תיכון דשנר

אני לא מבינה איך לעזאזל מצאתי את עצמי מנושקת על ידי דראקו מאלפוי האידיוט.

אני באמת לא יודעת.

אני אספר את הסיפור מההתחלה.

זה היה לילה התחלת הלימודים. לאחר הארוחה, טובי הזמין את כל השכבה למסיבה בבית שלו. יותר נכון, אחיו הגדול לוקאס.

נכנסתי לבית. הוא די גדול, האמת. היה נראה כאילו אבא של טובי ולוקאס מעריץ פסלי ראשים מפחידים של האינדיאנים. וטובי אישר זאת.

כל הבית רעם למשמע המוסיקה הגסה שנשמעה ברקע. "Counting stars",

"On the top of the world", כל השירים... האלה. הפופולריים והקצביים, שלא כל כך פופולריים אבל עדיין... ממכרים.

אני ישבתי עם סאם והתנחמתי במשקה מדהים הנקרא 'בירצפת'. זה בירה - עם קצפת. הרוב קצפת, האמת, אבל זה עדיין מעל גיל 16 וכאלה. נראה לי. זה כמו בירה, לא? 16+, נכון?

אני ממש חופרת, נכון? אל תענו, אני יודעת שאני טיפשה. טובי הזמין את אחת הבנות לריקוד. ולמרבה הפתעתי והפתעתה של סאם, היא הסכימה.

"כמה זמן את חברה של טובי?”

היא טרקה את הבירה בשולחן ופיהקה. "מאז כיתה ה'? לא, מאז כיתה ז'. כן... זמנים טובים.”

"מה היה טוב בהם?”

"הייתי צריכה להציל אותו מבריונים. זה היה...” היא חיפשה את המילה המתאימה ואז הצביעה עליי. "משעשע.”

חייכתי. היא בטח לא שומעת את עצמה, לא מודעת למילים שהיא מוציאה מהפה שלה.

"ובנשף סוף שנה בכיתה ח'... הוא הזמין אותי. 'את בת', הוא אמר לי. אמרתי לו שזו נקודה טובה, שמישהו הזמין אותי כבר... ואני עניתי כן. אחלה נשף היה. עד ש...”

"עד שמה?”

"הייתי ילדה קטנה, את מבינה... ניסיתי לגרום לו... לקנא.”

"סאם, זה היה לפני שנתיים. אני לא מאמינה שהתבגרת כל כך. רגע, ניסית לגרום לו לקנא?”

"אהה, נדמה לי שכן,” היא פיהקה. "אני לא בדיוק זוכרת... אולי אני צריכה תנומה...” הראש שלה נדפק בשולחן והיא נרדמה עליו עם פה פתוח, שערה אפוף קצפת.

אני נאנחתי. למה שאגמור כמו סאם? הרגשתי די משוגעת. אז הלכתי לרחבת הריקודים, גם שיכורה לגמרי. זה מגוחך.

מאלפוי התקדם אליי. גם הוא היה שיכור, הרבה יותר ממני.

"היי, מאדי!” הוא צרח, תפס בידיי וניענע אותן.

"היי, דראקו!” צחקתי. רקדנו כמו שיכורים בחג המולד שמנופפים תרנגול כדגל לבן במלחמה.

עברה שעה. חלק התפזרו הביתה, אבל אני ודראקו ישבנו בשולחן, צחקנו על בירה אמיתית.

"החרא הזה חזק!” הוא לקח שלוק מהבירה.

"זאת בירה אמיתית, מאלפוי,” הנהנתי.

"את יודעת, היה לי כיף פה איתך,”

"תודה, מאלפוי,” לחצתי את ידו של מאלפוי, הרפתי אותה לאחר כמה דקות. הוא רכן אליי ונישק אותי. הוא התנתק ממני לאחר כמה דקות. הוא קם, מפלס את דרכו דרך ההמון הרוקד. חצי המון, אבל עדיין המון.

"לאן אתה הולך, מאלפוי?” מלמלתי לעצמי ועקבתי אחריו. הוא עלה למעלה במדרגות, לחדר האחרון במסדרון. הוא פתח את הדלת ואני רצתי לשם לפני שתיסגר. נכנסתי לחדר, הוא הצמיד אותי לדלת ונעל אותה.

"עקבת אחריי?” הוא לחש. הלב שלי הלם. הוא לא הולך לפגוע בי או משהו, ידעתי את זה.

"היה דיי קשה לא לעקוב אחריך.” חייכתי, וליטפתי את העניבה הירוקה והארוכה שלו. משכתי אותה מעליו, זורקת אותה על הרצפה. "אתה עם הירוק שלך. מבליט לך את העיניים. ”

"גם השמלה הזאת, השמלה הכחולה הזאת...” הוא לא הסיט את מבטו ממני. זו השמלה של אמא שלי, המסיבה הראשונה שלה. שמלת משי כחולה, רופפת מעט. היא הייתה צמודה בחלק העליון ורפויה בחלק התחתון. סאם אמרה שהיא מושלמת עליי. השיער השטני שלי פזור, מתולתל מעט. הרגשתי חוסר ביטחון בגלל גובהי. למי שלא יודע, אני די נמוכה. בגלל זה כשמישהו בא לנשק אותי. זו הייתה הנשיקה הראשונה שלי. מאוד קצרה.

הוא הניח את ידיו על מותניי בעדינות ואחר כך לחץ אותם. הוא רכן אליי ונישק אותי. פתחתי את פי, נתנתי ללשונו להיכנס. אני לא יודעת איך זה עובד בכלל, אבל אחותי מאליה מנוסה בדברים האלה. אז אני צופה בה ובחבר של טום מתמזמזים. זה גורם לי להרגיש בוגרת. ובחילה. בחילה, כן; הוא נשך את שפתי התחתונה, והרגשתי כאילו אני בגן עדן. זה ישמע קצת אידיוטי, אבל השיער שלו ממש רך... מעניין באיזה מרכך הוא משתמש...

הדלת לפתע נפתחה. על ידי לוקאס ומי שנדמה לי אח של רון? לא, סליחה. זה איזה ילד בשם ג׳יימס... ראיתי אותו מסתובב עם החברים שלו. הוא פרח קיר כזה, ילד נחמד...

הוא אחז בידו של לוקאס, תוך כדי... תוך כדי... שנישק אותו. הם הסתכלו עלינו, המומים.

"אנחנו לא נגלה אם אתם לא תגלו.” אמר מאלפוי.

"מוסכם.” לוקאס וג׳יימס החליטו פה אחד. "פרשמנית, בבקשה אל תספרי לאח שלי... ההורים שלי יהרגו אותי...”

"היא לא תגלה.” מאלפוי נעץ בו מבט. עזבנו את החדר, מסתכלים אחד על השני. הם נשארו בחדר. בקצה המסדרון עדיין אפשר לשמוע את הצעקות ואפילו להרגיש את הכעס.

"זה לא קרה!” נזפתי במאלפוי. התנתקתי ממנו והתקדמתי לקומת הקרקע.

"היי, אל תאשימי אותי כאילו את לא היית חלק מזה!” הוא צעק לי מלמעלה. עליתי אליו, כועסת.

"אני לא יודעת למה זרמתי איתך בכלל!” החזרתי לו בכעס. "אתה מאלפוי! אתה זה שקיללת אותי כל היום 'בוצדמית', ואת הרמיוני ו-”

"היי, אל תערבי את גריינג׳ר בזה! הבוצדמית המסריחה לא ראויה להיות בכלל חלק מהמשפט-”

"אם עוד לא הבנת, אז אני צריכה להכניס לך את עמוק במוח: ההורים שלי לא קוסמים! אני לא חצויה, אני לא טהורה! אני בוצדמית!”

"תסתמי!” הוא צרח ואני שתקתי. העפתי לו חתיכת סטירה... זה היה מגיע לו. שילמד איך לדבר אליי, ברור? לי בן לא יגיד תסתמי! אני גאה במה שאני.

"אני זאת שנורמלית בינינו, מאלפוי.” הנדתי בראשי בקצרות וירדתי למטה, מנסה לעצור את הדמעות.

הפרק הקודם