ISBY

מוחו של דראקו התרוצץ באלף כיוונים שונים. על אילו מילים היא דיברה? מאיפה היא הגיעה? כמה זמן יש לו בכלל, עד שאביו יחליט להפסיק את העינוי הזה ולקחת אותו אל עינוי גרוע יותר – לאחוזת מאלפוי?

"אני ראיתי את עולמך, אבא", קרא דראקו בהתרסה, מנסה למשוך זמן,"ואין לי שום עניין להיות חלק ממנו. אני לא כזה. אני לא רוצה להיות כמוך!"

"אני יודע את זה, דראקו, וזה חורה לי. אבל יש לי את הפתרון".

"זה לא משנה מה תעשה לי, אבא". הוא ירק את שם התואר בהתרסה, כאילו מלגלג עליו. "אתה לעולם לא תהפוך אותי לרשע כמוך".

לוציוס צחק צחוק מרושע. "נכון. אתה כבר מקולקל! זרעי הטוב כבר נשתלו בך. אבל אני," קרא והתקרב אליו, "אני יודע את הפתרון. בגלל זה, בני היקר", הוא תפס בשערו בחוזקה, חושף את גרונו ומצמיד את שרביטו לבשר, "בגלל זה, אתה תמות, ותיוולד מחדש כבן שהיה אמור להיות לי!"

דראקו לא זכר כלום אחרי זה. הוא איבד את הכרתו שוב, אולם לא ברוגע, כי אם כשתחושת אימה אופפת אותו.

"זה לא מפריע לי דראקו. אתה רוצה לכעוס, תכעס. אבל אל תחזיק הכל בפנים כי זה כואב יותר מכל כעס. דבר איתי על זה".

דראקו והרמיוני ישבו על המדשאה ודיברו. יותר נכון, ניסו לדבר, כי הרמיוני טענה בתוקף שהוא לא משתף אותה במשהו שעובר עליו והוא, כמו כל זכר טיפוסי, ניסה להסתיר את רגשותיו.

"אני לא כועס, הרמיוני. אני מבולבל. יש הבדל גדול בין שני הדברים".

"מבולבל?" התנשפה בתדהמה. "אתה מבולבל? מה אתה חושב שאני מרגישה?! יום אחד אתה רוצה ולמחרת כבר לא. איפה זה משאיר אותי? יותר ממבולבלת, דראקו. אני רותחת!"

"גם אני רותח על עצמי, שהתאהבתי. לא חשבתי לעולם שארגיש כך".

היא התרככה ואחזה בידו. "גם אני כועסת על עצמי לפעמים על זה. אני מאוד דומה לך. ואז אני נזכרת בך ומבינה.. שהכל היה שווה את זה. אני יודעת שאתה מתלבט. שאתה ניצב בפרשת דרכים בין כל מה שאי פעם הכרת לבין עולם חדש וקשה לך לבחור ביניהם. דראקו, אני אתמוך בכל החלטה שתקבל, גם אם יתברר שהיא לא הייתה הנכונה. גם אם", הוסיפה בלחש, "זה ייקח אותך ממני".

דראקו היה חלש ומבולבל. הוא לא ידע איפה נגמרת המציאות ומתחילה ההזייה. "תאמין בי, דראקו" לחשה אליו ברכות כאילו קראה את מחשבותיו. "אתה מרגיש בודד, אבל אתה לא לבד. אני לא מפרה הבטחות". היא הוציאה מכיס גלימתה חפץ מרובע.

"מה זה?" שאל בסקרנות.

"זה נגן מוזיקה מוגלגי. כישפתי אותו שישמיע רק שיר אחד, וזה השיר שאני רוצה להקדיש לך".

דראקו לקח את האוזניות והצמיד אחת לאוזנו ואחת לאוזנה של הרמיוני. מילות השיר נתנו בו כוח, והוא שם את ידו על כתפה של הרמיוני והצמיד את ראשה לחזהו. השיר היה: "I'll Stand By You" של The Pretenders.

דראקו הרגיש את ידה של הרמיוני על מצחו. לא היה מקום לטעות: כשמאוהבים באמת, אפשר לזהות את מגע היד של אהבתך גם בחדר עמוס אנשים.

היא אמיתית. זה אמיתי! ובמחשבה זו פקח דראקו את עיניו ולקח נשימה פתאומית, כצולל שעלה מן המים. ושם הוא היה, שעון על ברכיה של הרמיוני, המחזיקה בידו ומלטפת את מצחו שטוף הזיעה. פניהם של חבריו המודאגים ניבטו מכל עבר וכל העיניים בחדר היו עליו.

"הוא חזר!" צעקה הרמיוני באושר.

"את פה.. אבל היית גם שם?" מלמל חלושות בעודו מביט אליה.

"על מה אתה מדבר?" היא נראתה מבולבלת.

"את היית שם.. איתי.. במאבק מול אבי.."

"אין צורך שתדבר דראקו. אולי עדיף שתאגור כוחות?" אמר הארי בדאגה.

"איפה אני?" שאל בחולשה.

"במועדון של גריפינדור. איפה שהיינו כשהתחיל הכל". אמר רון.

"אבל הייתי שם.. ניצבתי מול אבי.. והיה לי קר"...

מכיוון דלת הכניסה נשמעו קולות של כמה אנשים המנסים להיכנס לחדר בבת אחת.

"הוא שם, פרופסור דמבלדור", אמרה פרופסור מקגונגל והצביעה לכיוונו של דראקו.

פרופסור דמבלדור צעד לעברם, סקר בעיניו בדממה את המצב ולאחר דקה של שתיקה, פתח את פיו ושאל: "איפה היית כשהכול קרה?"

דראקו חיפש את קולו. "כשהאדמה התחילה לרעוד.." הוא השתעל, ייצב את קולו וחזר שנית. "כשהאדמה התחילה לרעוד, ידענו שאנחנו חייבים לשתף אותך במה שידענו. רצנו אליך, אולם נפלתי ואיבדתי את  ההכרה. ואז הגעתי לחדר חשוך... עם אבא שלי. הוא כעס עליי. האשים אותי בבגידה. הוא טען שאני צריך למות ולהיוולד מחדש.. ואז הוא נעלם. וזה הרגיש אמיתי, אבל עכשיו כשהתעוררתי, אני מבין שהכול היה חלום. נכון?" הוא חיפש אישור בעיניה של הרמיוני, אולם היא הסיטה אותם בחוסר נוחות. "זה היה חלום, לא, פרופסור?" שאל בקול מתחנן.

"אני מצטער, דראקו, אולם זו הייתה מציאות" אמר דמבלדור. "מכיוון שאביך לא יכול היה לחדור להוגוורטס, הוא הטיל עליך כישוף זימון תודעתי. גופך נשאר פה, אולם תודעתך הלכה בעקבות הקריאה. הקריאה הייתה חזקה מעל הכל, אפילו מבעד כל ההגנות שהטלנו על הוגוורטס, כי היא נקראה בקשר דם".

"אז אבא שלי... הוא באמת היה מוכן להרוג אותי". לחש בקול כאוב. הוא מישש את זרועו והרגיש את השריטה שגרם לו אביו. "אבל.. אני לא מבין", המשיך ואמר. "אם גופי נשאר פה, איך הוא הצליח לפצוע אותי?"

"הכישוף מזמן אומנם את התודעה אולם יכול לפגוע גם בגוף, תלוי בעוצמת הקשר בין המזמן למזומן. מכיוון שמדובר באביך מולידך, הוא יכול היה לפגוע בך אם הוא חפץ בכך".

דראקו השמיע נחרת בוז. "איזה כישוף מוזר. כמה שאתה יותר קרוב למישהו, ככה אתה יכול לפגוע בו יותר".

"הוא לא יוכל לפגוע בך יותר", לחש דמבלדור.

דראקו הרים אליו את פניו במבט שואל. "מה זה אומר? זה אומר ש..."

"כשהבנו איפה אתה, יותר נכון איפה תודעתך", המשיך דמבלדור, "הפעלנו את כל הלחשים שיכלנו כדי למשוך אותך חזרה לפה. ברגע שהטלנו כישוף נגד, הקשר החזק נשבר והתממשתם במקום שבו נפלת ונעלמת". דמבלדור עצר לרגע ואז המשיך. "היה מאבק. בגלל הקשר שבזימון אביך הגיע לכאן לבדו, ללא אוכלי מוות אחרים ואף אחד לא היה כאן להגן עליו. הוא ניסה לתפוס את הרמיוני כבת ערובה ובמאבק עליה, פגענו בו. אני מצטער, דראקו, אבל אביך נהרג".

דראקו הרים את ראשו אל הרמיוני בכל הכוח שעוד נשאר בגופו. "את בסדר? הוא פגע בך? הוא הצליח? הוא ל"...

היא הניחה את אצבעה על שפתו. "אני בסדר, דראקו. אני כל כך מצטערת על אביך".

"אני לא." הודיע בקול חלוש והפנה את מבטו לתקרה. "הוא היה מוכן להרוג אותי בשנייה. הוא היה מטורף. אני לא מצטער עליו לרגע". דמעות נקוו בעיניו.

פרופסור דמבלדור פנה לעבר היציאה. שנייה לפני שעזב הסתובב אל עבר החבורה הקטנה שהיוו רון, הרמיוני, הארי ודראקו ואמר: "עכשיו, כשהסדר הושב על כנו, אולי כדאי שתיקחו את דראקו למרפאה. לי יש עוד המון עבודה הערב. תהיה ועדה מטעם המשרד לענייני קסמים, ואני אצטרך לתת המון הסברים. לאחר מכן, אני מתכוון לעבור על כל סידורי האבטחה ולתגבר אותם שבעתיים. ערב טוב, דראקו. אני מצטער על אובדנך. רפואה שלמה. מינרווה, את תישארי פה כדי להרגיע את התלמידים שלך". ובמילים אלו נפנה ויצא מהחדר.

הרמיוני עזרה לדראקו לקום והושיבה אותו על אחת הכורסאות למול האש. היא, רון והארי התיישבו מולו בשתיקה דוממת. פרופסור מקגונגל נעמדה לצידו.

"אני רואה את המבטים שלכם, תפסיקו לרחם עליי". אמר דראקו. "אני לא יתום. להפך, היום נולדתי מחדש".

"לא סיפרת לנו", אמרה הפרופסור בעדינות, "מה קרה אחרי שאביך זימן אותך אליו?"

"הוא רצה... הוא רצה לקחת אותי. הוא אמר משהו על מוות ועל לידה מחדש. ואז הוא התקרב אליי.. ומשך לי בשיער... וזהו. אני לא זוכר יותר כלום".

"אמרת שהוא פצע אותך" שאלה בעדינות. דראקו השפיל את מבטו, נבוך מכדי לדבר על כך. זו לא הייתה הפעם הראשונה שאביו פגע בו, אולם מעולם לא עד כדי כך. "אני לא.. אני מעדיף לא לדבר על זה".

"ובכן, אם אתה צריך משהו, אל תהסס לקרוא לי" אמרה הפרופסור וקמה לצאת, מבינה ששום דבר שתגיד לו לא יעזור לו כמו שחבריו יוכלו.

 דראקו נותר ישוב. הרמיוני הביטה בו במבט מתרכז, כמנסה לחבר חלקי פאזל.

"דראקו? מה שאמרת מקודם.. שהייתי שם.. מה זה היה?"

לרגע דראקו לא הבין במה מדובר. "ראיתי אותו.. וקרה משהו מוזר אבל .. כרגע הכל מעורפל".

"אתה בטוח?" שאלה הרמיוני, וברגע שעיניהם נפגשו הוא זכר הכול. "את! את היית שם איתי!"

"אני?" היא שאלה בבלבול. "לא יכול להיות, דראקו... אני הייתי פה ועזרתי להם להילחם".

"את היית שם.. אבל לא בצורת עצמך. את היית כמו רוח. העיניים שלך זהרו".

"אם לא הייתי יודעת שחלמת, הייתי אומרת שחלמת", צחקה.

"את נתת לי כוח", הוא אחז בידה בחוזקה. "ואת נתת לי עוד משהו".. הוא סגר את עיניו ואימץ את מוחו כדי להיזכר. "אנחנו נאבקנו... אני התנגדתי..."

"ואיך הסתיים המאבק?" שאל רון, שהיה כל כולו שקוע.

"משהו שאמרת"...מלמל. "השיר! המילים היו קסומות!" קרא בהתרגשות.

"מה? על מה אתה מדבר?" שאל הארי בבלבול.

"אני זוכר עכשיו.. השיר שנתת לי, הנגן המכושף, את זוכרת?"

הרמיוני הנהנה בראשה.

" 'קח אותי אל שעתך החשוכה ביותר, ואני לא אנטוש אותך'.. זהו! אלה היו המילים של השיר! את אמרת לי לזכור את המילים, וכל מה שהייתי צריך היה להביא אותך אליי!"

הרמיוני הביטה בו נדהמת. "דראקו, זו הייתה מתנה מכושפת. זה הכישוף הכי בסיסי בספר. שמעת את דמבלדור. אין שום כישוף שמשתווה לכישוף קשר דם!"

"את לא מבינה? זה לא היה הכישוף של השיר. זו היית את". ובפעם הראשונה הוא הצליח לחייך.

"את... בכוח האהבה שלך אליי, בכוח הנתינה, הצלחת לשבור את הכבלים שלי. זו היית את וזו תמיד תהיה את" ובמילים אלה משך אותה אליו לנשיקה.

"מעולם לא.. לא חשבתי.. לא ידעתי שזה אפשרי..."

 הארי ורון הבינו את הרמז והסתלקו מהחדר בשקט.

ואילו דראקו אמר, בעודו מסתכל לתוך עיניה, "משהו שהרמיוני גריינג'ר לא יודעת.. שינוי מרענן".

הפרק הקודם