המשאלה של הלב

הפיקצר הזה נכתב במסגרת פרויקט כתיבה כלשהו, ההתחלה (שכתובה בכתב נטוי) לא נכתבה על ידי.

היה זה בוקר שעמד להיות סגרירי. השמש עוד לא עלתה והכוכבים עדיין נצצו בשמיים. הירח המלא האיר את הסביבה באורו הקלוש והדממה כמו הקפיאה את הכל. בין התלמידים הישנים, גמדוני הבית העמלים על ארוחת הבוקר, המורים שכבר התעוררו ואלה שעוד נחים, תלמיד אחד פסע בדממה במסדרונות הטירה העתיקה.

מלווה בגלימה חמה, בלייז זאביני עשה את דרכו אל מדשאות הוגוורטס הריקות מאדם. כשנתקל בפיבס בדרכו לאף אחד מהם לא היה כוח לדבר מעייף יותר מנעיצת מבט, והם המשיכו בדרכיהם המנוגדות. תוך דקות ספורות הגיע בלייז למדשאות, אל העץ שאהב ליד האגם, והתיישב מתחתיו אחרי שהטיל לחש דוחה מים על גלימתו.

מחשבות רבות חלפו בראשו, אך אף לא אחת מהן נשארה דיי זמן כדי שיתמקד בה. השעה הייתה מוקדמת מידי, ובלייז ייחל לכך שהיה מתעורר אחרי השמש, ולא לפניה. זו החלה להושיט קרניים עייפות מעבר לאופק כמו הדיונון הענק שהניח לשתיים מזרועותיו לצוף בעצלות על המים. לאט לאט, השמש החלה להראות נוכחות ביום הזה, ובלייז החל גם הוא להתעורר אט אט.

צעדים הפריעו את שלוותו. קול של צעדים שלא נפסק. רגל הדורכת על הדשא הלח לא השמיעה קול חזק, אך בדממה שכזו כל קול נשמע חזק מכפי שבאמת היה. בלייז נאנח וסובב את פניו, לראות מי הוא המעז להפריע את שלוות הבוקר. הוא הופתע לראות מולו את לונה לאבגוד, הסהרורית המשוגעת מרייבנקלו ששנה שעברה החלה לסתובב עם פוטר וחבורתו. שערותיה הבלונדיניות בהירות היו אסופות בצמה ארוכה, ובעיניה הכחולות אפורות בעלות המבע החולמני הסתמנה הפתעה.

"הו," אמרה לאבגוד. בלייז הכין את עצמו לאחד הנאומים שלה על יצור קסום שרק היא מכירה, והחל לחפש דרכים להתחמק ממנה, אבל היא רק אמרה; "לא ידעתי שיש כאן מישהו, אלך לשבת במקום אחר." והלכה, ממלמלת משהו על יתושתושים ומשקפיים. בלייז שמח שהלכה – הוא לא רצה בחברתה, היא הייתה... מוזרה בלשון המעטה. למיטב ידיעתו פוטר וחבורתו היו היחידים שסבלו את חברתה. הוויזלית הצעירה, ג'יני, אפילו ממש הייתה חברה שלה. הוא לא הבין איך אפשר להנות מחברתו של אדם מוזר כמו לאבגוד, המדבר על דברים שרק הוא רואה ומכיר, והוויזלית דווקא נראתה לו בעלת היגיון. גם לא היה לו מושג איך לאבגוד וגריינג'ר, החכמה וההגיונית, מסתדרות. זה היה דבר בלתי הגיוני בעליל, אבל גם הדבר הסביר ביותר שיקרה. השתיים יכלו לנהל דיונים מעמיקים שעות ארוכות, ולהגיע למסקנה שהן לא מסכימות.
לאבגוד השתנתה בשנה שעברה מאז הצטרפה אל פוטר וחבורתו, חשב בלייז, צופה בדמותה הדקיקה נעלמת מן העין. הוא העיר פעם לדראקו על כך שלאבגוד בעצם מאוד דומה לו אחרי שזרק לעברה הערה מלגלגת אליה לא הגיבה, ואחת נוספת עליה וויזלי הגיב, לפני שנמשך משם על ידי פוטר וגריינג'ר. בלייז לא העלה את הנושא שוב, למרות שהדבר היה נכון. צבע השער הבהיר של שניהם היה זהה, והעור הבהיר כמו חרסינה, כמו גם השפתיים הוורודות החיוורות. אבל בלאבגוד הייתה רכות שלא הייתה בדראקו, במבע בעיניה, בקימור העדין של לסתה ובדרך בה שפתיה התעקלו, דבר שקרה תכופות יותר מאז הצטרפה אל חבורת הגריפינדורים.

בלייז שינה תנוחה, מתחמק מקרניה המסנוורות של השמש. הוא לא שנא את פוטר וחבורתו, הוא פשוט העדיף שאפתנות על אומץ לב שבדרך כלל הוא רק טיפשות, ולא הבין למה להתנגד ללורד האפל כאשר ברור שהדבר יגרום רק סבל, עצב וכאב. זה היה טיפשי. אז לא, הוא לא שנא אותם. בלייז לא שנא אף אחד מהגריפינדורים היהירים, הוא פשוט היה אדיש אליהם, מתעלם מטיפשותם.
האדם  היחיד שבלייז שנא באמת ובתמים היה אמא שלו. אמא שלו, טהורת הדם השאפתנית, שהחליפה גברים כמו גרביים והתייחסה לרגשותיו של ילדה הקטן בזלזול, וכעסה כאשר הראה דעות שלא הסכימה עימן. בגללה בלייז למד להסתיר את רגשותיו ומחשבותיו תחת מסכה בלתי חדירה של אדישות, החוסמת כל רגש. בגללה הוא בנה חומות סביב ליבו, כדי שאף אחד לא יוכל לפגוע בו כמו שהיא עשתה כשהיה חסר הגנה ופתוח לפניה.

בלייז חשב שהאדישות שלו היא דבר רע, היא הפכה אותו ללא אנושי. אנשים מראים רגשות, הם כמו אש; כועסים ואוהבים ושונאים ומלגלגים ונאמנים. גם דראקו ולונה לאבגוד היו אש, לא זאת הבוערת אצל הגריפינדוריים בגוף, אחת אחרת, רגועה יותר. אולי אפילו ירקרקה או כחלחלה מעט. בלייז היה קרח; אדיש ובלתי קריא. האדישות שלו אמנם גרמה לו להיות מתון ביחס לחבריו והגנה עליו, אבל אלה הדברים היחידים שעשתה.

השמש התחבאה מאחורי ענן, ובלייז החליט שהגיע הזמן לחזור לטירה. הוא קם, הסיר את הלחש דוחה המים מגלימתו, מתח את אבריו, שהצביעו על כך שישב מתחת לעץ יותר זמן ממה שחשב. מעיף מבט בבבואתו שבאגם, גילה בלייז חיוך מריר על פניו. הוא מיהר למחוק אותו, לא מופתע שהופיע אחרי כל המחשבות הלא נעימות שעברו בראשו.

ציפורים צייצו בזמן שהלך בשביל לכיוון הטירה, הוא לא שמע אותן קודם כי היה עד כדי כך שקוע במחשבות.
בלייז נכנס לטירה הקרירה, מחליט שילך לאכול ארוחת בוקר. בעודו פונה לכיוון האולם שם לב ללאבגוד שבדיוק נכנסה לתוכו. הוא עצר במקומו, מופתע, כאשר הבין שכל המחשבות המרירות שלו הגיעו בגלל המגש איתה. הוא הסתובב באנחה, מחליט להימנע ממפגש נוסף עימה. התחמקות, כמה בלתי אופייני לסליתרנים. הם היו גאים, וסרבו לנחול תבוסה גם כאשר היה ברור שלא יוכלו למנוע אותה. כל כך דומים לגריפינדורים, ועם זאת, כל כך שונים.
צעדיו, עד כמה שהשתדל שיהיו שקטים, הדהדו במסדרונות הריקים כשהלך לעבר חדר המועדון הקר של סליתרין. קול צעדים הדהד מהמסדרון שעמד להיכנס אליו, ובלייז, בדחף לא מוסבר להישאר לבד, נכנס לכיתה סמוכה על מנת להימנע ממפגש.

הכיתה שנכנס אליה נראתה ממבט ראשון כמו עוד סתם כיתה נטושה מהסוג הנפוץ בהוגוורטס, אבל כאשר בלייז בחן אותה במבטו, ממתין שהצעדים יתרחקו, הוא גילה משהו מנצנץ בקצהה. מסוקרן, הוא ניגש לקצה, מאוד מופתע לראות שם ראי גדול שנצנץ בגלל שקרני השמש שנכנסו מהחלון פגעו בו. הוא עמד להתרחק מהראי כששם לב שהוא לא רואה רק את עצמו בהשתקפות. ולא היה איתו אף אחד בחדר.
מוטרד עכשיו, בלייז התקרב עוד אל הראי, מסתכל על הכתובת שעל המסגרת, כדי לבדוק האם הראי הוא איזה חפץ קסום מיוחד שנשכח. היה כתוב שם "ראי ינפתא." השם לא אמר כלום לבלייז, אבל הוא הרגיש שהראי הזה מיוחד, שיש לו חשיבות. הוא הוריד את מבטו, שב להתבונן בראי עצמו. ולא הייתה שם רק הבבואה שלו. אם לדייק, הראי הראה את עצמו, מסתכל בראי. אבל בראי שבראי, בלייז שבראי ראה רק את עצמו.
בלייז נאנח. הוא לא הבין מה זה אומר, ומה ראי ינפתא הזה אמור לעשות בכלל, וזה עשה לו כאב ראש. הוא נאנח שוב, מחליט שנמאס לו מהבוקר הזה ושהגיע הזמן שיהיה קצת שקט בראש שלו שעכשיו דמה לכוורת דבורים מזמזמת. והוא גם צריך ללכת לאכול ארוחת בוקר, וכבר לא משנה את מי יפגוש. הוא הפנה את גבו לראי וניגש לדלת, מופתע לגלות ספר מונח על הרצפה לידה. הספר הזה לא היה שם כאשר נכנס, הוא היה בטוח. אבל אף אחד לא נכנס לכיתה בזמן שהיה בה. הזמזום בראשו התחזק, השליטה העצמית שלו ממש נפגמה הבוקר. בלייז משך בכתפיו, מוותר בידיעה שבהוגוורטס קורים לעיתים דברים משונים, תמוהים ומוזרים.
הוא התכופף והרים את הספר. בטוח יש לו חשיבות אם הוא הופיע ככה. הכריכה של הספר הייתה חלקה, ללא שמו של הספר או שם הכותב. בלי עיטורים ואיורים, כן עם אבק. בתחושה מתובלת בסקרנות שמשהו חשוב ישתנה ברגע שיעשה זאת, בלייז פתח את הספר.
בעמוד הראשון היה רישום מפורט של ראי ינפתא, ושורה וחצי בכתב יד מסולסל ומוקפד. "מראה את משאלת ליבו הכמוסה ביותר של האדם המתבונן בו. אדם מאושר יראה בראי רק את עצמו."
בלייז שמט את הספר, כבר לא מעוניין בהמשך תוכנו, ויצא מהכיתה במהירות. צעדיו המהירים הפריעו את השקט כשצעד אל עבר המדשאות. הוא הבין מה ראה בראי, משאלת ליבו הכמוסה ביותר הייתה להיות מאושר. הוא וויתר על המשאלה הזאת לפני זמן רב, יחד עם חלומות ילדות מטופשים וכאלה שאין סיכוי שיתגשמו. הידיעה שזאת משאלת לבו עירערה אותו, היא פגמה בשליטתו העצמית ובמסכת האדישות עליה עמל זמן רב כל כך. בלייז חשב שגילה כל חלק בנפשו, השלים עם כל החלומות שלא יתגשמו ועם המשאלות המגוחכות. הוא בנה את חומותיו בזהירות, אבן אחרי אבן, במטרה להגן על עצמו בצורה המירבית, הסתיר את עצמו מאחורי מסכה כי זה היה הדבר היחיד שחשב שאפשר והגיוני לעשות. לאף אחד לא ניתנה גישה פנימה, אל רגשותיו האמיתים בקשר לגריפינדורים, אל ההיגיון השקול, אל ילדותו שהייתה טראומה אחת גדולה.
ועכשיו התברר לו שטעה, והדרך בה הוא מתמודד עם זה ממש מעוררת רחמים; כריעה על הדשא במקום נסתר ואחיזת ראשו בידיים ביאוש. ובעצם, אין דרך טובה להתמודד עם דבר שממוטט אותך מבפנים, אז אולי זה בסדר. ואולי הגיע הזמן שיבנה את חומותיו מחדש, לקראת המלחמה המתקרבת, ושיהיו חזקות מתמיד – ובלתי ניתנות להריסה, אבל עם זאת גמישות מעט. כי נפש האדם מטבעה הוא להשתנות.

ת"ב?

הפרק הקודם