עידן האהבה

"וויקטור." הרמיוני לא יכולה להגיד יותר מזה. לא לא רוצה, לא יכולה.

"הרמיוני, קיבלת את המכתב?" 

מבטאו עדיין לא בריטי, אולי בריטי בקושי. אבל אפשר לזהות שהוא לא בריטי.

"מה אתה עושה פה?"

"אני... ג'ורג' וויזלי והארי פוטר הזמינו אותי, אני להתרגש, "

"וויקטור קרום, " רון קם ממקומו. וויקטור מזעיף פנים.

"מה קורה, הא?"

הוא רותח למראה.

"היכנס, " אומרת הרמיוני. "חכה רק רגע. "

הרמיוני לוקחת את רון לחדר.

"רונלד וויזלי, תשתלט על עצמך!" היא לוחשת לו בכעס.

"מה עשיתי?"

"וויקטור הוא אורח. לא יותר מזה, "

"מה עשיתי? אני רק מגן על עצמי משחקן הקווידיץ', שכנראה הכי טוב בעולם, שגם מנסה לגנוב לי את החברה!"

"אני לא אהיה חברה שלו. נו, טוב, הבולגרי הזה די נחמד אבל הוא לא משתווה לג'ינג'י שלי. " היא מנסה להשלים.

"עליו לא רבים, " היא ממשיכה. "זה מגוחך. הוא לא יכבוש את ליבי. כן, זאת אחת מהפנטזיות שלו. דרך אגב, גזרתי לך שערה. אני מקווה שהיא לא נדירה מדי. "

רון מחייך. "נדבר על זה אחר כך, עכשיו מתרכזים בוויקי שמתרוצץ לנו בסלון."

"אוה, לנו? אני לא בת וויזלי רשמית." היא אומרת. הוא מחייך חיוך משעשע וערמומי והם חוזרים לסלון.

"וויקטור, רוצה תה?" מציע רון.

"לא, זה בסדר. שתיתי אצל לונה זאתי. ממש נחמדה. גם ג'יני, היא ממש נחמדה. "

"ועכשיו הוא מנסה להתחיל עם אחותי... " לוחש רון בעצבנות. לחישה שרק הרמיוני יכולה לשמוע.

"אז מה נשמע, הרמיוני?"

"הכל טוב, " היא משיבה לו. הם יושבים סביב השולחן, גבר נגד גבר, בעוד שהרמיוני מכינה תה לה ולרון.

"כן... אז איך בקוווידיץ'?" רון מתחיל נושא שיחה.

"הכל טוב שמה. כן, כן... אז, איך אתם, שניכם?"

"אנחנו?" רון רותח. הוא מאדים. "מה זאת אומרת?"

"אתה והרמיוני. "

הוא אומר את השם שלה מלא! לא הרם - און ניני!

אבל גם ה'הרמיוני' לא ברור כלל.

"אני ורון בסדר גמור, אם אתה שואל, " עונה לו הרמיוני במתיקות, ומניחה על השולחן את התה. היא מחזיקה את הספל בידה ומתיישבת לצד רון. ידו מונחת על קו כתפיה.

"אה, באמת? לא קורה כלום לאחרונה?"

"לא, ההפך. " אומר רון. זה ברור שקרום מנסה להפריד ביניהם. "הכל מושלם. "

"אני דווקא חשבתי שההפך. בגלל מכתביך הסוער, הרמיוני. "

"איזה מכתב בדיוק?!" קמה בעצבנות. כתגובה קיצונית להפליא.

"המכתב שכתבת לי כתגובה לאהבתך כלפי רונלד, " הוא אומר בשלוות נפש.

רון ממש רותח. "תראה לי את המכתב!" 

קרום מושיט את המכתב לרון.

"ויקטור היקר,

אהבתי כלפי רונלד דועכת מיום ליום. אני חדלתי לקרוא לו 'רוני - פוני', והוא מבלה זמן רב בחוץ. אני מתגעגעת לקולך, זעוף או רחום. 

באהבה רבה,

הרמיוני גריינג'ר. "

"זה אכן כתב היד שלך, הרמיוני, " כועס רון, אבל אז מחייך לעבר קרום, שנראה מרוצה באדם. "אבל הרמיוני בחיים לא קראה לי 'רוני - פוני'!"

"מה? מה?" קרום נראה מופתע.

"ואתה יודע מה?!" קם רון בעצבנות. הספקנות שבתוכו בערה, וגם הידיעה שהקלף שלו הוא גורם ההפתעה. המפתיע ביותר.

רון קם מהשולחן והולך בעצבנות לעבר החדר. הוא מוציא חליפה מהודרת, שהרמיוני ידעה שקנה מהכסף שהארי נתן לו.

הוא מוציא מהכיס, לעיניהם של המופתעים, קופסה מעוטרת שני יהלומים בצדדים וקטיפה אדומה.

הוא כורע ברך להרמיוני, פותח את הקופסה בצורה מושלמת ושואל את השאלה הכי חשובה שאי פעם שאל בחייו, אבל באיחור מסוים:

"רציתי להשאיר את זה לחתונה, שכולם יראו את זה, אבל נעשה את גם שם. ואתה, אל תגלה לאף אחד!

" אז, הרמיוני ג'יין גריינג'ר, האם תינשאי לי?"

היא קופצת עליו ומנשקת אותו. ארוכות. וויקטור עם פה פעור.

תגובות בבקשה):

הפרק הקודם		הפרק הבא