ימים של חשכה

פרק 5

האגף המערבי

ג'יימס התעורר ביום שישי בבוקר לאור העירוני האפרפר שהסתנן מבעד לחלון חדר השינה השלו. הוא שפשף את פניו, שוקע לתוך הכרית שלו. לקחו לו כמה רגעים להבין שהוא לא סובל משום סוג של כאב ראש או בחילה, ושהוא למעשה היה ערני למדי. הוא עבד עד מאוחר ביום שלפני וכשחזר לביתו החליט להתחיל להוציא את החפצים שאשתו השאירה מאחור, כל זה מבלי לשתות טיפת אלכוהול. זה היה הישג להתגאות בו.

כשניזכר שזהו יום שישי הוא הזדקף במיטה בהתרגשות, כמעט כמו ילד בבוקר חג המולד. חדרו היה ערבוביה נוראית של בגדים, נעליים וציוד קווידיץ' ביחד עם שאריות בגדיה של גרושתו, אלה גלשו מתוך מגרות הארון בחוסר הבחנה. בין כל אלה נח התרמיל עמוס האבזמים שלו ביחד עם חגורת הציוד העשויה עור – הציוד שהוא ארז לקראת מסע החיפושים שלו עם אחיו בהוגוורטס.

הוא לא יכול היה להכחיש שהוא מתרגש לקראת הביקור בטירה. הוא התגעגע לניחוח האבק המרגיע שבה, לזיכרונות שעוררו בו האבנים העתיקות, ויותר מכל הוא שמח לשבור את השגרה החד- גונית של חיו עם משימה מעט לא שגרתית.

הוא קם ממיטתו בעודו משפשף את שאריות השינה מעניו, פונה לכיוון המקלחת. מחוץ לקירות נשמעה הנהמה הקצבית והתמידית של לונדון המוגלגית – גרגור של מכוניות ומכשירי החשמל של השכנים המוגלגים, אלה לא היו מודעים לעובדה ששכנם המסתורי הוא צייד קוסמים אפלים.

ברגע שיצא למסדרון הוא נעצר באחת, נמתח. חרתום של מגף עור חומה עם עקב בצבצה מעבר לשולי משקוף דלת המטבח הפתוחה. לרגע אחד מוזר הוא היה בטוח שהיא חזרה – שאנג'י חזרה אליו – אבל אז קול דיבר אליו ושבר את האשליה. קול נשי עמוק, רציני ובו בזמן עדין.

"ג'יימס? זו אני, טארה."

הוא נכנס למטבח למצוא את הלקוחה שלו יושבת מול השולחן, מעיינת בעיתון מהבוקר שלפני. בניגוד לפגישה במשרדו הפעם היא לבשה מכנסי עור וגלימה קצרה תואמת עם כתפיות נוקשות שנסגרה בחגורה עם אבזם ארד על בטנה.

לפתע הוא נהיה מודע לעובדה שהוא לבוש פיג'מה מאולתרת וששיערו ללא ספק מזדקר לכל הכיוונים. הוא עשה ניסיון נמהר להשטיח אותו.

"מה את עושה פה?" הוא שאל אותה, לא מבלי להרגיש נבוך.

טארה קיפלה את העיתון כאילו לדבר הייתה חשיבות עליונה. זה היה הזוי, לראות אותה במטבח ביתו עם הכיור העמוס בכלים והשולחן המכוסה דואר.

"המזכירה שלך אמרה שאתה לא אמור להגיע למשרד היום. הנחתי שאתה מתכוון להתחיל בחיפושים," היא אמרה בענייניות.

מבטה עורר בו חוסר נוחות. הוא לא סיפר לה את המידע שאלבוס סיפק לו. להגנתו הוא היה יכול לומר שהיא לא יצרה איתו קשר מאז פגישתם האחרונה.

"בערך..." הוא פתח.

"בערך?"

"כן... האמת היא ש... אני הולך להוגוורטס. לתפוס את מולודוב."

"מולודוב?" טארה אמרה את השם כאילו הוא צורב את לשונה. היא הניחה את ידה על חזה, אוחזת בתליון מתחת לחולצתה. "לא ייתכן שהוא פה."

"גם אני לא האמנתי, אבל למדתי שאלבוס לא מדבר בלי להיות בטוח." ג'יימס התחיל להכין קפה, בעיקר כדי להעסיק את עצמו במשהו. "תגידי לי את האמת," הוא המשיך כשגבו אליה. "הוא קשור למה שקרה לבעלך?"

"לא," היא טענה בהחלטיות חסרת פשרות. "אבל אני באה איתך."

"את לא – " הוא הסב את פניו אליה וראה שהיא הוציאה את התליון מחוץ לחולצתה. תליון דקיק בצורת עין פקוחה במרכזה של שמש זורחת. סמל אקדמיית דורמשטנג.

"אל תנסה לומר לי שאני לא יכולה. להזכירך, הצלתי את חייך יותר מפעם אחת."

ג'יימס פלט גיחוך מריר. הוא זכר את התליון הזה – התליון שמולודוב העניק לה בנשף חג המולד לפני שבע שנים, כדי שתייצג את בית הספר שלו בכבוד. זה היה מעט משונה שהיא עדיין ענדה את התליון, גם אחרי כל מה שהמנהל לשעבר גרם לה לעשות.

"זה היה לפני שבע שנים," הוא אמר, לא מתווכח. הוא הפנה את תשומת ליבו בחזרה אל הכנת הקפה. "כמה סוכר?"

זה היה יום שמישי וקריר, מושלם לבילוי בהוגסמיד. בדרכם אל הטירה ג'יימס וטארה חלפו על פני קבוצות גדולות של תלמידים מאושרים שפשטו את גלימותיהם כדי להשתזף מעט בשמש. הם בוודאי נראו כמו זוג מוזר, ג'יימס עם התיק הכרוך סביב חזהו באבזמים וחגורת הכיסים וטארה עם ברדס אפור שהאפיל על פניה למרות החום. אבל בהוגסמיד נראו בכל יום טיפוסים מוזרים יותר, לכן הם לא משכו יותר מידי תשומת לב.

הם צעדו בשביל המרוצף אבן צבעונית שיצא מהעיירה, מטפסים לכיוון הטירה הלבנה. כל אבן, כל שיח, כל פיסת גדר עוררו בג'יימס זיכרונות; המקום בו נישק נערה בפעם הראשונה, המקום בו הסתתר עם התיאומים כדי לרקוח קונדסים, הדרך שעשה כל כך הרבה פעמים במהלך שבע שנות לימודיו, בגשם ובשמש.

השמש כאילו הבהירה את הזיכרונות בראשו, מקשה עליו להתעלם מהם. כל כך הרבה השתנה מאז. מארק התקבל לקבוצת הקווידיץ' "הצרעות מווימבלדון" ומאז הוא היה עסוק מכדי לשמור על קשר חי עם ג'יימס, רוקסן הייתה שקועה בבנה התינוק הרך, ופרד התחיל לנהל את חנות התעלולים של אביו. רוב הזמן ג'יימס היה לבד בימים אלה – אפילו אישה כבר לא הייתה לו. אילו רק היה יכול לחזור לימי הוגוורטס המאושרים וחסרי הדאגות...

הוא הסתכל לכיוונה של טארה, זו נראתה שקועה במחשבות עמוקות. הוא הסתקרן לדעת האם גם היא, כמוהו, מתגעגעת לימים ההם.

"מה שלום אבא שלך?" הוא מצא את עצמו שואל.

"הוא... נפטר לפני חמש שנים," היא השיבה באיטיות.

"אני מצטער..."

"תודה."

"מה קרה לו?"

"האירועים של המשימה השלישית מעולם לא באמת הרפו ממנו," היא סיפרה לו. הוא רצה לראות את פניה אבל הברדס הסתיר אותם מעניו. "מבחינה גופנית הוא היה בריא, אבל הסיוטים לא הפסיקו. בשלב מסוים הוא התחיל לאבד קשר עם המציאות, ו... ובכן, אני לא מאשימה אותו. רוב האנשים לא היו שורדים השתלטות של רוח אפלה על גופם, בטח שלא בגילו."

"אני מצטער," ג'יימס אמר שוב, חסר מילים. "אני יודע שהוא היה יקר לך מאד. לפחות הוא מצא מישהו שידאג לך לפני שהוא נפטר..."

טארה הפנתה את ראשה ותקעה בו מבט מוזר שהיה יכול להרוג. ג'יימס כמעט נבהל מהמחווה.

"אני לא צריכה מישהו שידאג לי," היא קבעה בקרירות צורבת. ג'יימס מייד הצטער על מה שאמר. היא פתחה את פיה לומר משהו נוסף כשלפתע משהו הסיח את דעתה; היא הפנתה את ראשה והסתכלה לאחור בדרך המוצפת שמש, שהייתה ריקה.

"אנחנו לא לבד," היא אמרה, נוגעת בשרביט שהיה צמוד לחגורתה.

ג'יימס הסתכל גם הוא. הדרך הייתה שוממת לחלוטין, אפילו לא היו שם עצים צפופים או שיחים גבוהים בהם מישהו היה יכול להסתתר. הוא רצה להגיד לטארה שהיא מדמיינת את זה כשמישהו נגע בכתפו.

שניהם הסתובבו בהפתעה. לילי עמדה מולם, לבושה גלימת ארגמן מבריקה מעל לבגדים שחורים לגמרי.

"איך הגעת לפה?" ג'יימס זרק בבלבול.

"הייתי שם, בהמשך הדרך." היא החוותה לכיוון עץ בודד שניצב במרחק כמה צעדים מהם. "לא ראיתם אותי?"

האמת הייתה שג'יימס לא ראה אותה. הוא היה מוכן להתערב שהיא לא הייתה שם – הוא היה מבחין בה עם הגלימה הזו. הצצה לכיוון טארה הבהירה לו שגם היא חושבת את אותו הדבר בדיוק.

"טארה. אני מצטערת על מה שקרה לבעלך," לילי אמרה במתיקות וחיבקה את טארה.

"תודה..." היא השיבה, עדיין מבולבלת.

"גלימה נחמדה," ג'יימס אמר לאחותו בשמץ לעג.

לילי חרצה לו לשון. "בואו. אל וסקורפיוס בטח מחכים לנו."

הם המשיכו בשתיקה מוחלטת. ג'יימס הרגיש במתח בינו לבין טארה בעקבות השיחה שנותרה קטועה ושמח שלילי שם כדי למנוע ממנה להימשך.

הם חלפו תחת השער שבחומה. חזירי הבר המכונפים שבראשו נראו כמזיעים בשמש היוקדת, והאגם הגדול שנגלה לעיניהם היה חלק ומבריק כמו מראה. הם טיפסו במדרגות האבן המוקפות פרחים סגורים ופסלים עתיקים – דרך אהובה ומוכרת – עד שהגיעו לדלת הטירה העצומה, שהייתה פתוחה לרווחה. שם, בתוך הצללים הקרירים של אולם הכניסה, הם פגשו את אלבוס, סקורפיוס ורוז.

"נחמד שיכולת להצטרף אלינו," אלבוס אמר לטארה כברכה.

טארה ענתה בחיוך דקיק בשפתיה הבהירות בתוך הצל של ברדסה.

"יש לכם עד אחר הצהריים," רוז אמרה לכולם. היא נראתה שונה מעט מרוז שהייתה בפגישות המשפחתיות; היא לבשה גלימה מיושנת אך שמורה היטב ועל אפה המנומש נחו משקפיים עם מסגרת כסופה. "לא כדאי שתמשיכו להסתובב פה כשהתלמידים יחזרו מהביקור..."

"זה בסדר," אלבוס אמר לה. "אף תלמיד לא יראה אותנו במקום אליו אנחנו הולכים."

רוז הרימה גבה אדומה. "האגף המערבי?"

"אלא מה? זה המקום היחיד בו אדם זר יכול להסתתר בלי שדיירי הטירה יראו אותו. כל שאר האגפים מלאים עיניים ואוזניים, גם אם לא של תלמידים או מורים."

"אתה בטוח שזה רעיון טוב, אל? אתה יודע שהאגף חסום, ויש לכך סיבה טובה," רוז אמרה.

"אני יודע. אבל זה לא משהו שחמישה קוסמים מוכשרים לא יוכלו להתמודד איתו," אלבוס השיב לה ברוגע. "אחרי הכל, אנחנו כבר לא תלמידים."

"אז אתה יודע איך נכנסים לשם?" ג'יימס שאל אותו. בפעם הקודמת בה הם ביקרו באגף המערבי הם נכנסו דרך מעבר מיוחד שנבנה לכבוד טורניר הקוסמים המשולש. אבל המעבר נהרס לאחר סוף המשימה, בעקבות האירועים שקרו בו, ומאז הוא נותר מבודד, כפי שהיה במשך שנים לפני כן.

"יש לך מפה, לא?" אלבוס השיב לו.

כל המבטים הופנו אל ג'יימס. הוא הרגיש צורך מסוים לחנוק את אחיו באותו הרגע. בחוסר רצון הוא שלח את ידו לתוך תיק הגב שלו והוציא פיסת קלף ישנה מאד – מפת הקונדסאים.

בתוך תוכו הוא תמיד הרגיש צורך לשמור את הפריט הייחודי הזה, שהיה שייך לאביו ולסבו לפניו, בסוד. הוא לא הרגיש בנוח שחמשת האנשים האחרים מסתכלים עליו בזמן שהצמיד את קצה שרביטו אל הקלף ודקלם, "אני נשבע בזאת חגיגית שאני מחפש צרות."

קווים וצורות התחילו לזרום מתוך קצה השרביט אל הקלף, יוצרים מפה מפורטת של הטירה וכל מי שבתוכה.

אלבוס ולילי כבר הכירו את המפה, וגם סקורפיוס לא נראה מופתע – אלבוס ללא ספק כבר סיפר לו עליה. פניה של טארה הוארו בשמץ סקרנות, ורוז נראתה מרותקת להפליא, אפילו נדהמת.

"אז ככה אף פעם לא נתפסת!" היא התפלאה.

ג'יימס חייך בשובבות. "סודות המקצוע."

"תוביל את הדרך," אלבוס אמר לו.

ג'יימס בילה כמה שניות בחיפוש אחר החלק במפה של האגף המערבי והדרך הנכונה להיכנס אליו. "ובכן... אחרי," הוא אמר ברגע שמצא את הנתיב הנכון, מרגיש מעט משונה להוביל את המשלחת המוזרה הזו.

לילי הלכה אחיו ללא היסוס ואחריה אלבוס וסקורפיוס, שתלה על כתפו תיק עור שמן. טארה הלכה במאסף, בשתיקה.

"בהצלחה," רוז אמרה מאחוריהם, קולה נישא באולם הכניסה הגדול והריק. הם ירדו במדרגות המובילות אל המטבחים ומגורי בית הפלפאף והיא נעלמה מעיניהם.

כפי שהיא הבטיחה המסדרונות היו ריקים מאדם. הדיוקנאות שעל הקירות, אלה שלא היו שקועים בשינה עמוקה, הציצו בהם בסקרנות בעודם חולפים. אך מלבד זאת המסדרונות היו שלווים ושוממים לחלוטין.

ג'יימס ניווט בהם בטבעיות. הוא עוד זכר אותם היטב מימי לימודיו, ואפילו מבלי להסתכל במפה ידע כיצד להימנע מהכניסה למועדון בית הפלפאף ולהגיע הישר אל מדרגות האבן הגסות שהובילו אל החדרים התת- קרקעיים העצומים שפעם שימושו כמחסני מזון ויין. שם לא היו חלונות, והלפידים שהיו קבועים על הקירות היו נדירים – אף אחד מדיירי הטירה לא היה אמור להגיע לשם. ג'יימס הדליק אור בקצה שרביטו כדי להטיב לראות את המפה והמשיך להוביל.

"אתה בטוח שזו הדרך?" לילי שאלה אותו, בוחנת בפקפוק את קירות האבן החצובים בגסות שסגרו עליהם מכל הצדדים.

"לא הדרך הכי נוחה, אבל היחידה בה נוכל להיכנס," ג'יימס אמר. "הכניסה הראשית לאגף חסומה בלבנים מאז הקרב האחרון, את יודעת."

"למה בעצם אף פעם לא חזרו להשתמש בו? חשבתי שהנזק שנגרם לו תוקן," היא שאלה.

ג'יימס לא ידע את התשובה. סקורפיוס חיכך בגרונו ואמר, "המבנה עצמו הוחזר לקדמותו, אבל זה לא היה מספיק. אירועים כמו הקרב האחרון, רווים בקסם ובמוות, מותירים צלקת עמוקה במקום בו הם מתרחשים. הקסם באגף, לפחות ברובו, מעולם לא חזר להיות יציב. מתוך הצלקת הזו נוצרות הרבה סכנות, ולא רק כשמנסים להטיל לחשים בסביבתה. היא יוצרת מוטציות בקסם."

ג'יימס הסתכל בו מעבר לכתפו בגבה מורמת. "מוטציות, אתה אומר?"

סקורפיוס נראה נבוך ומתגונן בו זמנית למשמע הפקפוק הבולט שבקולו. "כן. זו מחלה קסומה לכל דבר, היא יכולה להשפיע על בני אדם ובעלי חיים שנמצאים הרבה זמן במקום כמו האגף המערבי. למדתי עליה בהשתלמות שלי."

לילי נראתה מזועזעת. "אז מה יקרה לנו אם ניכנס לשם? אנחנו לא... נגדל זנב או משהו כזה, נכון?"

"לא משהו כזה. חוץ מזה שצריך לשהות שם ימים שלמים כדי להיות מושפעים מסוג הקסם הזה," סקורפיוס הרגיע אותה בעדינות.

הם המשיכו לרדת מטה- מטה. האוויר נהיה צפוף ולח יותר ככל שירדו, המעבר חשוך וצר יותר. עד מהרה ריח חביות העץ והיין התחלף בריח של אדמה לחה וטחב, והדלתות שהובילו אל המחסנים התחלפו באבן לחה ללא פתחים.

לבסוף, כשנדמה שהם הולכים כבר עידנים, המדרגות נגמרו והם הגיעו למסדרון ארוך מאד ואפל מאד, צר ביותר. משני צדדיו כתלים בנויים לבנים עצומות טיפסו אל תוך האפלה ללא סוף.

"אנחנו נמצאים בתוך היסודות של החומה העתיקה שפעם הקיפה את הטירה," אלבוס סיפר להם, קולו מהדהד בחלל הגבוה.

"איך אתה יודע את זה?" ג'יימס שאל אותו, בוחן את המפה בניסיון להבין מתי יגיעו לאזורים נעימים יותר בטירה.

"שכחת שאני תולעת ספרים?" אלבוס החזיר לו את ההקנטה המוכרות בה השתמש כדי ללעוג לו. בעוד ג'יימס מעיין במפה הוא הדליק אור בשרביטו ועקף אותו, מתחיל להוביל את הדרך. השאר הגיעו בעקבותיו. ג'יימס ניצל את שינוי המיקום כדי ללכת במאסף, ביחד עם טארה.

אם הירידה במדרגות הייתה ארוכה, ההליכה הזו התעלתה עליה בהרבה. ג'יימס התחיל לאבד את סבלנותו. לכן כשהוא מצא את סוף המקטע במפה הוא מיהר קדימה, עוקף את אלבוס וסקורפיוס וכמעט רץ את שארית הדרך, השאר ממהרים אחריו.

לילי קראה לו להאט כשהוא פנה אל מעבר מקושט עמוק. הוא נעצר כשהגיע אל חלל עגול גדול עם תקרה שנבלעה בחשכה. הוא הופתע לגלות שהמקום מואר; תריסר להבות מכושפות, אדומות כדם, בערו בגומחות קטנות שנחצבו גבוה בקירות.

החדר היה ריק מלבד פסל בודד שנחצב מתוך הקיר הנגדי לדלת. ג'יימס כבר הספיק להתקרב ולבחון אותו ממרחק בטוח עד שהשאר הדביקו אותו. גופו של הפסל היה דמוי אנוש, והיה חצוב בתנוחה מגוננת כשהוא אוחז בחרב שחודה פונה מטה מול גופו החסון. הפסל היה מציאותי להפליא מלבד העובדה שהיה בגודל של אדם מפלצתי – בגובה של יותר משני מטרים ורוחבו פעמיים מרוחבו של ג'יימס – ומלבד העובדה שראשו היה ראש אריה.

ג'יימס התקרב אליו עד שהיה צריך לאמץ את צווארו כדי להביט בפניו. רעמתו הייתה מפוסלת להפליא, כל שיערה מלאת חיים. כמעט היא אפשר להאמין שזהו אריה שעומד לפניו ולא פסל, לולא עניו היו שקופות וריקות, עשויות בדולח או זכוכית.

"גאוון," לילי פלטה, כמעט ביראה.

"לבריאות," ג'יימס אמר לה.

"אולי תפסיק להיות אידיוט?" אלבוס אמר בשמץ עצבנות. "את צודקת לילי, זה הוא."

"מי זה?" טארה שאלה, סוקרת את הפסל בסקרנות.

"האגדה מספרת שהוא היה יד ימינו של גודריק גריפינדור. הוא היה הלוחם הכי מיומן בקרב המגנים של הוגוורטס – אולי אפילו יותר מגריפינדור בעצמו," לילי הסבירה לה. "הוא מת באחד הקרבות הגדולים בטירה בניסיון להגן על התלמידים הצעירים מפני הפולשים."

"באמת היה לו ראש של אריה?" ג'יימס שאל. הוא חשב שזו שאלה לגיטימית אבל משום מה אלבוס הסתכל עליו כאילו הוא מפריע.

"לא. אבל אומרים שאחרי מותו, מכיוון שבחיו היה נדיב, אמיץ וטוב לב, נשמתו התגלגלה לגופו של אריה לבן שחי ביער האסור. לכן בכל יצירות האמנות הוא מוצג כבעל ראש אריה," לילי הסבירה לו בסבלנות.

"ראיתם את זה?" סקורפיוס אמר לפתע.

"ראינו את מה?" ג'יימס חזר להסתכל לכיוון הפסל באחת, ומייד הוא ראה את זה; עיני הזכוכית התגלגלו לכיוונו, כאילו הן מסתכלות עליו.

"הוא... שומע אותנו?" טארה תהתה בקול רם. העיניים פנו לעברה.

"הוא מגיב לקולות שלנו," אלבוס אמר, ואז העיניים הסתכלו בו. "ג'יימס, תיגע בו."

ג'יימס הסתכל עליו. "תיגע בו אתה, אם אתה כל כך רוצה," הוא אמר בחוצפה.

אלבוס לא בזבז זמן בוויכוחים. הוא התקרב אליו ועשה משהו שג'יימס לא ציפה שהוא יעשה – הוא אחז בפרק ידו ואילץ אותו להניח את כף ידו על גולת החרב של הפסל.

הוא התעשת ומשך את ידו בכעס. "מה אתה – ?!"

קול גרגור עמוק של אבן כנגד אבן קטע את דבריו. לנגד עיני כולם ראש האריה פתח את פיו לרווחה, כמו על מנת לשאוג.

"איך ידעת לעשות את זה?" לילי שאלה את אלבוס.

הוא לא השיב, רק הרים את שרביטו כדי להאיר לתוך הלוע האפל. "אתה רואה משהו?" הוא שאל את ג'יימס, שהיה גבוה ממנו.

ג'יימס ניסה להתרחק ולעמוד על אצבעותיו, אבל גם אז לא היה גבוה מספיק כדי לראות משהו.

"אני לא רואה כלום. תרימו אותי." הוא דיבר אל אלבוס וסקורפיוס.

"אל תהיה מטופש," אלבוס ענה והניע את שרביטו בתנועה פשוטה. רגליו של ג'יימס התנתקו מהאדמה ללא מאמץ.

הוא התרומם באיטיות, מנסה לשמור על יציבות כנגד התחושה שבכל רגע הוא עומד ליפול. אבל הלחש של אלבוס היה חזק משהוא ציפה, וגם כשהיה בגובה מטר הוא אפילו לא התנדנד.

הוא האיר לתוך לוע הארי. עיני הזכוכית הסתכלו עליו במבט חודר, מוזר.

"זה נראה כמו... ידית."

"תמשוך בה," אלבוס האיץ בו מלמטה.

"לא!" לילי קראה, מתייצבת לצידו. "זו יכולה להיות מלכודת. מה אם הפה שלו ייסגר עליך?"

ג'יימס הסתכל בפניו של האריה. הוא באמת נראה קצת מאיים... לא, מגונן הייתה המילה. אם הסיפור של לילי היה נכון והפסל מייצג אדם טוב לב שמת על מנת להגן על ילדי הטירה לא תהיה לו סיבה לפגוע בו. נכון?

לפני שמישהו או הוא עצמו יספיקו לעצור בעדו הוא שלח את ידו לתוך הלוע. לרגע הוא ציפה ששיני האבן יסגרו עליו, אבל דבר לא קרה. לילי בהתה בו כשידה מכסה את פיה.

ג'יימס משך בידית והוציא את ידו. רק אז הפה נסגר באיטיות, ונדמה היה לו שכעת הוא מחייך אליו חיוך חתולי.

קול חריקת אבן נשמע וג'יימס נפל לרצפה בצעקת הפתעה. הוא נחת נחיתה כואבת על האבן.

"הי, תיזהר!" הוא צעק על אלבוס.

רק אז הוא הבין מדוע אחיו הפיל אותו. הרצפה עליו עמדו החליקה לאחור, חושפת גרם מדרגות אבן שירד תחת רגליו של הפסל. כשהרצפה נעצרה עניו של האריה נדלקו באור אדום, כמקבלות אותם בברכה.

אלבוס משך את ג'יימס לרגליו, מחייך אליו בשביעות רצון.

"מקובל לומר סליחה," ג'יימס גער בו בטינה.

"איך ידעת?" טארה שאלה את אלבוס. "איך ידעת שאם הוא ייגע בפסל משהו יקרה?"

אלבוס משך בכתפיו בנעריות. "לא ידעתי," הוא אמר בקלילות. "אבל חשבתי שאם הוא מגיב לקולות שלנו, אולי הוא יגיב גם למגע שלנו. זה היה רק ניחוש."

טארה נראתה כאילו היא לא לחלוטין מאמינה לו, אבל לא אמרה דבר.

"אתה אף פעם לא מנחש," ג'יימס הצטרף לעמדתה.

"אתה מחמיא לי," אלבוס אמר לו בשעשוע מהול במרירות.

"אני רציני," ג'יימס המשיך. "איך ידעת?"

"לא ידעתי!" אלבוס התעקש. "תראה, גאוון היה המשרת של גריפינדור. אולי הוא מגיב לנוכחותו של תלמידי למופת מהבית שלו – תלמיד כמו אחד מהילדים שהוא מת כדי להציל."

ההסבר היה הגיוני, אבל משום מה הוא לא לגמרי הניח את דעתו של ג'יימס. הוא הסתכל לכיוונה של לילי, שנראתה מבולבלת לא פחות ממנו, ואז בסקורפיוס. מבטיהם הצטלבו והבן למשפחת מאלפוי הסיט את מבטו. ג'יימס לא ידע למה ציפה – הרי מאלפוי תמיד יתמוך באלבוס, לא משנה מה המזימה שלו תהיה.

"אנחנו מבזבזים זמן." אלבוס חתם את הוויכוח והתחיל לרדת במדרגות. השאר הלכו אחריו בשתיקה, נכנסים לאגף המערבי.

הפרק הקודם		הפרק הבא