מאה שנה לפני

לבסוף מצאו אלבוס ודרובל גם את ארתור וגם את בלק וסיפרו להם על העונש הצפוי להם באותו ערב.

מיד לאחר מכן הם פנו לארוחת הערב, וכשנגמרה הארוחה, נפרד אלבוס בעצב מדרובל, רוניל ופיליפ, ושירך רגליו לכיוון המדרגות המזרחיות.

סלגהורן לא היה שם. אלבוס חיכה לו כמעט 10 דקות, עד שהגיע: שמן, אדום ונמוך, כתמי אוכל על חולצתו ועיניו עוינות.

נרגן, עצבני, עייף ומרוט עצבים פנה אלבוס לסלגהורן.

"ובכן, באת, לבסוף" אמר ברוגז.

אך עצבנותו הייתה זעומה לעומת טרונייתו של סלגהורן, שהתפרץ עליו מיד.

"מובן שבאתי! כאילו שהייתה לי ברירה! הם הכריחו אותי! כאילו שיש לי קשיי למידה, או חברה או משהו כזה!"

אלבוס עצר פרץ צחוק בקושי. בקשר לקשיי הלמידה הוא עוד לא היה בטוח, אך אם היה מישהו בעולם כולו בעל קשיי חברה הרי היה זה הוראס סלגהורן. בלתי אפשרי היה לפספס את העובדה שסלגהורן הסתובב תמיד לבדו ואת התנכלותם של בני שכבתו כלפיו.

"ובכן," אלבוס אילץ את עצמו להגיד, "בוא נלך לכיתה של הפרופסור ליליפוט, שברוב- אה- נדיבותו נתן לנו להשתמש בה."

בעוד סלגהורן רוטן בשקט, הם צעדו לכוון הכיתה הריקה.

"טוב, אז," החל אלבוס, "יש לך שיעורי בית? אולי חיבור לעשות?" הוא אמר והתפלל שלא.

"יש לי חיבור בשיקויים" הוא אמר במרירות, "ויש גם בונוס! כאילו שמישהו חשק בזה בכלל!"

"הו, אני בטוח שנצליח להוציא איזה משהו," אמר אלבוס כשהוא מנסה לדבר בחביבות.

"רואים שאתה מנסה להיות נחמד ולא הולך לך!" אמר סלגהורן ברוע.

"בסדר!" רגז אלבוס שסבלנותו פקעה, "בסדר! ניסיתי להיות נחמד איתך אבל אני רואה שאתה רוצה משחק קשוח!! אני לא מתכוון להתאמץ בשבילך, אז תוציא כבר את שיעורי הבית הדפוקים שלך וסתום ת'פה!!"

סלגהורן בהה בו. זה לא היה אכפת לאלבוס. סלגהורן יכול מצידו לבכות עד מחר- רגע. סלגהורן לא הביט עליו בעלבון. לא, זה היה- הערצה?

ואז סלגהורן שב להבעתו הזעפנית ואמר, "טוב, תירגע!"

אלבוס עמד להגיד, "תירגע אתה!" אך אז קלט לתדהמתו שסלגהורן מחייך.

ואז זה הכה בו. זעף, מרמור ונרגנות היו השיטה של סלגהורן לתקשר עם העולם! הוא פשוט נהנה מזה! (סלגהורן, זאת אומרת).

'אם כך, נזרום איתו' חשב אלבוס בהלם מהול בשעשוע, 'כל מה שצריך לעשות זה להעלות לו את הביטחון העצמי בגסות רוח. קלי קלות!' ואז אמר בקול כועס, "נו, אז על מה החיבור הזה בכלל??"

סלגהורן ענה מיד, אפילו בלי לרטון (יחסית), "צריך לכתוב על הבזואר, ואני לא יודע כלום! וזה עוד חיבור באורך 20 סנטימטר!"

"אה, רק 20 סנטימטר," ליגלג אלבוס, "אז מה הסיפור? בשביל זה אתה מבזבז לי אנרגיות?!"

סלגהורן הביט בו בסיפוק.

"טוב, נתחיל ממה שאתה יודע" אלבוס התפלל שהוא באמת יודע, "מה השמות הנוספים של הבזואר?"

"מאיפה לי לדעת?" רטן סלגהורן, "בטח זה משהו כמו- ברדס הנזיר או חונק הזאב או משהו!"

"ידעתי שתדע את זה!" צהל אלבוס, ואז נזכר שהוא צריך להיות גס רוח והוסיף, "רואים על הפרצוף שלך שאתה יודע ת'דברים האלה!"

סלגהורן רשם זאת, ואז הביט בציפייה על אלבוס.

"נו, אז אתה מתכוון לומר לי מה זה בזואר או לא?!" רטן אלבוס.

סלגהורן היסס. "אבן?" שאל.

"ומאיפה היא?" שאל אלבוס עם יד על המותן וגבתו מורמת.

"קיבה של עז?" העז סלגהורן.

אלבוס התרשם. ניכר היה כי סלגהורן יודע את החומר, אך הוא חסר ביטחון עצמי. "לא ציפיתי שתדע את זה. אתה כנראה חכם משחשבתי!"

סלגהורן לא הצליח להסתיר חיוך רחב.

הוא הוסיף את זה לחיבורו ואז אמר, "עדיין אין לנו 20 סנטימטר."

"למה ציפית?" הרעים אלבוס, "הרי עוד לא אמרת לי מה שימושו של הבזואר!"

"אה, זה קל! הבזואר הוא תרופה למרבית הרעלים," דקלם סלגהורן ביהירות.

הוא רשם את הכל בהתלהבות, ואז הרים את מבטו לאלבוס.

"יש גם בונוס" אמר כבדרך אגב.

"אתה הולך להגיד לי מה הוא, או שאני צריך לנחש בעצמי?!"

"טוב!" אמר סלגהורן בשמחה, "כמה זמן צריכה לשהות האבן בקיבתה של העז עד שהיא נהפכת לבזואר? והתשובה היא," המשיך בחדוות ניצחון, "20 יום! כמו האורך של החיבור שלי!" צעק סלגהורן וגמר לכתוב.

"סיימנו!!" שאג אלבוס בשמחה, "אתה רואה?! אמרתי לך שתצליח, סלג!" וטפח על כתפו, "זה בסדר שאני קורא לך סלג, כן?"

"זה שם החיבה האהוב עליי!" שיקר סלגהורן במהירות. למען האמת, זה היה היחיד.

אלבוס הציץ בשעונו. "טוב, נגמר הזמן. אז להית', סלגי! ניפגש בשבוע הבא!" הוא פנה ללכת, ואז נעצר והוסיף, "אה- ו- אם מישהו כלשהו מציק לך, אתה יודע למי לפנות!" אמר והצביע על סיכת המדריך הראשי שלו.

באותו זמן, ארתור ובלק ריצו עונש נעים פחות בחדר המדליות.

"אני פשוט לא מאמין!" בהה בלק. ארתור נעמד לצידו, חסר ישע.

ההוראות שלהם היו מאוד פשוטות כביכול (אם כי אכזריות למדי): לקרצף את כל המדליות והגביעים שבחדר המדליות ללא עזרת קסמים.

אך הדברים לא היו כפי שהם ציפו להם.

מוקדם יותר באותו ערב, לאחר שנפרד מאלבוס, צעד דרובל בחשאי לעבר חדר המדליות. בכמה כישופים פשוטים ואביזרים שאסף קודם לכן, הוא כיסה את כל הרצפה בבוץ שהכיל גללי דרקונים, צואת ינשופים (פלוס כמה נוצות), מיץ דלעת, ריר חשופיות קרוש, עכבישים שדרך עליהם, ושיירי פאי התפוחים השלישי שלו.

בגיחוך מרושע הוא הפיל באי סדר מוחלט את כל אביזרי החדר על התערובת שיצר, ולבסוף בזק עליהם כמה קרפדות. כפעולת תגמול אחרונה הוא הותיר להם הפתעה קטנה מתחת לאחד הגביעים בסוף החדר והלך.

בעוד ארתור כמעט נחנק לנוכח הסירחון הנורא ובלק עוקב בזעזוע אחר מסלולה של קרפדה שמנה במיוחד, נכנס עוג, שרת בית הספר.

"מי עשה את כל הבלגאן הזה?!" שאל בהפתעה.

בלק פתח את פיו כמה פעמים, אך היה זה ארתור שהצליח לבסוף לפלוט בקול קטן, "לא אני". בלק משך באפו, מה שכנראה בא לומר, "גם-לא-אני".

"טוב" תפס עוג יוזמה, "קודם נאסוף את הקרפדות ואז נמשיך אל- אה- השאר".

ארתור ובלק הביטו בו בחלחלה. שניהם היו ילדים מפונקים ממשפחות עשירות. היו להם גמדוני בית אשר ניקו אחריהם. הם מעולם לא הרימו כוס, ובטח ובטח שלא קרפדה. ארתור מעודו לא ראה מגב, וכשעוג הגיש להם סקוצ'ים, בלק שאל, "מה היצורים המשונים האלה אמורים לעשות?"

עוג, מגלגל את עיניו, החל לאסוף את הקרפדות. ארתור הביט בו רגע, ואז הקיא את נשמתו על הרצפה, דבר שלא עזר לניקיון המקום.

בלק, שחש שברכיו לא יעמדו במעמסה, ולא רצה ליפול על הזוהמה, קרס לכיוון הדלת.

עוג, שחשש שמישהו פה עוד יתמוטט, מלמל, "אני אשחרר אותן במדשאות" (מה שגרם לעוד פרץ של קיא מפיו של ארתור) וברח משם.

כשחזר ופתח את הדלת, בלק, לבן כסיד, נפל עליו. הוא כנראה נשען על הדלת כמוצא אחרון.

"טוב- אה- בלק-" אמר עוג, מייצב את ידיו הרועדות של בלק, "אתה תיקח את המגב ותתחיל לנקות פה. סליקטר- אתה תאסוף את הגביעים."

בלק סוף סוף מצא את קולו. "זה כבר מוגזם! אני, צאצא למשפחת בלק, נכדו של פיניאס ניגלוס, מנהל בית הספר הזה לשעבר, לא אטנף את ידי בזוהמה הזו!!"

"זה העונש שלך, תתמודד עם זה." אמר עוג באדישות והוסיף, "קדימה סליקטר. אם אינני טועה אמרתי לך לאסוף את הגביעים?"

ארתור התנפח בגאווה. "אם יש מישהו בעולם הזה, שלא יא-"

עוג קטע אותו, "תחסוך ממני את ההרצאה הזאת. אני הולך עכשיו ואחזור בעוד חצי שעה. אני אחזור ואמצא רצפה נקייה. מובן??" הוא הביט בהם בתוכחה, "אחר כך נדאג לגביעים."

בלק וארתור פתחו את פיהם במחאה, אז עוג הוסיף, "ואם לא, זה ידווח מיד למנהל!". והוא יצא משם במהירות.

שניהם עמדו לרגע בדממה, ואז החלו לקלל במרץ:

"הזקן המטומטם הזה! הוא חושב שאני-"

"לא אגע בטינופת גם אם הוא-"

"ידווח למנהל! חצוף! והוא עוד רציני-"

"בנוגע לזה! ואני לא מתכוון בחיים שלי-"

"לנקות פה, כאילו דה! אני לא איזה גמדון בית-"

"ממש כמו דינקי! היא אמורה לאסוף את ה-"

"קרפדות!!! הקאתי את כל נשמתי על ה-"

"הרפש הדוחה הזה! כשאתפוס את-"

"מי שאחראי לזה ישלם על זה כהוגן!" הם סיכמו יחד.

"זה לא עוזר לנו! ואני עוד לא שמתי היום את המסכה שלי! העור שלי יהיה ממש יבש מחר!" אמר בלק במרירות.

ארתור שינס מותניו. ייאושו של בלק עודד אותו. "אין ברירה. חייבים להתחיל. קדימה. אתה- תפוס את ה- ה- מקל הזה-"

"לא- אתה-" קטע אותו בלק, "קח את הקיפוד הזה שהמוגלגים משתמשים בו לניקוי ו-"

"פשוט- עשה איתו משהו!" אמר ארתור.

הם הביטו זה בזה.

"אתה יודע מה בכלל צריך לעשות?" שאל ארתור.

"לא, ואתה?". שאל בלק בייאוש.

ארתור התעשת. "טוב, בוא נחשוב בהיגיון. המקל הזה," הוא החווה בידו על המגב, "אתה יודע למה הוא משמש?"

"נראה לי שקוראים לזה מגב," אמר בלק בהיסוס, "אני כמעט בטוח בזה".

"אוקי, ומה השימוש שלו?"

הם הביטו אחד על השני.

"מגב," אמר בלק בידענות, "זה מלשון לנגב..."

"כמובן!" טפח ארתור על מצחו, "צריך לנגב עם זה את הרצפה! כמו עם מטאטא! המוגלגים", הוא הוסיף בזלזול, "מנקים איתו את הרצפה. ראיתי כאלה בסרי לנקה!".

"גם אתה היית בסרי לנקה?" שאל בלק בהתעניינות, "ראית את הבוזאמגילה המקפצצת?".

"בשביל זה באנו, דה!" חייך ארתור, "נכון זה גדול-?"

"-טוב" קטע אותו בלק, "חייבים להתקדם לפני שהמוג הזה יגיע".

"טוב-" אמר ארתור, "אז אתה תתחיל להפעיל את ה- אה- מגב, בזמן שאני אבדוק מה עושים אלה," הוא הצביע על הסקוצ'ים.

שניהם גהרו מעל הסקוצ'ים בהתעניינות.

"זה חי, נראה לך?" שאל בלק ונגע בזהירות בסקוץ' ורוד בקצה המגב. הסקוץ' פלט קצף.

שניהם קפצו לאחור בבהלה, וארתור קרא, "זה מפריש סבון!!"

כשעוג חזר לאחר כמה דקות, הוא גילה כי לא הרבה השתנה מאז שהלך. הוא נאנח והחל ללמד את שני המפונקים לנקות.

הם החלו לנקות, ודיברו תוך כדי, וכשגמרו לנקות את רוב החדר, ארתור כבר חשב לעצמו שאולי ויקטור בלק הוא בעצם לא כל כך נורא, ושיש לו טעם טוב בבשמים. בבלק התגבשה המחשבה, שכנראה שבכל אחד יש צדדים טובים, ואפילו ארתור ואן סליקטר מסוגל להיות נחמד (שלא לדבר על השושלת המפוארת שלו).

לבסוף נשאר רק גביע אחד.

"הגביע האחרון" אמר ארתור בעייפות, והושיט את ידו לעבר הגביע. הוא הרים אותו ו-

בום!!!

זו הייתה ההפתעה שדרובל השאיר להם. מתחת לגביע היה זיקוק שהוא שאל ממאגר הפיצוצים של פיליפ.

בלק התכופף, בדיוק בזמן לפני שהזיקוק פגע בו, ובמקומו הוא פגע במגן שהיה מאחוריו. המגן נפל ברעש אדיר, ובפעולת שרשרת אדירה וברעש מחריד נפלו כל המגנים, המדליות והגביעים בחדר.

כשהשתררה דממה, בלק הרשה לעצמו לפקוח את עיניו ולהביט בבלגאן שלפניהם, וארתור אמר, קפוא ומאובן, "מי- שם- את הזיקוק- הזה- שם??"

בלק התנשף, ואז פנה בחרדה לעבר עוג. "אנחנו לא אמורים ל- אה- לאסוף-" הוא לא הצליח לגמור את המשפט.

עוג, ידו על לוח ליבו והוא רועד כולו, מלמל "אני אסדר את זה. לכו."

בהנפת שרביט הכל חזר למקומו הטבעי. בערך.

משום שארתור ובלק יצאו משם עייפים- אך ידידים.

הפרק הקודם		הפרק הבא