קייטלין נלסון

3 תגובות וממשיכה(:

"תינוקת שלי... ילדה שלי... עד כמה גדלת... עד כמה את יפה..."
"אמא?" שאלה קייטלין.
"כן. זאת אני. קייטלין קטנה שלי... כמה התגעגעתי אלייך... פעם אחרונה שראיתי אותך הייתה כשהיית קטנה ממש... פעוטה..."
"אבל מחכים לי שם אמא..."
"עוד לא הגשמת את יעודך... לכל אחד יש ייעוד בחיים, עד שהוא לא מגשים אותו, אסור לו לעזוב..."
"ברור אמא, אבל אנחנו עוד ניפגש..."

שניהם התעוררו במרפאה.
"אדם..." שאלה בשקט והסתכלה עליו.
"מה?" ענה לה.
"מה קרה לך? למה צעקת?"
"פתאום נורא נורא כאב לי הראש" ענה.
"גם לי! פשוט הרגשתי צריבה גדולה..." ענתה ומיששה את מצחה.
"טוב אני בסדר" אמר.
"גם אני" ענתה, והם הלכו.

"ג'ון אוורסין, תלמיד שנה שלישית, נעלם, כמו לפני 11 שנים. אף אחד לא יודע למה, מה ומתי. מבררים".
מר נלסון הותקף דאגה. מיד שלח ינשוף לבנו אשר בו כתב:
"בני אתה בסדר?
איך בהוגוורטס?
קרה משהו מיוחד?
אדם יקר שלי, אני אוהב אותך. תודיע לי
באהבה, אבא".

הינשוף הגיע להוגוורטס לאחר שלושה ימים, ואדם ענה. כעבור עוד שלושה ימים מר נלסון קיבל תשובה:
"היי אבא!
הכל סבבה!
אבל בעצם... ביום הראשון שלי מצנפת המיון אמרה שיש לי אחות שהיא בהפלפאף. ראיתי ילדה עם עיניים כחולות ושיער שחור לידי. היא הזיכהר לי את התינוק שבחדר שינה שלך. מוזר נכון? ואז פתאום תקף את שנינו כאב ראש נוראי. היא אומרת שקוראים לה גרייסי והיא גדולה ממני רק בעשר חודשים בערך.
חוץ מזה הכל בסדר. למה אתה שואל? אני מאוד מתגעגע אלייך. אבל רציתי לשאול אם אתה יודע משהו על הגרייסי הזאת.
תודיע לי, מאדם".
ומר נלסון הותקף שמחה.
הוא התעלם משם הילדה. הוא התייחס לגילה, למראה, לזה שהיא אחות של אדם.
הוא ארז מזוודה והתכונן לנסוע להוגוורטס.

הפרק הקודם		הפרק הבא