הפשע המושלם

כמובן שהמשפחות שלנו ידעו מזה, והן לא עזרו במיוחד כדי להרגיע אותנו.
"תקשיב, מייק, אין לי מושג איך זה קרה," אמר אבא שלי.
"גם לי, אבא. אין לי מושג מה הם רוצים מאיתנו."
אמא שלי הביטה בי בדאגה.
החזרתי לה מבט דואג, "אני לא יודע."

~נק' מבטו של אשטון~
אני פשוט לא מבין איך הם חושדים בנו. מה כבר עשינו? בכלל לא היינו כאן!
זה ממש מוזר לי, אף פעם לא הייתי בחקירה. תמיד אהבתי לראות את זה בטלוויזיה, אבל אף פעם לא דמיינתי שאני אהיה באחת כזאת - במיוחד לא כשהיא קשורה לפשע הכי גדול שמסתובב במדינה...

~נק' מבטו של לוק~
נאנחתי, כל זה פשוט לא ברור. פייב סאקנדס אוף סאמר, להקת פופ-רוק ופופ-פאנק, חשודה בגניבת שרשרת יהלומים והשחתת מוזיאון. אני לא יודע כבר מה יכול להיות הזוי יותר, או מה יכול להיות משוגע יותר.
זה פשוט לא הגיוני, הרי היינו בכלל במסע ההופעות באותו זמן...

~נק' מבטו של קאלום~
אני לא יודע למה זה קרה - או איך זה קרה - ופשוט אין לי מושג מה לעשות. אני לא רוצה ללכת לחקירה הזאת, יש לי טראומה מחקירות.
השוטרים כל כך תקיפים, זה נשמע כאילו חזרתי לימי הביניים לשעה אחת. אני פשוט לא סובל את זה.
אין דרך להתחמק מזה? אני אפילו לא אשם!
וזה מה שאני אצטרך להוכיח להם, ובגלל זה אני חייב ללכת לשם.


חזרה למייקל
יומיים עברו, נשארו שעתיים עד לשעה 15:00 אחרי הצהריים.
לוק, אשטון, קאלום ואני דיברנו בסקייפ בווידאו, כל אחד דיבר דרך האוזניות שלו.
"תקשיבו, אני לא הולך," אמר קאלום.
"אתה חייב," אמרתי. "אתה איתנו."
"הוא צודק," העיר אשטון. "אנחנו בטוח לא אשמים, למה שיהיה לנו קשר לזה? היינו במסע ההופעות בכלל!"
"זה ממש מוזר שחושדים בנו," אמר לוק.
"חושדים בנו, אוקיי, ביג דיל, מה קרה?" אמרתי. "הם יחקרו אותנו, יגלו שאנחנו לא אשמים, וכולה תיהרס לנו קצת מהתדמית, מה קרה? זה לא מה שיעצור מאיתנו להמשיך ליצור מוזיקה."
"טוב, זה שלך פחות אכפת מהתדמית שלנו לא אומר שאתה צריך להגיד לנו את זה," אמר לוק במעט זעם.
"כדאי שתדעו את זה, כדי שלא יעשו רעשים אחרי זה בצהובונים על התדמית שלנו, וזה רק מה שיהרוס אותה יותר."
"מה התדמית קשורה עכשיו?" מלמל אשטון, "עומדים לחקור אותנו, לך תדע מה יעשו לנו שם."
"ישאלו אותנו שאלות ואנחנו נצטרך לענות."
"מאוד מקורי," העיר קאלום.
המשכנו לדבר, עד שהחלטנו שהגיע הזמן לצאת לכיוון התחנה.
יצאתי לכיוון לוק, אותו אני אוסף ראשון.
"לוק," אמרתי לו בטלפון, "אני למטה, רד."
והוא ירד, סוגר את הדלת של המכונית, מתיישב וחוגר. המשכנו לכיוון אשטון, אחר כך אספנו את קאלום והמשכנו אל תחנת המשטרה של סידני.
הגענו לשם, חניתי ויצאנו. סגרתי את האוטו, מכניס את המפתחות לכיס.
לקחנו נשימה עמוקה, מביטים אחד בשני. לא היינו צריכים לדבר, המבטים אמרו הכל, ובאמת היינו מתוחים לקראת החקירה.
ונכנסנו.
הבטנו סביב. לא היו אנשים, והחדר היה מואר על-ידי הנברשת שהייתה תלויה בתקרה.
דלת פנימית יותר נפתחה, ובני עמד מולנו.
"יפה, עמדתם בזמנים," אמר בני.
החלפנו מבטים בנינו, עדיין היינו לחוצים.
בחייך בני, תן לנו ללכת. (זה בחיים לא יקרה).
אבל באמת, מה אכפת לך? מה אנחנו צריכים חקירה? תוותר לנו, למה לחשוד בנו? אפילו לא היינו בארץ באותו זמן. חשבתי, לחוץ.
הנהנתי בשם כולנו.
"מי מתנדב להיכנס ראשון?" הוא שאל. אני נשבע, הוא פשוט רשע.
"אני," אמרנו ביחד קאלום ואני. הבטנו אחד בשני.
"תחליטו," אמר בני.
"אני," קאלום אמר. הנהנתי חלושות.
~נק' מבטו של קאלום~
הלכתי אל בני ונכנסנו אל חדר החקירות.
הוא סימן לי להתיישב מולו, בעודו מתיישב על הכיסא ליד שוטר אחר שכבר חיכה שם מראש. שמו היה דן, והוא החזיק בידו דף ועט. כנראה הוא ירשום את הכל.
החדר היה חשוך למחצה- מואר על-ידי ספוט קטן שהיה מונח על השולחן והאיר אותו ואת חצי מפניי וחצי מפניו של בני.
"קאלום הוד," הוא אמר ברצינות יתרה.
"כן?" מלמלתי חלושות. נורא פחדתי.
"איפה היית ביום רביעי, בתאריך 10 באוקטובר בשעה 17:00?"
"ניגנתי בגיטרת בס."
"איפה?"
"במילאנו."
"מה עשית שם?"
"הייתי במסע הופעות עם הלהקה שלי."
"מי הלהקה שלך?"
"מייקל, לוק, אשטון ואני."
"האם אי פעם היית במוזיאון בסידני?"
"אם סיור בכיתה ח' נחשב- אז כן. הייתי."
"אני מדבר על החודשים האחרונים, הוד." הוא פלט אנחה.
"לא, לא הייתי. בחודשים האחרונים הייתי במסע הופעות עם הלהקה שלי." הרגשתי כמו רדיו שלחצו על כפתור ה'חזור' שלו מיליון פעם.
"ויש לך הוכחות שהיית שם ולא במוזיאון?"
"כן, יש לי תמונות וסרטוני וידאו מההופעה ומאחורי הקלעים. זה פה בפלאפון שלי, להראות לך?"
"אני זה ששואל את השאלות."
נרתעתי. טוב, לא רוצה - לא צריך...
"אתה יכול להראות לי את ה'הוכחות' שלך?"
"כן," עניתי, מוציא את הפלאפון מהכיס. גלשתי בין התמונות והסרטונים, שכבר היו ביוטיוב מזמן, בחרתי אחד וסובבתי את הפלאפון לכיוונו.
הוא צפה בסרטון, פניו מעידות על מעט חוסר אמינות.
אני פשוט לא מבין למה הוא לא רוצה בכלל להאמין לי...
"טוב, זה לא הכי מספק, אבל זה מה יש," אמר בני. "אנחנו סיימנו כאן, תקרא לאחד החברים שלך." ודן המשיך לכתוב עוד כמה מילים על הדף שהחזיק בידו.
יצאתי, מביט בשאר.
~חזרה למייקל~
"נו?!" שאלתי במתח. "איך היה, מה הוא שאל אותך?!"
"שאלות כלליות, ומן הסתם על המוזיאון. הראיתי לו סרטון שצילמנו מאחורי הקלעים, זה פשוט לא עובד עליו. בהצלחה לכם..."
"אוי ואבוי לי," מלמלתי בפחד, נכנס אל תוך חדר החקירות.
התיישבתי בכיסא מול דן ובני, בעוד בני מביט בי ודן בדף, מתכונן לכתיבה.
"שם?" הוא התחיל מיד בחקירה, בלי לבזבז אף שנייה מיותרת.
"מייקל ג'ורדון קליפורד." ידעתי שהוא ירצה את השם המלא שלי. ככה זה בחקירות.
"גיל?"
"18, בקרוב 19."
"הורים?"
"שניים, לא גרושים."
"מצב משפחתי?"
"מה זה?"
"אני שואל כאן את השאלות!" הוא דפק על השולחן. נרתעתי מזה מאוד.
ניסיתי להבין מה מצב משפחתי אומר, בזמן שבחדר שרר יותר לחץ מאשר היה אצל קאלום. נדמה לי, שנשארו פה שאריות של לחץ ממנו, וזה מה שמשפיע עליי.
אחרי שתי שניות קלטתי. מצב משפחתי, אח, אחות, וכו', נכון? זה בטוח זה, זה חייב להיות זה.
"אח אחד ואחות אחת," עניתי.
פניו נראו מעט יותר רגועות מקודם, כנראה שזו הייתה התשובה הנכונה.
"איפה היית ביום רביעי, בתאריך 10 באוקטובר בשעה 17:00?"
"בהופעה."
"איפה?"
"במילאנו."
"עם מי?"
"עם הלהקה שלי."
"מי הלהקה שלך?"
"אשטון, קאלום, לוק ואני."
"היית פעם במוזיאון בסידני, המוזיאון אשר השחיתו וגנבו ממנו את שרשרת היהלומים?"
"כן, בסיור פעם. האמת שרציתי ללכת לשם, אבל היה המסע באמצע אז לא הייתי יכול..."
"רצית ללכת, הלכת וגנבת?"
הייתי פשוט בהלם. אם הוא כל כך בטוח שאנחנו אשמים כולנו, בשביל מה הוא חוקר אחד אחד?!
"אם אתה כל כך בטוח שאנחנו אשמים, בשביל מה אתה חוקר אותנו, אדון שוטר יקר?" שאלתי בתעוזה.
"כדי להיות בטוח יותר," הוא אמר בציניות. "אני חייב לחקור אתכם, גם אם אתם אשמים וגם אם לא, וזו השאלה האחרונה שאתה שואל כאן. זה לא התפקיד שלך לשאול."
"את זה כבר הבנתי..." מלמלתי בעצבים. אם זו לא הייתה חקירה, הייתי, לא יודע מה עושה לו. אבל זה בטוח לא היה נגמר טוב.
"יש לך הוכחות שלא היית שם בשעת הגניבה, קליפורד?"
"כן, יש לי כמה סרטונים ותמונות מההופעה ומאחורי הקלעים במילאנו."
"תראה לי."
פתחתי את הפלאפון שלי, מראה לו סרטון אחד ומספר תמונות מההופעה.
"נחמד," מלמל בני, בעוד דן ממשיך לרשום. מה הוא רושם שם לכל הרוחות?
"משוחרר," אמר בני.
יצאתי, מביט בבנים.
"נו?!" שאל לוק. "מה הוא שאל אותך?"
"שאלות כלליות ושאלות על המוזיאון, לא הייתה לו תגובה יפה יותר מאשר 'נחמד', על התמונות והסרטונים מההופעה. קדימה, לוק, כנס פנימה," גיחכתי. בפנים לא גיחכתי. הייתי בתוך מערבולת של רגשות - למה הוא חושד בנו, איזה שאלות מפגרות הוא שאל אותי, האם הוא שאל גם את קאלום את אותן השאלות, למה אני פה, מה עם אריאנה, והמחשבות לא יצאו לי מהראש.

בזמן שלוק נכנס לחקירה, החלטתי להתקשר לאריאנה, מהסיבה שההורים שלי כבר יודעים הרבה מהעניין ואריאנה כמעט כלום.
כאשר היא ענתה לי, אמרתי: "היי אהובה..."
"היי מייק, מה קורה?"
לא רציתי לספר לה שאנחנו חשודים בזה, לא רציתי שהיא תתערב בזה. אני לא רוצה לערב אותה בכל העניין, חבל שיחקרו גם אותה ויחשדו בה בלי סיבה. במילא בנו חושדים בלי סיבה.
"בסדר," אמרתי. כמובן שזה היה שקר, "מה איתך?"
"בסדר, בבית שלי, לא עושה הרבה. ממש משעמם לי, אתה מגיע היום?"
"ברור שאני מגיע," אמרתי, מחייך חצי חיוך חמוד. "מתי את רוצה שאני אגיע?"
"מתי שאתה רוצה, מצדי עכשיו, שנצא לאנשהו או שסתם נהיה אצלי, לא באמת אכפת לי..."
"התגעגעתי לבית שלך, למרות שהייתי בו גם אחרי שחזרתי ממסע ההופעות, אז אין לי בעיה לבוא. אני אבוא אלייך ברגע שאני אסיים פה."
"מה אתה עושה?" אריאנה שאלה בחיוך.
"עם הבנים בחזרות." הבטתי בקאלום ואשטון. הבעותיהם הראו אי הבנה עם מי אני מדבר.
"טוב, נשמע כאילו הפסקתם במיוחד בשבילי."
צחקתי. "ברור..."
היא צחקה גם וניתקנו.
"עם מי דיברת?" קאלום שאל בדיוק כשלחצתי על כפתור ה'נתק'.
"אריאנה," אמרתי.
"ולמה אתה לא אומר לה שאנחנו בחקירה? היא חברה שלך, מגיע לה לדעת!" אמר אשטון בהתנגדות.
"אני לא רוצה לערב אותה בתוך כל זה, חבל שיחקרו גם אותה ויחשדו גם בה. בטוח עקבו אחרינו לכאן, ועכשיו עושים מזה סיפור ענקי, אתה לא חושב שמגיע לה לא להיות חלק מזה?"
"כן, מסכים, אבל אם היא תגלה את זה דרך הטלוויזיה ולא דרך הסיפור שלך... שלושתנו לא רוצים לדעת מה יקרה."
נאנחתי, "אני פשוט לא יכול לערב אותה בתוך כל זה, אשטון..."
"את מי?" לוק נכנס.
"את אריאנה," מלמלתי. "איך הייתה החקירה שלך?"
"הוא לא סובל אותי, נדמה לי שזה הדדי. כמעט הרגתי אותו."
קאלום צחק, "עד כדי כך?"
"כן!", לוק מחה, "הוא פשוט בלתי נסבל!"
"וצעק עליך ש-" ופתחתי בחיקוי. "אני שואל כאן את השאלות!"
וכולם צחקו,
"וזה בדיוק התפקיד שלי. לשאול כאן את השאלות," נכנס בני אל הלובי, איפה שהיינו. אופס, הוא שמע את זה?
"אשטון פלטשר אירווין, בוא איתי."

הפרק הקודם		הפרק הבא