ג'יימס סיריוס פוטר

לומדים תולדות הקסם... בערך

ג'יימס התיישב עם וויל ופרד באחד השולחנות היותר רחוקים.

להרדם למורים מול הפרצוף זה לא מנומס. גם אם זה פרצוף של קוסם מת.

פרופסור בינס ניהל את שיעוריו בצורה מאוד משעממת. אבל חבריו היו בספק אם היה מקשיב במילא.

המורה הרציא השיעור על ציד המכשפות. 

ציד המכשפות התרחש בימי הביניים, מוגלגים חששו מהכוח הקסם של מכשפות, ואישה שהואשמה בכך, הועלתה על מוקד.

רק שזה לא היה יעיל במיוחד, משום שאותה מכשפה, או לפעמים גם קוסמים זכרים, היו משתמשים בכישוף לקירור להבות.

אבל הבעיה היא, שג'יימס לא ממש שמע את הפרופסור. 

הוא היה עסוק בלנחור בעודו ישן. שני החברים שלו לא היו צריכים לחפות עליו.

להפך. 

"הפרופסור בינס! הפרופסור בינס! ג'יימס ישן." פרד אמר.

"הוא לא מקשיב בשיעור." וויל הוסיף.

המבטים של כול התלמידים הופנו אליהם.

הם למדו עם רייבנקלו. כך שמבטי הנזיפה לא ממש הפתיעו אותם.

אבל ג'יימס אפילו לא הניד עפעף והמשיך לישון. 

פרופסור בינס הביט הנה והנה. כמחפש את מקור הקול. מבטו נפל על שלושת הגריפינדורים היושבים בשולחן האחורי.

"אמףף. נחמד, אדון היזלי. יש לך עוד משהו להוסיף אדון גרין?" שאל בחוסר עניין.

וויל ופרד הנידו בראשיהם והמורה חזר ללמד. שניהם מלמלו בו זמנית "זה וויזלי." "זה בראון."

מבטי הגריפינדורים היו מלאי צחוק ואילו הרייבנקלואים כבר לא הסתכלו עליהם והתאמצו להקשיב.

אחרי כמה דקות, ג'יימס התחיל להתעורר.

הוא הביט מנומנם סביב והופתע לראות שהוא בכיתה.

"נרדמתי?" שאל את חבריו ששיחקו איש תלוי רב פעמי.

"כן."

הוא הביט בפרד. "אין לך ספר הנצחה לזה, אה, ג'ינג'י?"*

לתדהמתו של ג'יימס, הוא הוציא יומן אחר ושרבט בו משהו.

"תגיד, אתה רוצה להפליל אותנו מתישהוא?" וויל שאל.

"אתם לא תרצו כשניהיה זקנים, בני עשרים ומשהו, שיהיה לנו אמצעי לשחזר את רגעי התהילה שלנו?" שאל.

ג'יימס המהם והשעין את סנטרו על כפות ידיו.

הוא סקר את החדר, והשתהה על גבה של אחת התלמידות.

ליר סטון הייתה תלמידה מרייבנקלו, יפה מאוד.

היא הייתה גבוהה, רזה, עם עיניים כחולות עמוקות, עם שיער חום בהיר וגלי שהגיע עד מותניה.

לא היה ממש אכפת לה איך היא נראת ובעיקר התמקדה בלימודים.

היא אהבה קווידיץ' אבל לא שיחקה. מה שהעלה רעיונות בראשו של ג'יימס, כי הוא, כמו אביו וסבו, היה המחפש של גריפינדור.

ליר הייתה נחמדה, והתנהגה אליו בחביבות. אבל היה קשה להרשים אותה. 

וואו, הבחורה הזאת לא מבינה רמזים.

חכמה, יפה ונחמדה, אבל קשת תפיסה.

כמו דודה שלו, הרמיוני (לפי סיפורים של אביו ודודו רון), ליר הייתה חסינה לקולו המשעמם של פרופסור בינס.

ג'יימס התיק את מבטו וניסה להתמקד במה שהמורה אומר.

הוא וויתר אחרי עשר שניות. הוא הביט בשעונו. תתקדמו. תתקדמו. פקד על המחוגים בכוח מחשבתו.

גליון הגלף שלו היה ריק לגמרי כשהצלצול נשמע. וקסת הדיו לא נפתחה אפילו.

* אם אתם לא מבינים. תסתכלו בפרק הקודם. בסוף.

הפרק הקודם		הפרק הבא