חבר וחברה

"אני לא יודע מה לעשות," התלונן רון באוזני חברו בספה במחילה. "אני נשבע לך, זה משגע אותי."

גברת וויזלי הסתגרה בחדרה יחד עם בעלה, שניסה להרים אותה. אף אחד לא ידע איפה ג'ורג' בכלל. ביל עם פלר בבקתת הצדפים, כמובן, ואף אחד לא רוצה בכלל לדעת מה הם עושים. הרמיוני וג'יני היו בבית של ההורים של הרמיוני, או פשוט בבית החדש שלה. רון והארי דיברו כמו פעם, שיחות נפש מזדמנות, על תה ועוגיות.

"מה משגע אותך?" חזר הארי בייאוש.

"משגע אותי שהרמיוני חברה שלי," רון ניסה לסלק כל שמץ גאווה והמשיך, "ולא הזמנתי אותה לדייט."

"לא נעים לי להגיד את זה, רון," התערב הארי בדבריו, "אבל לפני שבועיים נלחמנו בקוסם הכי אפל בעולם -"

"אתה פשוט יכול להגיד שהוא חתיכת מניאק בן זונה," ציין רון, בטון של 'כדרך אגב'.

"אז כן, בדיוק. ואתה חושב על להזמין את הרמיוני לדייט?"

"קודם כל, הארי ידידי, עבר חודש. אנחנו ביוני," זעף רון, חיוך מיותר על פניו. "שנית, אתה וג'יני יצאתם לדייט לפחות 6 פעמים מאז מאי, ואתה קורא לי אגואיסט?"

"לא קראתי לך אגואיסט," הארי פלט גיחוך, הוא עצמו מיוסר מטימטום חברו. "אתה, רונלד, שומע מה שאתה רוצה לשמוע!"

"תסתום." רון האדים. הארי ישב בכורסא שבערך ליד הספה, שם רון שכב, ידיו מחזיקות את ראשי וגופו התרפק על כל שאר הספה מרוב גובהו; הוא לא גבה כל כך בשבועות האחרונים.

רון ציפה בכל רגע שהרמיוני תיכנס מהדלת (בלי ג'יני. הוא לא רוצה לראות את אחותו הקטנה מתנשקת מולו עם החבר הכי טוב שלו) ותנשק אותו, לא ראה אותה כמעט שבוע - שישה ימים - מאז התקרית עם העוגה של הבת החדשה של ביל ופלר, ויקטואר; אבל זו לא הייתה אשמתו! רון לא היה הורס את העוגה עליה עמלה הרמיוני רבות, במיוחד שלא עוגת גבינה עם שוקולד ופצפוצים שהוא בין כה וכה הולך לאכול עם משפחתו (מי שיגיע, אם בכלל). הוא מעד ופניו נמחצו בין הסדין לפטיש. כשפניו היו מלאות גבינה, רוטב שוקולד חלב ופצפוצים צבעוניים, זרקה אותו הרמיוני העצבנית ביותר מהבית באותו הרגע. היא באמת הייתה עצבנית, להגנתו של רון... או שלה... לא ברור בדיוק.

"רון?" העיר הארי את חברו הג'ינג'י מחלומותיו. "הכל בסדר?"

"אה, כן," מיהר רון להגיד.

ובאותה הדקה נכנסה הרמיוני בדלת. עם ג'יני, כמובן.

"הרמיוני!" קרא רון בשמחה. הרמיוני דרשה מרון, בלי מילים, שיפנה לה מקום על הספה. הוא עבר לישיבה. היא התיישבה לצידו, נאנחת. ג'יני נשקה להארי וישבה בצידה השני של הספה.

"הרמיוני, רציתי לשאול אותך משהו..." התחיל רון, אך הארי קטע אותו.

"במקום פרטי, בבקשה," ביקש וגלגל את עיניו. רון קם, שלח מבט לחוץ אל הרמיוני וחייך אליה, מה שאילץ אותה לקום.

"בואי נצא החוצה," הציע. הם עשו כדבריו והחלו לשוטט בעיירה, מטיילים לאור שמש יוני הקופחת באופן מפתיע. הם הלכו, בהובלתו של רון, לאגם, שם שכנו כמה סירות דייג, חנויות מזכרות, גלידה וופלים.

"תהיתי לעצמי..." אמר רון בלחש, מתחיל את השיחה. העיקר שהוא לחוץ!

"כן, רון?" שאלה הרמיוני, צופה בחולמניות בהשתקפותה, נראתה כמעט כמו לונה אך באותה דקה התעשתה.

"תהיתי לעצמי אם... רק אך - אם את רוצה כמובן - זאת אומרת, אני לא מכריח אותך, חס וחלילה-"

"אם אני אשמח לצאת איתך לדייט, אתה תפסיק לגמגם כמו אידיוט?" היא חייכה אליו, לא מסמיקה למען האמת.

"אהה - לא - זאת אומרת, אהה, טוב - כן, ברור." הוא אמר את שתי המילים  האחרונות בהחלטיות, משתלט על עצמו. "אז."

"טוב, אז קבענו?" הרמיוני קמה מתנוחתה, מנערת את האבק והחול ממכנסיה. רון התפעל מרמת הביטחון של האישה, אך אז נזכר שזו הרמיוני האחת והיחידה.

הפרק הקודם		הפרק הבא