אני רוצה כוכב

"שלום הגעתם למרכז הטיפול בילדים עם מוגבליות מיוחדות במה אפשר לעזור?"

-"אפשר לדבר עם אלין?" שאלתי בחשש, מהעבר השני נשמעה שניה של דממה ואז הקול אמר, -"אנו מצטערים אך לצערינו הפציינטית שלנו אלין לא מורשת לקבל שיחות טלפויניות", לשמע מילים אלו התרגזתי, אני בטוחה שהיו יכולים לראות על פניי כיצד הדם גורם לי להסמיק עד כדי רוגז, החמצתי פנים ואמרי בקול מעט גס "מה זאת אומרת לא מורשת לשיחות?, אני לא יכולה לדבר איתה פנים אל פנים ועכשיו גם לא בטלפון?" האישה נאנחה ואמרה בקול צרוד מעט "מצטערת אך אלו ההוראות... אני לא שולטת בכך, תתקשרי בבעוד כמה ימים" בשלב הזה כבר לא התאפקתי לא חיכיתי שינתקו לי ופשוט אמרתי בבהירות את מה ששמרתי במשך הימים האחרונים;

-"אבל זה מה שאמרתם לי לפני יומיים כשהתקשרתי, ולפני שבוע כשהתקשרתי, את מבינה שהיא אחותי? אחותי הקטנה!, אנחנו תאומות! ולא ראיתי אותה יותר משבוע!, אני מבינה שהיא חולת אוטיזם שרק מחמיר עם השנים ואני יודעת עד כמה היא נפגעה בראש, אבל זה עדיין לא סיבה שלא יתנו לי לדבר איתה..." מהצד השני נשמעה דממה, לא ידעתי מה לחשוב אני על סף דמעות, מתי כבר אוכל לבקר אותה?, האם היא כבר בריאה?, מה אני אעשה בלעדיה?...

---

-"מרין את מבינה שזה לא הצורה שבה את אמורה להתנהג?" אמרה אימי ברוגע שכימעט הטריף אותי, אך בכל זאת היה מספיק על מנת שאציף את עצמי ברגשות אשם.

"כן" אמרתי ביובש תוך כדי בהייה בשולחן העץ.

כבר שבוע שניסיתי להתקשר אל המרכז על מנת שיתנו לי לראות ואו לדבר עם אלין, ותמיד השיחות היו נגמרות בצעקות שלי ובבכיות. -"מרין תסתכלי עליי" אמרה אימא. -"גם אם תלכי לראות את אלין באיזה מצב ניראה לך שתיראי אותה?" הורדתי את מבטי ודמיינתי את אלין שוכבת על מיטה לבנה בחדר מלא וילונות ירוקים, ציורים של פרחים על הקירות, בוהה בתיקרה כמי שלא מודעת לכך שראשה חבוש ופניה מלאות בחבורות. -"אני מניחה ש... במצב די עגום" אמרתי.

-"בדיוק, אני לא בעד להתרחק מאלין, אבל את צריכה להבין שבשבילה זה הפיתרון הכי טוב לעת עתה"- "כמה זה עת עתה?" אמרתי ועיקמתי את פי. "אני לא יודעת" אמרה אימא. -"תיראי, הפצעים שלה כבר הגלידו, היא קיבלה מכה בראש ואנו דואגים לה אבל לעת עתה היא בסדר, לא קיבלתי שום שיחת טלפון שמדאיגה אותי לגביה, לפי מה שהבנתי הכל מתקדם בקצב טוב. אם שום דבר לא יחרוג מהרגלו נוכל לבקר אותה בסוף החודש הזה"

-"עד סוף חודש?!" שאלתי מופתעת. החמצתי פרצוף והתעסקתי בעצבנות בפינת השולחן, 'העולם הזה מרושע!' חשבתי לעצמי, -"אני מבטיחה לך שברגע שהזדמן לנו נלך לבקר את אלין לא נחכה שניה יותר" אמרה אימא ונישקה את מצחי. -"רוצה ללכת לחנות הספרים?" הנהנתי, אימא שלי הושיטה לי סכום כסף ליד וחיבקה אותי, חייכתי קמתי והלכתי לרחוב.

במבט ראשון, הכל וכולם נראו בשקט. אבל הסתכלתי יותר, ראיתי ששום דבר לא השתנה, העולם לא חרג מפעולותיו. כולם ממשיכים לשחק, לצחוק, לאכול, לטייל. ורק אני הלכתי לי עם ההרגשה הכי בודדה בעולם.

ברחוב אף אחד לא הלך, עברתי ליד בית קפה, ובאותו מקום שבו ישב הזוג שציחקקו בפעם הקודמת שעברתי פה עם אלין, הוחלף בזוג בנות שנראו בנות גילי, מתעסקות עם הסמארטפונים שלהם ומצחקקות, מדי פעם צווחות בהתרשות ולוגמות ממשקה קר ומרענן. הסתכלתי לעבר השני של הרחוב וראיתי שני ילדים משחקים עם כלבלב קטן. ללא ספק העולם לא חרג ממנהלו, הכל ממשיך ומתקדם כמו שאני ממשיכה ללכת ולהתקדם לחנות הספרים.

כשנכסתי הדבר הראשון שראיתי זה מהדורה חדשה של ספר כלשהו, כשהתקרבתי ראיתי שזה בעצמם מנגה, הסוג האהוב על אלין. הם היו מונחים אחד על השני בצורת פירימידה. על השלט הקטן היה כתוב; חדש על המדף המנגה שכבשה את יפן ועוד 22 מדינות ברחבי העולם הסתכלתי על אחד הספרים על הכריכה הייתה מצויירת ילדה קטנה עם עיניים גדולות בצבע צהוב בוהק ושיער ורוד שהיה ארון יותר ממנה, היא בהתה בנער שגובהו היה בראש יותר ממנה עם שיער כחול ועיניים כחולות תואמות שהסתכל עליה במבט אוהב בזמן שהיא בהתה בו בעיניים דומעות. 

זיהיתי את הציור של הילדה, זה מהספרי מנגה של אחותי אלין. אני זוכרת איך בפעם הראשונה ראיתי אותה עם ספר ביד, עם הספר הזה.

זה היה כשהייתי בת 11 לפני חמש שנים, אלין הייתה בת 8. הגעתי הרוסה מבית הספר, זה היה בתאריכים שקרובים לסוף שנה אז עיקבו אותי שעתיים אחרי הלימודים על מנת לעשות חזרות עם להקת בית הספר. נכנסתי לחדר שלי ושל אלין זרקתי את התיק שלי בעייפות על יד דלת הכניסה לחדר ונשכבתי על מיטתי. במבט חטוף לעבר המיטה של אלין ראיתי שהיא מעיינת בספר. ואז זה פשוט הכה בי!- זה הפעם הראשונה שאלין מחזיקה ספר וזה ניראה כאילו היא קוראת בו!. פשוט התישבתי על מיטתי ובהיתי בה עם חיוך כמו אידיוטית גמורה, ברגע שהיא הפכה את העמוד האחרון של הספר היא שמה לב אליי. בהיתי בה בהתרגשות כמי שמצפה לשמוע מחמאה אדירה על מעשה גבורה שעשתה, אך במקום זה פשוט אמרתי "על מה מסופר?" אני בטוחה שהייתי נשמעת אידוטית לגמרי, אלין חייכה מעט והושיטה לי את הספר. כהסתכלתי עליו ראיתי שזה בעצם ספר שלי, ספר שאימא שלנו קנתה לי ליום הולדתי ה-10. זו הייתה מנגה- ספר קמיקס יפני. זה היה סיפור על נערה משותקת שכל מחשבותיה ודעותיה על העולם היו דרך הדברים שראתה בטלויזיה, היא תמיד רצתה לעסוק בכל ענף ספורט שהיא ראתה בערוצי הספורט, היא רצתה לעשות כל דבר שדמויות הסרטים היו עושות, בין אם זה לעוף, לצייר, לרקוד, לקפוץ, להגשים חלומות ובאופן עיקרי לזוז. 

הפכתי את הספר ועיינתי בתקציר מאחורה.

בספר האחרון של המנגה העוצרת לב שכבשה את העולם, גיבורת הסיפור שלנו נון מבינה מהי אהבת אמת.

על ידי עזרתו של הנער אונשי אשר לימד את נון איך היא יכולה ל'זוז' על אף שיתוק גופה. בספר האחרון של המנגה

ניראה כיצד נון מרגישה למרות ההקנטות של הבחורות היפייות אשר נדלקות על אונשי ומנסות להעיף אותה, כיצד הן מגיבות כאשר

אונשי מתפרץ עליהן בעצבים ומסביר שנון משותקת בגופה, וכיצד אונשי מחליט להמשיך את חייו.

האם הוא יקבל עליו את הקושי של חיים עם נון המשותקת או שיחליט שבסך הכל ניסה לעזור לה למצוא את הרוגע שלה

וימשיך הלאה?

את כל זה תגלו בספר האחרון של הסדרה...

'אז זה הספר האחרון?' חשבתי לעצמי.

אלין בטח תצטער לשמוע על כך... יצאתי מחנות הספרים עם שקית די כבדה ובתוכה שלושה ספרים. עכשיו הדבר היחיד שנשאר לי לעשות הוא לספור את הימים עד לרגע בו אפגוש את אחותי הקטנה... אבל לא. רגע. אני לא באמת אחכה כל כך הרבה זמן!.

באותו רגע החלטתי שזהו, נימאס לי לבכות גם הלילה ולראות את המיטה של אלין מסודרת כאילו אף אחד מעולם לא ישן בה. אני אלך לראות אותה היום בערב.

---

מלמטה שמעתי קירקושי כלים אחורניםף סבת אבטח סיימה לשטוף כלים ובקרוב תעלה למעלה. צעדיה נשמעו במדרגות והתקדמו אל חדרי, -"לילה טוב מרין" אמרה סבתא.

"לילה טוב" אמרתי בחיוך קטן. כבר הייתי במיטה השעה הייתה 22:13 החזקתי את עצמי שלא להירדם. כעבור חמש דקות נכבה האור האחרון בסלון, שמעתי צעדים אחרונים פרידות לילה טוב, זהו. כולם ישנים. כל הבית בשקט מוחלט. זה קורה.

קמתי ממיטתי ונעלתי נעליי ספורט, אספתי את שערי לזנב סוס ארוך וירדתי בשקט במדרגות, מבט חטוף במראה; ישרתי את החולצה שלי ולבשתי ז'קט.

יצאתי לרחובות הקירירם של העיר אשר מול הים, הלב שלי פעם בחוזקה אדירה ולא הפסקתי להתרגש, אחזתי חזק בשקית והלכתי במהירות. חציתי כביש, עברתי רחוב שלם, פניה עוד פניה, כעבור שני רחובות הגעתי. בניין גדול ורחב בצבע לבן עם שער. על שלט מתנוססות אותיות בצבע כחול מרכז לטיפול בילדים עם מוגבליות מיוחדות.

"הגעתי..."

הפרק הקודם		הפרק הבא