות רבות בנוגע לפנימייה, כי היא למדה שככל שיש יותר ציפיות, כך יש יותר אכזבה, וככל שהציפיות יותר גדולות, האכזבה קשה וכואבת יותר.

הפרק הקודם		הפרק הבא