לא כל כך יפה ולא בת שש עשרה

פרק רביעי

"נו מרין, אז כבר מצאת מישהו מיוחד?" שאלה ג'יני בחיוך ערמומי.

הן היו בשיעור לחשים משותף עם תלמידי רייבנקלו, וג'יני מיהרה להצטוות עם מרין, שעכשיו הבינה את הסיבה.

"לא, לא ממש..." מלמלה מרין.

היא אמרה את האמת, לא היה אף אחד בשכבה שמצא חן בעיניה באופן מיוחד. כמובן שהיו כמה בנים מאוד נחמדים, 'שבחיים לא יסתכלו עליי אפילו' הרהרה לעצמה, אבל לא היה מישהו שהיא באמת חשבה שהוא משהו מיוחד. אם להודות באמת, מרין הייתה מאוכזבת מכך. היא קיוותה שהמעבר לבית ספר חדש עם אנשים חדשים ייתן לה לפתוח דף חדש ולמצוא אהבה אמיתית, אבל הסיפורים הנדושים על נערה חדשה בבית ספר חדש שהופכת פתאום למלכת השכבה ומוצאת את אהבת חייה הם רק סיפורים. משאלות של סופרים בעלי דמיון מפותח והרבה חלומות.

לא, מרין בהחלט לא הפכה למלכת השכבה. והיא בהחלט לא מצאה את אהבת חייה. בנים בקושי דיברו איתה, והיא בקושי דיברה איתם. היו כמה זוגות בשכבה, אבל אלה היו האנשים הכי יפים ומוצלחים. 'אז למה שאחת כמוני תזכה להיות מאושרת עם חבר? יש כל כך הרבה בנות אחרות, טובות יותר'. מידי פעם הייתה מחליפה איתם כמה מילים, כמו אותה הפעם שפרובינס מהפלפאף (אם אפשר בכלל לקרוא לו בן) ביקש ממנה שתעזור לו בשיעורי הבית בשינוי צורה, או הפעם שבה ג'יימס ניגש אליה, נואש מתמיד, וביקש לדעת על תחומי העניין הסודיים של לילי. היא כמובן לא טרחה אפילו לענות לו, או לספר ללילי על השיחה הקצרה הזו.

"אף אחד?" שאלה ג'יני, הבעה מופתעת נסוכה על פניה והיא עשתה תנועה פזיזה בשרביטה. הכרית שהייתה אמורה לעוף לצידו השני של החדר התפוצצה ומטר נוצות נפל על ראשי התלמידים כמו שלג קליל וחמים.

מרין משכה בכתפיה ומיהרה להטיס את הכרית שלה בקו ישר, שם נחתה במקום המיועד לה.

"אבל זה לא יכול להיות, יש פה כל כך הרבה בנים! אחד מהם חייב להיות הטעם שלך." אמרה ג'יני בקול קצת רם מידי ומרין ייחלה לצלצול שיסיים את העינוי הזה.

"לא יצא לי באמת להכיר יותר מידי בנים פה." אמרה לבסוף בלית ברירה, לאחר שהמבט שג'יני נעצה בה הפך למציק יותר ויותר. ג'יני פערה את פיה בהפתעה ואז צחקקה בהקלה.

"מרין! היית צריכה להגיד לי, אני אעזור לך!" היא תפסה בידה של מרין ולחצה אותה בהתרגשות. אך מרין מיהרה למשוך את ידה בחזרה, וקולה הפך לרציני יותר.

"לא ג'יני, תעזבי אותי כבר. אני יכולה להסתדר לבד."

ג'יני השתתקה והניחה לידה של מרין. "בסדר, אם זה מה שאת רוצה." אמרה בשקט והפנתה את ראשה. היא הניפה את שרביטה והכרית שלה קיפצה ימינה בעקמומיות והפילה את פיטר פטיגרו שהיה עסוק בהתעסקות עם הכרית שלו. רוב הכיתה פרצה בצחוק, גם ג'יימס וסיריוס שהיו חבריו הטובים ביותר. מרין התאפקה שלא לגחך, וכעסה על ג'יני בהחלט עזר לה להישאר מאופקת. פרופסור פליטיק ורמוס לופין מיהרו לעזור לו לקום, והוא יישר את שולי גלימתו והסמיק קשות. מבוכתו נקטעה על ידי צלצול הפעמון. מרין אספה את דבריה ומיהרה לחדר המועדון של גריפינדור, מקום שאליו ג'יני לא תוכל לרדוף אחריה.

בניגוד לג'יני, לילי אוואנס הייתה אדם שמרין אהבה להיות בחברתו. היא לא יכלה להגדיר אותה כחברה אמיתית שלה, אבל היא הייתה הכי קרובה לחברה שהייתה למרין בהוגוורטס. היא אהבה את המראה שלה- שיער אדמדם ועיני שקד ירוקות, פנים חביבות אך רציניות וסמכותיות. היא אהבה את האופי שלה- עקשנית ואידיאליסטית, מוסרית ועומדת על עקרונותיה. גם ללילי לא היו חברות רבות, מאחר ורוב הבנות הניחו שאם הלימודים מעניינים אותה יותר מחיזוריו של ג'יימס פוטר המבוקש, היא כנראה לא אישה אמיתית ולא כדאי להתקרב אליה. אך מרין הבינה אותה ואת חיבתה ללימודים. היא רצתה להיות כמוה- בעלת ביטחון עצמי כדי לדבוק בעמדות שלה, לדחות את הבן הכי פופולארי בשכבה פעם אחר פעם ולהתרכז בלימודי השיקויים.

"למה את באמת שונאת את ג'יימס, לילי?" שאלה אותה מרין אחר צהריים אחד כשישבו לבדן בחדר המועדון והכינו חיבור בתולדות הקסם.

פניה של לילי הזעיפו מעט, אך היא מיהרה להתעשת וענתה ברוגע "כי הוא מתנשא וחושב שהוא יותר טוב מכולם."

מרין נאנחה. בתוכה היא ייחלה לעצמה שיום יבוא והיא תוכל להרשות לעצמה לשנוא בן שכל כך אוהב אותה. "אני לא חושבת שהוא באמת כזה," אמרה בהיסוס, "אולי כדאי שתתני לזה הזדמנות?"

הפעם לילי נאנחה והניחה את עט הנוצה שלה. "מרין, את לא מכירה אותו בכלל. אני מכירה אותו כבר חמש שנים כדי להבין שלא מגיעה לו הזדמנות. הוא מגעיל אותי, הוא מתייחס נורא לכל אחד שהוא... שהוא לא..." נראה היה שהיא מתקשה למצוא את המילה הנכונה, כשאמרה לבסוף "כמוהו." היא הניחה גם את גיליונות הקלף שהיו מלאים בחציים בכתב ידה הקטן והמסודר. "נכון סוורוס סנייפ, זה עם השיער השחור מסלית'רין?"

מרין הנהנה בראשה. סנייפ היה אויבם בנפש של הקונדסאים, והם התעללו בו בכל זמן נתון. כמובן שגם הוא לא טמן ידו בצלחת, ושמועות רבות אמרו שהוא וחבריו מבית סלית'רין מתכננים לחבור לאיזשהו קוסם אפל כשיסיימו את לימודיהם, כולם קראו לזה 'אוכלי מוות'. היא ראתה אותו ואת לילי מסתובבים ביחד כבר כמה וכמה פעמים, אך לילי מעולם לא הציגה אותו בפניה או הכירה ביניהם. מרין הניחה שיש סיבה לכך, ומאחר והיא ולילי היו בתקן חברות על תנאי היא העדיפה לא לדחוף את האף לעניינים לא לה. וחוץ מזה, היא לא חשבה שהיא רוצה להכיר את אותו סוורוס סנייפ. עורו היה צהבהב ועצמות לחיו בלטו באופן מחליא. שיערו השחור והשמנוני כיסה את רוב פניו, וכשהלך גלימתו התנופפה מאחוריו ושיוותה לו מראה דמוי עטלף עצבני. 

לילי נראתה מודאגת. נראה היה שקשה לה לבטא את מה שרצתה להגיד, או שמה חשה שדבריה יהיו מעין התוודות שדחתה זמן רב. "אני בת מוגלגים, בטח כבר הזכרתי את זה בפניך." מרין הנהנה שוב והיא המשיכה לדבר "הוא היה שכן שלנו, והוא זיהה אותי ראשון כקוסמת. הוא... הוא היה מאוד נחמד אליי, רוב הזמן." היא עצרה לרגע והביטה דרך החלון, שקועה במחשבות וזיכרונות. מרין חיכתה שתמשיך. "בכל מקרה, הסתובבנו הרבה יחד בשנים הראשונות שלנו בבית הספר. אף אחד לא חשב שזה רעיון טוב, אבל אני אהבתי להיות איתו ואני חושבת שהוא הרגיש אותו דבר, אז לא שמנו לב לאחרים. אבל ג'יימס היה אובססיבי לגבי זה. הוא ניסה להפריד בינינו בכל שנייה נתונה ולסכסך בינינו. והחבורה שלו, שהתגבשה סביבו כמעט מייד, עזרה לו בכל. הוא דיי הצליח, עובדה שהיום אנחנו לא מסתובבים הרבה יחד. התרחקנו והוא התחיל להסתובב עם כל הילדים המחרידים האלה שבבית שלו. את יודעת, אייברי וחבורתו. אנחנו עדיין מדברים, אבל לא כמו קודם. הוא זה שסיפר לי כל מה שרציתי לדעת על עולם הקוסמים, הוא זה שאמר לי כמה זה נפלא שאני מכשפה, ועכשיו אני חושבת שאפשר לספור את הימים עד שהוא יתחיל לקרוא לי בוצדמית," היא אמרה את המילה בהסתייגות וגועל, "ויטיל עליי קללות במסדרון. הפרו-אוכלי מוות האלה משפיעים עליו מאוד." היא סיימה בנשימה עמוקה והשתתקה. מרין לא ידעה איך להגיב, אז היא רק הניחה את ידה על כתפה של לילי ולחשה "יהיה בסדר, אפשר לתקן כל דבר."

האמת שמרין לא האמינה במה שאמרה, ונראה היה שגם לילי לא. לילי וסוורוס לעולם לא יחזרו להיות קרובים כמו שהיו קודם, וסביר להניח שבקרוב הם לא יהיו קרובים בכלל. עכשיו מרין התחילה להבין את לילי ושנאתה לג'יימס. "והקונדסאים האחרים עזרו לו בכל?" שאלה מרין, שהחלה להזדעזע מעצם המחשבה על מעשים שכאלה. לילי הנהנה בראשה והמשיכה לשתוק, ומרין הבינה שהגיע הזמן לסיים את השיחה. היא העבירה בעדינות את ידה על ראשה של לילי וטיפסה בגרם המדרגות לעבר חדר השינה, משאירה אותה לבדה בחדר המועדון.

מאז אותה שיחה, מרין הבחינה בסוורוס כמעט כל הזמן. הוא הסתובב במסדרונות בהבעה הזועפת הרגילה שלו, מידי פעם מלווה בחבריו מסלית'רין, אך ההבעה הזועפת הייתה נשארת. לפעמים הוא היה מבחין בה מביטה בו ושלח בה מבט רצחני, מלא שנאה. כשראתה אותו עם לילי לא העזה להביט בהם. היא לא הבינה איך לילי מסוגלת להסתובב עם מישהו כזה, אבל כנראה שבני אדם לא תמיד ניתנים להבנה. לא פעם עלתה בה המחשבה לנסות ולפייס ביניהם, לדבר עם סוורוס ולהסביר לו את הכול, אבל מעולם לא היה לה יותר מידי אומץ או יוזמה. זה גרם לה לתהות מה היא עושה בכלל בגריפינדור, אבל היא שכנעה את עצמה פעם אחר פעם שיש איזושהי סיבה נסתרת, ושטוב שהיא בבית הזה. היא לא העזה להזכיר שוב את סנייפ באוזניה של לילי, כמו שלא דיברה איתה שוב על הקונדסאים. למרות כל הסיפורים ששמעה, במיוחד הסיפורים של לילי, מרין לא יכלה להתעלם מנוכחותם. בכל פעם שנכנסו לחדר המועדון, האווירה מיד התרוממה והשתפרה. הם היו שנונים, מצליחים, חכמים וגם יופי לא חסר להם. היא הבינה למה כולם כל כך אוהבים אותם, אבל גם יכלה להבין את לילי, כי גם היה בהם משהו מתנשא וחצוף יתר על המידה.

הפרק הקודם		הפרק הבא