לזכרו של הארי פוטר <גמור>

"אני חושבת שרון עוקב אחריי." אמרה ג'יני.
"זה די ברור שכן. אבל ממתי? ו-ולמה הוא התחיל בכלל?" שאל דראקו.

לאחרונה רצה תשובות יותר מאשר שג'יני רצתה.
בזמן האחרון ג'יני הייתה מאוד מאוכזבת, כועסת ומתוסכלת. הריבוע הראה להם שוב רק תמונות.
"מאז שהוא חלם שהוא רואה אותנו מתנשקים." ענתה ג'יני.

"מתי הוא חלם את זה?" התעקש דראקו. 
"בפעם הראשונה שהתנשקנו." במבוכה הם הדליקו את הריבוע אבל הם לא שמו לב אליו. במקום זה כול אחד שקע במחשבות על האחר.

רון כבר לא ישן בלילות. הוא היה עייף.
עייף מידי.
הרמיוני אמרה לו כול הזמן שג'יני בוטחת בה, והיא תספר לה כל דבר.

ובטוח במי היא מאוהבת, בכל זאת, החברה השנייה הכי טובה שלה.
הרמיוני אמרה גם שאין סיכוי. אפילו לא פצפון שג'יני תתאהב בדראקו מאלפוי.

ופתאום רון התחיל לחשוב רק על הרמיוני. מה… מה היה קורה אם היה אומר לה שהוא מאוהב בה? אבל זה לא מתאים.

למרות ששניהם יודעים את זה והאמת שבזמן האחרון הפסיקו להתכחש לזה, לא עשו שום דבר יחד מאז שהארי מת.

מה אם הוא היה יוצא איתה? 
כן, רון וויזלי האידיוט יוצא עם הרמיוני גריינג׳ר הגאונה.

ככה זה הולך, חברים.

והוא רצה.

לראות אותה באותה שמלת המשי האדומה שלבשה בחתונתו של ביל ופלר.

עם אותו סומק קל על לחיה והשפתון האדום שבכלל הוציא אותו מכלל שליטה.



מולי וויזלי ישבה בפתח המערה מתחת לגלימת ההיעלמות.
היא חשבה על מה שהרמיוני סיפרה לה.
על החלום של רון.
על התגובה של ג'יני.
'לרגע אני חשבתי שזה קרה באמת', היא חשבה. 'היא מתבודדת בלי סוף. וגם מאלפוי ככה. אני יודעת שלנרקיסה אין עם מי לדבר על הבן שלה. אולי אני זאת שצריכה לעזור לה'.
ואז היא לחשה לתוך דממת הלילה החונקת:
"אם הארי היה כאן כל זה לא היה קורה…"
והתחילה לבכות. היא לא בכתה מאז מות פרד, כמובן, בנה האהוב. היא אהבה את ג׳ורג׳ ופרד באותה מידה, כמה שהתווכחו על זה פרד והיא.
היא התגעגעה לשניהם. היא התגעגעה לכל המתים. 

הפרק הקודם		הפרק הבא