סיפורי נרגולים (חייה של לונה)

דראקו בדיוק יצא משעור תולדות הקסם כשהבחין בהארי פוטר וחבריו בתחתית המדרגות אשר הוא, דראקו, עמד בראשן.
"הפוץ הזה.." רטן לעצמו. הוא בכלל לא חיבב את פוטר. למען האמת, פוטר היה האדם השנוא עליו בכל בית הספר. ישנם אנשים שדראקו העמיד פנים שהוא שונא וצחק עליהם בשביל, נו, התדמית שלו, אבל את פוטר הוא באמת ובתמים שנא.
 

דראקו עצר והסתכל בהם. פוטר ושני המלווים הצמודים שלו, וויזלי וגריינג'ר, שוחחו בהתלהבות על משהו עם חבורת רייבנקלואים. מה הם מוצאים בו כולם, בפוטר הזה? 'הנה, רק מצמצתי,' חשב דראקו, 'וכבר הוא מחבק איזו ילדה בלונדינית.' גוש נתקע בגרונו וליבו החסיר פעימה לרגע כשהילדה התנתקה מהארי והוא ראה את פניה. היא חייכה את חיוכה החולמני שדראקו מעולם לא ראה דבר שדומה לו ביופיו, וניגשה לחבק גם את רון ואת הרמיוני. היא שוחחה איתם למספר שניות ואז נופפה להם לשלום והחלה לעלות במדרגות בדילוגים, שיערה מתנופף מאחוריה. הוא נלחץ לרגע כשקלט שהיא מתקדמת בכיוונו. האם הבחינה בו? היא באה לדבר איתו? וגם אם לא, היא בטח תבחין בו בקרוב אם לא יעשה משהו, ומהר.

בעודו מתלבט, לונה כבר הגיעה לראש המדרגות. דראקו התקדם לעברה בצעד גמלוני, והיא השפילה את מבטה, ו...

"היי," אמרה במהירות ולפני שהספיק להגיב כבר עברה על פניו.

 עברה על פניו? האם דמיין את כל מה שקרה אתמול בלילה? איפה הילדה הנעימה עם העיניים הגדולות שהקסימה אותו?
לא, מובן שלא דימיינתי, אמר לעצמו. כנראה היא ממהרת לאן שהוא. כן, זה העניין.

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _

לונה אספה את הניירות הקלף שלה, נוצות הכתיבה וקסת הדיו.

השעה הייתה שעת המנוחה שאחרי ארוחת הצהריים, והיא נמצאה בחדר המועדון של בית רייבנקלו.

עד עכשיו ניסתה להכין שיעורים בחיזוי עתידות, אך לשווא. היא פשוט לא הצליחה להתרכז.

היא נשאה, במאמץ מסויים, את כל חפציה אל חדר המגורים שלה בקומה למעלה.

כשהגיעה למעלה, פרקה את זרועותיה מהחפצים ונשכבה על המיטה, מהרהרת לעצמה.

למה היא ממשיכה לחשוב עליו? היא הרי החליטה שתשים את כל זה מאחוריה.

ידה נשלחה ללא שליטה ואחזה דרך השמיכות בגלימה עם סמל הנחש. מובן שאני לא מצליחה להתרכז, נזפה בעצמה,  כשהגלימה שלו עדיין אצלי.  אם אני רוצה לשים את הכל מאחורי עלי להרחיק כל דבר שקשור אליו ממני.

היא הייתה שמחה לשכב שם עוד שעות, אולי אפילו לדלג על שעור שינוי צורה שחיכה לה אחר הצהריים. אבל היא ידעה מה היא צריכה לעשות למען עצמה.

היא קמה, קיפלה את הגלימה של דראקו ותחבה אותה לתוך תיק הצד הסגול שלה ויצאה ממגורי הבנות.

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ 

דראקו וחברו, גויל, ישבו בצל עץ הקלאטסו בדשא הגדול, ספרי לימוד פתוחים על ברכיהם. הם היו אמורים ללמוד למבחן בשיקויים, אז מובן שהם לא העיפו אף לא מבט חפוז בחומר.
דראקו היה שקט מן הרגיל ולא הצטרף לגויל, שמאס בהעמדת פנים של למידה, נעמד, והחל להציק לתלמיד שנה ראשונה מהאפלפאף שעבר במקום. 

לונה עמדה, חצי מוסתרת על ידי עמוד שיש רחב, ביציאה מהטירה והביטה בשני הסליתרינים מרחוק. הם לא יכלו להבחין בה ממרחק כזה והיא עקבה אחריהם בשקט ובשלווה, וחיכתה.

בינתיים, נראה שגויל משתעמם ולוקח את ההצקות לתלמיד השנה הראשונה צעד אחד יותר רחוק. עד כדי כך, שבמהרה נשמעה הקריאה "גרגורי גויל, הגע לכאן במיידי!" בקולה הנוזף של הפרופסור מקגונגל, שעמדה בעברה השני של החצר.

גויל עזב את קצה חולצתו של ההפלפאפי המסכן והחל להתקדם לעבר הפרופסור מקגונגל בהבעת פנים נרגזת. 

לונה חיכתה עד שיתרחק, ואז החלה ללכת אל כיוון עץ הקלאטסו.

הפרק הקודם		הפרק הבא