רחוק מהעין אך קרוב ללב

שלום לכולם! בטח כבר התיאשתם ממני... אני מאוד מצטערת אבל בשבועות האחרונים בקושי הייתי בבית והייתי מאוד עסוקה.....תיהנו ותגיבו!

נשף חג המולד

עמדתי נרגש ליד גרם המדרגות. חיכיתי לה.

לאחר שכל ההמולה סביב המשימה הראשונה קצת שככה, מצאתי את עצמי כמה ימים אחרי מעז להציע להרמיוני להתלוות אליי לנשף.

כמה שמחתי שהסכימה! כשחזרתי לחדרי כמעט שפצחתי בצעדי ריקוד.

היא כזאת חמודה! הברק שיש לה בעיניים בקריאה של ספר מעניין, הגומות החמודות שמופיעות בצידי פניה וה-

וואו. היא יפיפייה. חלומותיי בהקיץ נקטעו בפתאומיות כשראיתי אותה יורדת לקראתי במדרגות.

שערה הוחלק ונפל במפלים על כתפה החשופה, שמלתה התאימה לה בדיוק והלמה אותה, וכולה קרנה בזוהר של אושר ושמחה.

היא התקרבה לעברי ובחנה אותי בחיוך. כיחכחתי בגרוני.

"את יפיפייה, " אמרתי לה והושטתי את ידי למשענת. "תודה רבה," אמרה בבת צחוק ושילבה את ידה בידי.

התקדמנו בטור לאולם הגדול, ומאות עיניים צפו בנו הולכים לרחבת הריקודים.

הרגשתי את ידה מתהדקת קלות על ידי. היא נלחצה לקראת הסולו הקרב. וכך גם אני. אך ברגע שהתחלנו לרקוד ונכנסנו לקצב המוזיקה, ראיתי אותה משתחררת ומחייכת, מרפה את איבריה המתוחים.

" את רוקדת נפלא," הכרזתי באוזניה. "אתה גם ממש טוב. למדתם לרקוד בדופשמרנג?"

"האמת שכן, " צחקתי. "עם הדרכתו הנוקשה של קרקרוף: ימין! שמאל! ימין ושמאל! הצידה נערים מגושמים שכמוכם!" חיקיתי את קולו בהיתוליות והיא צחקה בקול.

בסיום השיר לקחנו הפסקה קטנה. "שאביא לך משהו לשתות? " שאלתי אותה, עדיין קצת מסוחרר."כן , אני ישמח . " והיא שיגרה לעברי חיוך בוהק ונעלמה בקהל.

נשארתי רגע קט לעמוד, מכושף מחיוכה, כשתפסתי את עצמי והלכתי לכיוון המשקאות.

מזגתי לנו בכוסיות נייר את הפונץ' המתוק, ותימרנתי את דרכי לכיוון הארי והג'ינג'י (רון?) שישבו בפינה, שם ראיתי אותה לאחרונה, משוחחת איתם .

אבל כשהגעתי סוף סוף עליהם, היא כבר לא הייתה שם. הג'ינג'י היה קצת אדום והארי מדוכדך. בהחלט לא מצב רוח למסיבה...

"אתם יודעים איפה הר-מי-מיו-ניני?" שאלתי אותם, מתאבק עם שמה המסובך שעדיין לא למדתי להגות אותו. רון התנשף בכעס.

"היא הלכה לפני רגע, " אמר הארי והסתכל על רון במבט נוזף. "היא הלכה לכיוון הזה." אמר והצביע לכיוון היציאה.

יצאתי מהדלתות אל המסדרון. הבטתי הנה והנה, עד שקלטתי אותה יושבת לבד בפינת המדרגות, עצובה וכועסת.

ניגשתי אליה עם הכוסות עדיין ביד, והתיישבתי לידה. לגע שתקנו יחד, עד שפציתי פי ואמרתי את הדבר המטופש ביותר שיכולתי להגיד: " רוצה משקה? "

למרבה הפתעתי היא צחקה וניגבה את בדמעות. "תודה," אמרה ולקחה את הכוס מידי המושטת.

"הוא פשוט כל כך מעצבן! " היא התפרצה לפני שהספקתי לשאול מה קרה. "תמיד חייב להרוס הכל." והיא שתקה.

לא שאלתי מי זה, אבל ישר הרגשתי כעס ועצבנות כלפי המישהו הזה, לא משנה מיהו, שככה הרגיז אותה ופגע בה. היינו בשקט עוד כמה דקות, שנינו מתבשלים במחשבותינו,

עד שהיא נרגעה ואספה את עצמה. (וגם אני..)

היא חייכה אליי בהססנות. "סליחה שהרסתי את הערב" היא התנצלה. "לא הרסת בכלל, הערב עוד לא נגמר," מחיתי ולקחתי את ידה.

ביחד פסענו בחזרה אל האולם המקושט.

הפרק הקודם