סיפורי סקורפיו

בחופשת חג המולד של מירנדה היה נחמד. גרגורי וארין נסעו להביא אותה מתחנת הרכבת, וכשהיא שמעה שסקורפיו גר אצלם הוא יכול היה לראות אותה רצה בהתלהבות המגושמת שלה לביתה. מקרוב הוא הבחין שהיא בלבלה בין נעל ימין לשמאל, שרוכי נעליה היו פרומים, שער התייל שלה היה כנראה אמור להיות אסוף במן תסרוקת מבולגנת, העניבה הירוקה-כסופה שלה היתה רפויה ובכלל קשורה הפוך, והגלימה שלה כבר היתה קטנה עליה.
"הבת שלכם כבר צריכה חזיה." אמר דראקו.
"באמת?" התפלאו גרגורי, ארין ומירנדה, כשהם נועצים בדראקו עיני עגל וממצמצים בטמטום.
"באמת. אל תאמינו לי. קחו אותה לחנות חזיות ותראו מה המוכרת תגיד. בבקשה."

 
"היא אמרה שמזל שבאנו, שכבר יש למירנדה קאפ סי שזה ממש גדול וזה ממש קסם שהציצים שלה לא נפלו אחרי כל כך הרבה זמן שהיא שומרת בקווידיץ'!"
"מירנדה שומרת בקווידיץ'? טוב, אני מקווה שלפחות החולצות של הנבחרת היום פחות שקופות ממה שהן היו בזמני." דראקו נאנח.
"הן לא היו שקופות! רק כשירד עלינו גשם!" אמר גרגורי.
"נכון זה היה דפוק שלקייטי בל היו חזיות אדומות בכל המשחקים? כאילו, מי כבר ראה אותן בכלל? מי כבר היה עף גבוה ומסתכל על כולם מלמעלה כדי לחפש את הסניץ' ובינתיים מציץ לה לחולצה? את מי זה מעניין הציצים הגריפינדורים המסריחים שלה?" רטן דראקו.
"כן, זה מה שתמיד אמרת, דראקו." הנהן גרגורי בחשיבות עצמית רבה.
"נשמע הגיוני. הגיוני למדי." הסכימו ארין ומירנדה והצטרפו להנהונים הידעניים של גרגורי.
סקורפיו פער את פיו, המום.
"מה אתה מסתכל? סגור ת'פה, שלא יכנס לך לשם זבוב!" רטן לעברו דראקו.
"אתם... באמת..." סקורפיו חיפש את המילה המתאימה.
"מה? מטומטמים?" שאל גרגורי.
"...מאותגרים אינטלקטואלית!" אמר סקורפיו.
"אהה... דראקו היה קורא לנו מטומטמים. הוא היה אומר: 'אני מוקף במטומטמיםםםם!!11' בדרמטיות מרגשת כזאת. כל כך התרגשתי שכמעט בכיתי, כשהוא היה אומר את זה." נזכר גרגורי בנוסטלגיה.
"כן, אה?" נזכר גם דראקו בנוסטלגיה.
היתה שתיקה לרגע כששני האבות נזכרו בנוסטלגיה בילדותם והשאר סתם שתקו כדי לכבד את הרגע.
"אז, סקורפיו! אתה רק נהיית חמוד יותר מאז הפעם הראשונה שראיתי אותך!" קטעה מירנדה את הרגע המרגש בחוסר רגישות.
"את מתכוונת, מאז הפעם האחרונה..." החל סקורפיו לומר.
"בוא נצא לעוף קצת על מטאטאים מסביב!"
"לא עפתי אף פעם. פעם גרנו ליד מוגלגים אז היה אסור וכאן הילדים שונאים אותי ומרביצים לי אז אני לא יוצא מהבית."
"מה? מרביצים לך? מי?! מי מעז להרים יד על סקורפיו החמוד שלי?! אני אהרוג אותם!" מירנדה האדימה וזינקה ממקומה כשוריד בולט פועם ברקתה.
"אה... אף אחד..." סקורפיו לא באמת חשב שמגיע למישהו למות.
"בוא! עפים! עכשיו! אתה תראה לי מי הרביץ לך ואני אנחת עליו וארסק אותו לרסק טרולים!"
"רסק טרולים?" תהה סקורפיו.
"אולי היא מתכוונת לטחול." דראקו משך בכתפיו.
"זה לא מפריע לך שהיא רוצה להרוג ילדים?" התפלא סקורפיו.
"נו, הגויילים אף פעם לא הורגים באמת, לא מאז שאדון האופל נפל. זאת רק... צורת ביטוי..." דראקו נראה נינוח. סקורפיו נרגע.
"נו, לך! לך תעוף קצת! מגיע לך!" עודד אותו דראקו. סקורפיו חייך בהיסוס ויצא בעקבות מירנדה החוצה, כשהוא גורר אחריו נימבוס 2001 עתיק ומקרטע.
"למה שיקרת לסקורפיו?" שאלה ארין.
"שיקרתי? מה, הרגתם מאז אדון האופל?" התפלא דראקו.
"אל תיתמם." המשיכה ארין.
"טוב, נו... הוא רק ילד, אתם יודעים..." דראקו משך בכתפיו.
"גם אנחנו היינו רק ילדים ואף פעם לא הסתירו מאיתנו דברים כאלה..." גרגורי עצר וכיווץ את מצחו, מבולבל.
"אז מה?" שאל דראקו.
"לא יודע, אתה בטח יודע טוב יותר ממני, אבל לך תדע מה הילד הזה חושב ובמה הוא מאמין..." גרגורי פזל לדראקו בחשדנות.
"הבן שלי יהיה בסלית'רין. מאלפויים תמיד בסלית'רין. זה מן חוק טבע כזה. אתה יודע את זה." דראקו נשמע נעלב. פניהם של גרגורי וארין התבהרו, אבל בדראקו החל לכרסם הספק.

"הגלימה החדשה שלך יפיפיה!" גרגורי מחא כפיים כשמירנדה הסתובבה סביב עצמה בסלון, כשהגלימה שהתאימה לגודלה האימתני מרחפת סביבה בתזזיתיות.
"כמובן, כי מירנדה יפיפיה! על ילדה יפה הכל נראה יפה!" התפלאה גם ארין.
סקורפיו הסתובב במיטה בחדר האורחים בחוסר נוחות. הוא לא רצה לצותת לשיחה המוזרה של הגויילים, אבל הוא גם לא הצליח להרדם. מירנדה באמת לא הרגה אף אחד באותו היום, אבל נראה שמה שהיא כן עשתה היה ממש כואב. הוא לא היה צריך לספר לה שמתנכלים לו.
לידו, אביו כבר נשם נשימות עמוקות של שינה. הוא נראה רגוע.
"אתם יודעים שלרבקה ווד כבר היו שני חברים? היא השומרת של גריפינדור והיא בשנה שלי." אמרה מירנדה.
סקורפיו משך את השמיכה מעל לראשו והשתדל שלא להקשיב.
"אז מה?"
"אז אולי היא יותר יפה ממני?" מירנדה נשמעה כאילו היא עומדת לבכות. זה היה קצת מגוחך, מירנדה היתה מכוערת מאוד, גבוהה ורחבה יותר מכל הבנים בגילה, תמיד מבולגנת ומוזנחת, עם עיניים קטנטנות וקרובות מידי אחת לשניה, אף רחב ופה ענק עוד יותר. החיוך העליז שלה תמיד חשף שיניים עקומות. סקורפיו אהב אותה בכל ליבו, אבל התקשה להאמין שמישהו יוכל להתאהב בה בצורה רומנטית. הוא ממש ריחם עליה.
"אל תדברי שטויות! את יודעת כבר למה היו לה שני חברים בעצמך - היא גריפינדורית! הילדות האלה פרוצות!" אמרה ארין.
"חוץ מזה, איך מישהי יכולה להיות יותר יפה ממך? הרי את דומה כל כך לאמא שלך שהיא האישה הכי יפה בעולם!" אמר גרגורי.
"וגם לאבא שלך, שהוא האיש הכי יפה בעולם!" המשיכה אותו ארין.
שניהם חיים בסרט. סרט רע. סקורפיו הקיא קצת בפה.
"זה בסדר אם אין לך עדיין חבר, אני פגשתי את ארין רק אחרי שגמרתי את הוגוורטס, ותאמיני לי שלא היתה אף אחת מדהימה כמותה בהוגוורטס. אני שמח שלא התפשרתי על אף אחת מהבנות שלמדו שם!" גרגורי המשיך להתחנף.
"גם לי לא היה שום חבר לפני גרגורי, וזה אף פעם לא הדאיג אותי! רואה? הנסיך שלי הגיע בסוף! גם אם לא יהיה לך חבר בהוגוורטס, יש חיים אחרי התיכון, ובנים פי מליון יותר שווים אחרי התיכון!" אמרה ארין.
סקורפיו לא יכול היה לסבול את זה יותר, הוא ניער את אביו והעיר אותו משנתו.
"היי, אני בחיים לא הערתי את אבא ש-" החל דראקו לומר, ועצר כששמע את השיחה מהסלון: "אז זה בסדר אם יהיה לי חבר בן יותר משבע עשרה?"
"בודאי, מתוקה! אז מה אם את רק בת שלוש עשרה? הילדים הטיפשים בהוגוורטס לא מבינים כמה את מופלאה!"
"מרלין!" דראקו החוויר, ואז נעץ בסקורפיו מבט מצמית.
"מה...? לא רציתי לסבול לבד!" התגונן סקורפיו.
"היה מגיע לך עכשיו כווית עכוז בדרגה שלוש!" דראקו חרק בשיניו, ואז כישף את סקורפיו בכישוף שתמיד היה מרדים את סבתא נרקיסה ונאבק להרדם בעצמו.
"אבא.. אתה יודע מה אני אוהב בך?" מלמל סקורפיו רגע לפני שנרדם. דראקו הסתקרן. "..שאתה כולך רק דיבורים..." סקורפיו פלט נחירה רמה.
"לא, לעזאזל! גם אני רוצה לישון היום!" רטן דראקו, ואז ניסה לכשף את עצמו ללא הואיל.

הפרק הקודם		הפרק הבא