מעודנת~המשך

אמגגג סופסוףףף אני ממשיכה קצת!!

תציקו לי קצת כדי שאני אכנס לפה ואתרגםםםם חחח

ולפני שאתם קוראים תוודאו שקראתם את הפרקים הקודמים עד הסוף:) (הרי אני כותבת כל פרק בהמשכים)

קיי חפרתי מספיק חח אז תהנו עכשיו:)

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

זה נראה כאילו כל יום הוא אותו דבר-ההקאה של הבוקר, ארוחת בוקר, הקאה של אמצע-הבוקר, שיעור, הקאה של כמעט-צהריים, שיעור, ארוחת צהריים, שיעור, ארוחת ערב, קיא אפשרי (תלוי מה היה לארוחת ערב), שיעורים, למידה, בכי של ערב, הרגעות בחדר המועדון, מיטה, בכי של חצות ושינה. טוב, זה לוח הזמנים הבסיסי. זה משתנה לפעמים.

שבוע אחרי המשחק של סלית'רין-גריפינדור, הסלית'רינים עדיין שרים את מזמורי הניצחון המטופשים שלהם. דום, שאפילו יותר חסרת סבלנות ממני, שמה כבר שני תלמידים מהשנה השישית במרפאה ביום רביעי כי הם שרו את "וויזלי הוא המלך שלנו" (רק שהם שינו את זה ל-"וויזלי לא חתיך"...הם חכמים בערך כמו שק של גולות). אז עכשיו דום קיבלה ריתוק, שהיא עדיין טוענת שהוא שווה את זה.

היום יום שבת ובזמן שדום במרפאה מנקה סירי לילה (ילדה מסכנה), לילי ולורקן הלכו לסיבוב ליד האגם ואל' וג'ני הפכו להיות שותפי-למידה. זה יום הזוגות המחליאים, כנראה. אני, בכל אופן, נרגעת בחדר המועדון עם רגליים על שולחן הקפה וקוראת ספר שנקרא "לצפות את מין העובר"-זה סוג של ספר קריאת-עתידות שעוזר לצפות באיזה מין התינוק הולך להיות, ועוד כל מיני דברים. זה ערמה של שטויות, אם להודות על האמת.

צעד ראשון: עלי תה

אני מסתכלת לתוך הכוס שלי-עלי התה שלי נראים כאילו הם יוצרים צורה של כתם חום-כמו חפץ. זה אומר... לתינוק יהיו עיניים חומות. וואו גאון-כאילו לא יכולתי להבין את זה בעצמי, בהתחשב בעובדה שלשני ההורים של התינוק יש עיניים חומות.

צעד שני: קריאה בכף היד

כפי הנראה, אני צריכה לספור את כמות הקווים על האצבע המורה שלי ועל האגודל של היד הימנית ואז לחלק את זה במספר האצבעות שיש לי (כולל אגודלים) ביד השמאלית. מי לעזאזל חשב על הדברים האלה? אוקיי, יש לי חמש.

0-4 -הילד ירש את שיערו מהסבתא מצד האבא

5-9 -הילד ירש את השיער של אביו

10-14 -הילד יירש את שיערו מהסבא מצד אימו

15-19 -הילד יירש את צבע השיער של אימו

אוקיי, אז לפי הספר הזה, יש לי ילד בלונדיני עם עיניים חומות.

צעד שלישי: מגע ומזג

ואז יש שיר לטיני מאוד ארוך שנמשך שלושה- לא, ארבעה- עמודים. 

אני מניחה את ידי על בסיס הבליטה הגודלת-תמידית שלי ומתחילה לשיר (טוב, יותר כמו מנסה לפענח מה לעזאזל המילים ואיך לבטא אותם).

"אה-טרו דומ-ני-איי...מא-ני-סי-פו," אני מתחילה ולאט לאט קולי דועך.

ואז אני מרגישה הרגשה מאוד מוזרה. אני מתכוונת, ממש מוזרה. זה כמו...זה כמעט כאילו התינוק--

או יחי מרלין, התינוק שלי בועט! ואין אף אחד אחר בחדר המועדון שירגיש את זה.

אני רצה ממגדל גריפינדור, אוחזת את הבטן, לא רוצה לפספס אפילו בעיטה אחת. אני מחליטה למהר לכיוון המרפאה כדי שדום תוכל להרגיש את זה. המסדרונות המזורגגים ריקים גם הם בגלל שכולם בחוץ או בחדרי המועדון שלהם. כשאני מגיעה לקומה הרביעית, אני מזהה מישהו-סוף סוף.

"מאלפוי!" אני קוראת. "מאלפוי, מהר!"

מאלפוי, שנמצא עם קבוצה של חברים, מסתובב ומזהה אותי, עומדת על המדרגות ומחזיקה את הבטן.

"מה קרה?" הוא שואל, מסתכל על הבטן שלי, אותה אני עדיין אוחזת. "זה התינוק? לעזאזל, הוא מגיע עכשיו?"

אני מגלגלת את עיניי, לופתת את ידו, ומניחה אותה על הבטן שלי.

"אתה מרגיש את זה?" אני שואלת בהתרגשות.

הוא מושך בכתפיו ומסתכל עליי כאילו אני אדם משוגע.

"אממ, וויזלי, מה אני אמור ל--וואו! האם זה..היה.. התינוק בעט כרגע?"

מאלפוי נראה כמו ילד קטן בחג המולד. יש לו חיוך צדדי טיפשי על הפנים כשהוא מביט על הבטן שלי כאילו זה הדבר הכי מדהים שהוא ראה בחייו. הוא התחיל לקפץ מעלה-מטה בהתרגשות, מחפש סביב מישהו להראות לו את זה, בדיוק כמוני לפני כמה דקות.

"זה הפסיק," הוא אומר, פניו נופלות.

"הוא לא יכול לבעוט כל הזמן," אני אומרת לו. "אם הוא היה עושה את זה הייתי זורקת את עצמי ממגדל האסטרונומיה!"

"זה היה כל כך מגניב," הוא אומר, כאילו הוא ראה עכשיו משחק קווידיץ' מדהים.

"אני יודעת."

מאלפוי מוריד את ידו מהבטן-שכבר-לא-זזה שלי, עדיין מחייך חיוך רחב. הוא נראה יותר נרגש מזה ממני.

"תוודאי שאת אומרת לי בפעם הבאה שזה קורה," הוא אומר ברצינות.

"אתה מבין שתינוקות בועטים הרבה, נכון?"

הוא מניד בראשו בהתרגשות.

"אני יודע, אבל-"

"הוא בועט שוב!"

מאלפוי שם את ידיו על הבטן שלי שוב.

"רואה, אמרתי לך שהם בועטים הרבה."

התינוק לא בעט הרבה בשאר היום, אבל לא ממש היה אכפת לי. עדיין הייתי מרוגשת משאר הבעיטות. כל כך התרגשתי שאפילו לא היה אכפת לי מהמבטים המלוכלכים והלועגים שקיבלתי בכל פעם שהלכתי במסדרונות.

אבל אז נזכרתי.

אני נותנת את התינוק לאימוץ. חשבתי שככה יהיה קל יותר. אני מתכוונת, אני בקושי מוכנה להיות הורה-אימוץ הוא הדבר הכי הגיוני, לא?

בכל פעם שאני חושבת על לתת את התינוק, אני מרגישה תחושה נוראית עמוק בלב, כאילו הוא אומר לי שאני עושה את הדבר הלא נכון.

אני צריכה לדבר עם אימא.

אני ממהרת למשרד של פליטוויק כדי לבקש אישור ללכת להוגסמיד. אני מתכוונת, בתור מדריכה, באמת לא כדאי שאני פשוט אלך להוגסמיד בכל פעם שמתחשק לי. אני צריכה להראות דוגמא טובה. אבל למרות זאת, אם פליטוויק יסרב לתת לי ללכת, אני הולכת להתגנב.

אחרי 10 דקות של שיכנועים שזה באמת מצב חירום, פליטוויק נותן לי ללכת לבקר את אימא. אני הולכת בדרך הרגילה, בניגוד למעבר התת קרקעי הסודי שמוביל אותי אל הדובשנריה. אני כמעט חסרת נשימה כשאני מגיעה לדירה של אימא ואחרי טיפוס על גרמי המדרגות הרבים, אני כמעט בטוחה שאני עומדת להתעלף. אני באמת צריכה להתעמל יותר.

אני דופקת על הדלת שלה, אבל אחרי 5 דקות של דפיקה והמתנה, אני מבינה שהיא לא בפנים. מובסת, אני מדשדשת שוב במורד המדרגות. עכשיו עם מי אני אמורה לדבר? אימהות-טובות בשביל שום דבר.

כשאני עוזבת את הבניין, אני חושבת על ללכת לדובשנריה לקנות כמה טונות של שוקולד, אבל אז אני נזכרת שהבטחתי לפליטוויק לחזור ישר לבית הספר.

בדרכי במעלה הרחוב, אני נתקלת במישהו בגלל שלא הסתכלתי לאן אני הולכת. טיפוסי לי.

"תסתכלי לאן את הולכת!" האיש נוהם.

זה דראקו מאלפוי.

"מצטערת," אני ממלמלת.

"או, זו את," הוא אומר. "התכוונתי לדבר איתך."

הו כן, גם אני אדון מאלפוי. תגיד לי, מה שלום אישתך? [לא הבנתי מה זה קשור לסיפור אבל בסדר 0-0 ]

"באמת?"

"לא פה," הוא ממלמל ומסתכל סביב. "פונדק שלושת המטאטים."

אני לא יודעת למה, אבל אני עוקבת אחריו אל פונדק שלושת המטאטאים. המקום די ריק חוץ מכמה מכשפים שיושבים בצד. הוא מצביע לעבר שולחן ואני מתיישבת בזמן שהוא הולך לבר. אני חייבת להגיד שזה הדייט הכי מוזר  שהייתי בו. דראקו חוזר לשולחן עם וויסקי-אש בשבילו ובירצפת בשבילי. אני מסתכלת על המשקה בגבה מורמת ואז ממקדת את המבט הסקפטי שלי עליו.

"עם כל הכבוד," אני מתחילה, כבוד לא ניכר בקול שלי, "מה אתה רוצה?"

"רק רציתי לראות-אממ- איך את מרגישה." הוא אומר, ברור לגמרי שהוא משקר. "את נושאת את הנכד שלי אחרי הכל."

"נכון, אבל חשבתי שאתה לא רוצה שום קשר איתי או עם ה'שרץ' שלי? זה יהרוס את הסיכויים של הבן הקטן והיקר שלך לקבל עבודה במשרד הקסמים, נכון? העובדה שאבא שלך היה אוכל מוות כבר גרם לזה," אני אומרת בציניות.

העיניים של דראקו מצרות.

"את באמת הבת של אבא שלך," הוא שורק, כאילו מה שהוא אמר זה העלבה.

"כן, ואני גאה בזה," אני אומרת ברוגע.

הוא נשען אחורה בכיסאו ולוקח לגימה מהוויסקי-אש שלו. אני לא נגעתי בבירצפת שלי. חוק מספר אחת בלהיות וויזלי-אף פעם אל תסמוך על מאלפוי.

"אני יכול לעזור לך," דראקו ממשיך אחרי כמה רגעים.

"לעזור לי עם מה?"

"הבעיות הכלכליות שלך," הוא אומר.

"אני לא צריכה או רוצה את הכסף שלך," אני יורקת.

"עדיין לא שמעת כל מה שיש לי להגיד, גברת וויזלי," הוא אומר.

אני עוצרת ואז נאנחת בחוסר סבלנות.

"אני מקשיבה."

"אני יכול להציע לך דרך החוצה מהמצב הקשה שלך," הוא אומר ברוגע. "אי פעם שמעת על המרפא בלייס זביני?"

אני מהנהנת-דום הזכירה אותו כמה פעמים בעבר עם המון גועל בקולה. אבל גם שמעתי שהוא מרפא די טוב.

"הוא המרפא הכי טוב בדורו," דראקו ממשיך. "והוא גם חבר טוב שלי."

"מזל טוב," אני ממלמלת.

"הוא יכול לעזור לך."

"לעזור לי לעשות מה?" אני נאנחת, מתחיל להיאמס לי מהשיחה הזאת.

"כל מה שצריך זה לחש אחד קטן וזה יהיה כאילו הטעות הזאת-"הוא מצביע על הבטן שלי "אף פעם לא קרתה."

אני בוחנת את פניו לרגע. הוא צוחק? הוא בטוח מתבדח.

"תחשבי על זה," הוא אומר. "החיים שלך יכולים לחזור.את בת 16, אני צודק? את לא יותר מילדה בעצמך."

אני מקמטת את מצחי.

"אלא אם שמעתי מידע לא נכון," אני אומרת בקרירות, "לא היית אוכל מוות ותיכננת את מותו של אלבוס דמבלדור בגילי? תינוק קטן נראה טריוויאלי בהשוואה לזה."

"את לא צריכה להאמין לכל מה שאבא'לה ודוד הארי אומרים לך," הוא אומר בנימה מתנשאת.

"למה לא?" אני שואלת. "זאת האמת, לא? אבא שלי לא שיקר כשאמר שהיית סמור קטן ופחדן."

הוא מתכווץ לשמע המילה "סמור".

"את צריכה לשקול את ההצעה שלי," הוא אומר, מתעלם מהתגובה האחרונה שלי. "אני מתכוון להציע המון כסף."

"אתה מתכוון לשלם כדי להרוג את הנכד שלך? וואו, זה נמוך אפילו בשבילך מר מאלפוי," אני אומרת.

"זה לא ילד," הוא אומר. "עדיין לא."

"זה בעט הבוקר," אני אומרת. "הבן שלך נראה די נרגש מזה. אני בטוחה שהרגשת אותו דבר בפעם הראשונה שסקורפיו בעט."

הוא לוגם עוד הפעם מהוויסקי-אש שלו.

"אני הייתי מוכן לילד," הוא אומר. "הייתי נשוי ומאוהב. את, לעומת זאת, נושאת את התינוק של החבר של בת דודה שלך. את באמת חושבת שסקורפיו רוצה את זה?"

"טוב, הבוקר--"

"הוא אולי התלהב כשהרגיש כמה בעיטות חסרות חשיבות," הוא מלגלג, "אבל אין לא מושג מה זה דורש להיות אב."

"ולך יש? זאת הסיבה שהבן שלך בעצמו הרגיש את הצורך לשבור את האף שלך ולהעביר את חג המולד איתנו?"

"סקורפיו תמיד היה קצת מוסת נגדי," הוא מושך בכתפיו, "אבל זה יעבור לו. הבן המסכן שלי רואה את העולם בצורה רומנטית. הוא לא מבין מה זה אומר שתשמרי את התינוק. כל מה שהוא רואה זה גירסא קטנה של עצמו שהוא יכול ללמד אותה קווידיץ'."

"מה רע בזה?"

"הוא ישתעמם מזה ברגע שיבין שילדים סוחטים כל טיפת אנרגיה ממך," הוא אומר. "ואל תשכחי את כמות הכסף שזה עולה כדי לגדל אותו. את באמת חושבת שזה הוגן לשים את הלחץ הכספי הזה על ההורים שלך?"

לא באמת חשבתי על הצד הפיננסי של זה. כשאבא גדל, כסף תמיד היה בעיה במשפחה שלו. לפיו, דראקו מאלפוי נהג לצחוק עליו בגלל זה כל הזמן. עכשיו הוא סוף-סוף יציב מבחינה כספית וזה לא יהיה הוגן שאזרוק את הנטל הזה על המשפחה. ניאלץ להאבק כדי לגמור את החודש, בדיוק כמו סבתא מולי וסבא ארתור כשאבא שלי והאחים שלו גדלו.

"אני רוצה להציע פיצוי, רוז," דראקו אומר. "מה דעתך על 1000 אונייות?"

דעתי חיובית מאוד. אבל זה יהיה הדבר הכי לא מוסרי בעולם! קבלת כסף מאוכל מוות לשעבר כדי לעשות הפלה? למה שאני לא פשוט אצא ואשרוף כמה גורי כלבים ואז אצחק על חסרי בית?

"אני לא יודעת," אני אומרת בהיסוס.

"את לא באמת רוצה לשמור את התינוק, נכון? אני לא יכול לדמיין אפילו את אבא שלך מסכים לשמור אותו...זה חצי-מאלפוי."

"ואתה לא רוצה אותו בגלל שזה חצי-וויזלי," אני אומרת.

"מאלפויים ו-וויזלים אף פעם לא יהיו חברים, לא משנה כמה הדור שלך חושב שזה אפשרי," דראקו אומר.

"אני מצטערת מר מאלפוי, אבל אני חייבת ללכת," אני אומרת וקופצת מהשולחן, עוזבת את כוס הבירצפת המלאה שלי. אני צועדת מהר מחוץ לפונדק, אבל דראקו עוקב אחריי ותופס את זרועי.

"תחשבי על ההצעה שלי, וויזלי," הוא לוחש. "אל תעשי את הטעות הכי גדולה בחייך."

"תשחרר אותי," אני יורה.

"רוזי??"

מאלפוי משחרר את זרועי במהירות ואני מסתובבת כדי לראות מי הוא בעל הקול. זה הוא-היום הוא בעל שיער שחור חלק ועיניים כחולות בהירות. זה טדי [כל כך התלהבתי בפעם הראשונה שראיתי שזה הוא *סמיילי עם לבבות בעיניים*]. אני לא יכולה למנוע מהחיוך להתפשט על פניי. אך הוא לא מסתכל עליי; הוא מסתכל על דראקו מאלפוי.

"מה אתה רוצה, מאלפוי?" טדי יורה, מקדיר את פניו.

"רק החלפתי פה כמה מילים עם רוז," דראקו אומר. "זה לא עניינך, לופין."

"אני חושב שכדאי שתדע שזה כן ענייני," טדי אומר. "ואם תניח אצבע עליה עוד פעם אחת, אניאארגן מחדש את הפרצוף שלך, מובן?"  [אמג מאוהבת *~*]

אוו,תירגע ליבי הדוהר!

"כדאי שתשמור על עצמך," דראקו אומר. "אתה לא רוצה לגמור כמו רמוס וטונקס הזקנים והיקרים נכון?" [bitch. מצטערת על כל ההערות אני פשוט ממש אוהבת את החלק הזה XD]

טדי תופס את דראקו בעורפו ודוחף אותו אל הקיר של פונדק שלושת המטאטאים.

"תתחפף, מאלפוי," טדי יורק. "תירוץ פתטי וקטן לגבר."

טדי דוחף אותו ואז משחרר. דראקו מסתובב אליי.

"ההצעה שלי עדיין בתוקף," הוא אומר. "תחשבי על זה-אל תיהי טיפשה כמו שאר משפחתך."

לאחר הדברים האלה הוא מסתובב ומתעתק. אני רצה לטדי שמוכן לעטוף אותי בחיבוקו.

"מה אתה עושה פה?" אני שואלת כשאנחנו עוזבים אחד את השניה ומחייכת אליו חיוך גדול.

"האמת שבאתי לראות אותך," הוא אומר. "וחשבתי שאולי אלך גם לבקר את דודה הרמיוני. אלוהים את גודלת כל כך מהר!"[גודלת מהר-getting big. נשמע גם כמו "משמינה"]

"היא לא בבית," אני אומרת וחובטת לו בזרוע על הערת ה'גודלת'. "לכן אני פה. ואז דעתי הוסחה ע"י מאלפוי."

"מה הוא רצה ממך בכל אופן?" טדי שואל, תוך כדי הליכה לכיוון בית הספר.

"הוא רצה שאני אעשה הפלה. הוא אומר שבלייס זביני יכול לעשות זאת עם לחש אחד...והוא הציע לי 1000 אונייות כדי שאעשה את זה," אני אומרת.

"אני מקווה שאמרת לו לאן לדחוף את זה," טדי אומר בזעם. "אני אשמח לתת לו חבטה הגונה בפרצוף."

"נראה כאילו זאת השאיפה של כולם בחיים-אימא וסקורפיו למשל," אני עונה.

"סקורפיו היכה אותו? תמיד ידעתי שאני מחבב את הבחור הזה."

כשאנחנו מגיעים לבית הספר, אנחנו הולכים לכיוון האולם הגדול לארוחת הערב. הראשים של כולם מסתובבים למראהו של טדי. אני רואה שכמה בנות- כולל לורה פלפס,שיושבת ליד ג'יימס -בוחנות אותו בעניין. מי יכול להאשים אותם? הוא הבחור הכי נאה בחדר.

"טד! מה אתה עושה פה, חבר?" ג'יימס נעמד ולוחץ את ידו, מחייך מאוזן לאוזן. אני מזעיפה פנים לכיוונו-אולי איחדתי איתו כוחות נגד סלית'רין והמזמורים האידיוטים שלהם, אבל אני עדיין שונאת אותו על זה שהוא יוצא עם לורה. אל' רץ לכיווננו מהשולחן של סלית'רין כדי לקדם את פניו של טדי, ואחריו גם לואיס משולחן רייבנקלו ולוסי מהאפלפאף. זה איחוד-משפחת-וויזלי.

אנחנו אוכלים ארוחת ערב עם טדי, ודום מגיעה באמצע ונראת מאוד ממורמרת.

"מדאם פומפרי הטיפשה הזאת גרמה לי לנקות מחדש את המרפאה הדפוקה בגלל כמה סתומים מהשנה הראשונה שהקיאו על כל הרצפה! טדי מה אתה עושה פה?" היא מדברת במהירות.

"הכל בסדר גיסתי-לעתיד? אני מבין שהיית בריתוק," טדי מחייך לעברה.

"אל תתחיל איתי," היא נוהמת-רואים, אלה הנטיות הזאביות שלה.

"אנחנו לא," אומר פרד.

"אז למה אתה כאן, טד?" דום שואלת, עורמת על הצלחת ערמה עצומה של אוכל וטורפת אותו בפראות.

"הבאתי הזמנות לחתונה," הוא אומר ומוציא חבילה של הזמנות מהכיס.

"וואו, היא מחזיקה אותך קצר," אל' צוחק. "שולחת אותך עד לכאן!"

"גם רציתי לראות אותכם, חבר'ה," טדי מודה. "רציתי גם להביא להרמיוני אבל היא לא הייתה בבית. הנה לכם."

הוא מושיט אתת ההזמנות סביב לג'יימס, אל', לילי, הוגו, רוקסן, פרד, לוסי, מולי, ולבסוף לי. [וואו המון ילדים0-0]

ביל ופלר וויזלי מתכבדים להזמין את

גברת רוז וויזלי פלוס בן זוג

לחגוג את הנישואין של ביתם

ויקטואר אפוליין וויזלי

עם

טד ראמוס לופין

ב20 לאפריל 2023

קבלה וטקס הנישואין בבית משפחת דלאקור

אנא אשרו הגעה

"בית משפחת דלאקור?" אני קוראת. "איפה זה?"

"זה הבית של סבא וסבתא שלי," אומרת דום. "זה ליד פריז."

"כן, ויקטואר החליטה שזה יהיה טוב יותר לעשות את זה שם-את יודעת, יהיה חמים יותר," אומר טדי.

"זה יום אחרי יום ההולדת שלי!" אני מחייכת.

"באמת?" טדי אומר, מזייף הפתעה. "פשוט את אף פעם לא מזכירה לנו מתי יום ההולדת שלך"

"כן, זה לא כאילו שיש לך לוח שנה שאת סופרת בו את הימים ליד המיטה או משהו," דום מצטרפת ללעג.

**

טדי עוזב קצת אחרי ארוחת הערב. הוא מחבק את כולם, אבל אני שמה לב שהוא מחבק אותי הכי הרבה זמן. כשאנו נפרדים מהחיבוק, הוא מושך אותי לצד כדי שנוכל לדבר.

"תיראי, רוז," הוא אומר, "את באמת שוקלת לתת את הילד שלך לאימוץ?"

אני נאנחת בכבדות.

"אני כבר לא יודעת," אני ודה. "אני מתכוונת, אני לא יכולה לשים את הלחץ הכספי הזה על אבא ואימא--"

"בולשיט," אומר טדי. "יש להם כסף ואת יודעת את זה."

"טוב, מאלפוי לא רוצה ילד--"

"את בטוחה לגבי זה?" הוא שואל. "פשוט אם הוא לא היה רוצה את זה, הוא היה זה שאומר לך להיפטר ממנו, לא דראקו מאלפוי."

אני מסתכלת מטה על האדמה. הזוהר מהעיניים הכחולות כמו ים של טדי מעוור אותי.

"רוזי, את תיהי אימא נהדרת," טדי אומר ברכות.

אני לא יכולה אלא לנחור מההערה הזאת.

"אתה צוחק עליי? אתה שוכח את הפעם ההיא שעשיתי בייביסיטר ללוסי והיא סיימה עם הכוויות המיסתוריות האלה? או הפעם שנעלתי בכוונה את הוגו בארון המטאטאים בבית ואימא ואבא התקשרו למשטרה בגלל שהם חשבו שהוא ברח? או הפעם ההיא ששמרתי על הילד של זוג המוגלגים ההוא וסיימתי מכורבלת על הרצפה ותולשת את השיער שלי? הייתי בבית החולי שבוע, טדי- שבוע."

"אוריי, הבנתי את הנקודה," טדי מהנהן. "אבל את תיהי מעולה כשהזמן יבוא. אני מבטיח. רק אל תעשי משהו שאת לא 100% בטוחה בו."

"מה אם אני לא מעולה, טד? מה אם אני אהיה אימא גרועה לגמרי והילד שלי יסבול כתוצאה מכך? כאילו, מה אם היא או הוא יהיו הוולדמורט הבא? אני מתכוונת, זה חצי מאלפוי, זה לא שיש להם את העבר הכי טוב--"

"רוז, אי פעם אמרתי לך שאת חושבת על דברים הרבה יותר מדי?"

"אני לא!" אני אומרת בעקשנות.

"אני לא הולך להתווכח," אומר טדי, "אבל תשמרי על עצמך, כן? אני אכתוב לך בקרוב."

אני נותהת לו חיבוק אחרון והוא עוזב. לפעמים אני מתפללת שהמוח שלי פשוט יפסיק לחשוב, אפילו רק למשך שעה או משהו. אני לא רוצה לחשוב על מה שדראקו מאלפוי הציע לי או מה שטדי אומר לי לעשות. אני לא רוצה אפילו לחשוב על העובדה שהתינוק שלי בעט, בגלל שיש לי תחושת אשמה איומה בכל פעם שאני חושבת על זה. אני פשוט רוצה לישון.

אני חוזרת למגדל גריפינדור. אני מחליטה לקחת קיצור דרך שטיח הקיר במקום ללכת את כל הדרך במעלה המדרגות. אני עוצרת בדיוק מחוץ לשטיח הקיר כשאני שומעת קולות מבפנים. כולם יודעים שזאת פינת ההתמזמזויות, אז תמיד תקבלו רכילות עסיסית אם תשתהו מחוץ לשם-ורק אנשים עצובים כמוני עושים את זה.

"מישהו ישמע אותנו!" אני שומעת קול של נערה מצחקק ברכות.

"אף אחד לא עובר דרך המקום הזה יותר," קול של נער עונה.

"מה אם ניתפס?"

"אז? הגיע הזמן שניתפס."

"אל תתחיל עם זה שוב, מארק," היא אומרת.

מארק? מארק מת'יוס? זה נהיה עסיסי הרבה יותר!

"בחייך דום, עבר כבר חודש," מאר אומר.

היפוגריפים אדירים! דום! ידעתי שאני מזהה את הקול הזה!

"אני יודעת," היא אומרת בעצב. "זה פשוט-"

"מה?"

"אני לא יכולה לעשות את זה לסקורפ," היא אומרת.

"לי זה נראה כאילו את כבר עושה לו את זה," אומר מארק בזעם. "או שאני רק שעשוע שאת יכולה להנות איתו מאחורי שטיח הקיר כל פעם שיתחשק לך?"

"אל תהיה טיפש," דום אומרת. "זה פשוט...אני לא יודעת אם אני יכולה פשוט לזרוק אותו. אני מתכוונת, היינו ביחד שלושה וחצי חודשים."

"כן, והיית גם איתי באחד מהם," אומר מארק. "ברור שאת לא שמחה איתו."

אני שומעת אותה נאנחת בכבדות.

"תיראי, דום," מארק נעצר. "אני אוהב אותך."

אני מתחילה לחשוב שזאת לא שיחה שאני אמורה לשמוע, אבל כנראה שהרגליים שלי תקועות ברצפה.

"באמת?"

"תמיד אהבתי אותך," אומר מארק, "מאז שהייתי בשנה השלישית ואת בשניה."

"גם אני אוהבת אותך," דום לוחשת.

אני לא רוצה להזכיר את הדבר הברור מאליו או משהו, אבל דום עם מאלפוי! מה לעזאזל הקטע שלה? אני מסתובבת ורצה את כל הדרך הארוכה עד לחדר המועדון של גריפינדור, שם אני מוצאת את ג'יימס ולורה פלפס מתמזמזים על אחת מהכורסאות. המוח שלי כל כך מפוצץ במחשבות אפילו מכדי לקלל אותם אז אני רצה אל המעונות שלי ומחכה שדום תחזור.

יש לנו שיחה רצינית לעשות.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סיימתי את הפרק ווהוווו!!

מצטערת שלקח כל כך הרבה זמן!

אני מקווה ממש שאני אספיק להעלות בחופש הזה לפחות עוד פרק:)

הלכתי לתרגם את פרק 16;)

מקווה שנהנתם מהפרק הזה! אני אישית ממש אוהבת את החלקים של רוז וטדי, הם כאלה חמודים.

אם יש לי איפשהו שגיאות הקלדה אשמח אם תגידו לי כדי שאתקן;)

אוקיי ביי ביינתיים!^^

הפרק הקודם		הפרק הבא