אורות, מצלמות ודראקו מאלפוי

נקודת מבט - הרמיוני

"חשבתי שאת אמורה להיות איתו כל הזמן." ג'יני אמרה במבט תמים כשהתיישבתי במושב מולה. הריח של קפה סטארבקס מילא את האוויר והרגשתי נחמד להיות כמה דקות מחוץ לדירה ורחוק מדראקו.

משכתי בכתפיי, מושכת את כוס האספרסו לשפתיים שלי ולוקחת לגימה. "הם לא ידעו. זה רק לכמה דקות." בהרמת גבה, ג'יני שמה את המרפקים על השולחן. 

"את שנאת אותו מאז ומתמיד, אבל אף פעם לא סיפרת לי למה."

כירסמתי את השפה התחתונה שלי, העיניים שלי מביטות סביב בבית הקפה. לא היו הרבה אנשים פה, רק העובדים ולקוח אחד שניראה כאילו עומד לעזוב. האדם היחיד שיודע למה אני שונאת את דראקו זה, טוב, דראקו. לא הייתי בטוחה שהייתי מוכנה לספר לג'יני, אבל הייתי צריכה כבר לספר למישהו. כל הרגשות האלה מרגישים כאילו עומדים לחזור וזה לא טוב. בכלל לא. וכשאני אומרת רגשות, אני מתכוונת לסלידה חזקה. שנאה. בוז. תעבה. יכולתי להמשיך ולהמשיך אבל אין לי זמן. כדי לעשות את זה קצר, אני שונאת את דראקו. זה כל מה שיש לי. שום רגשות אחרים. רק שנאה.

"אז," ג'יני קטעה את מחשבותיי. "את הולכת לספר לי או לא?" נאנחתי, תוחבת תלתל מאחורי האוזן שלי. זה עכשיו או לעולם לא.

"זה התחיל בכיתה ה'," התחלתי להסביר. "כשדראקו עבר לדירה שלידי."

נקודת מבט - דראקו

"זה היה נורא מצדך, דראקו." קראב הזעיף פנים, שם את הרגליים שלו על שולחן הקפה ואת הידיים מאחורי הראש. הבנים הגיעו קצת אחרי שהרמיוני הלכה. היא לא אמרה לי לאן היא הולכת. לא שאכפת לי. למרות שניזכרתי שאנחנו אמורים להיות כל הזמן ביחד. משכתי בכפתיי. שוב, באמת לא אכפת לי.

"ממש נורא." גויל הסכים עם קראב, מניד את ראשו. בלייז ומרכוס היו חסרי מילים, רק בהו בי בעיניים פקוחות לרווחה, לא עיניים שמחות במיוחד. למען האמת, הם די הפחידו אותי. רק קצת.

"לא הייתי כל כך נורא." הגנתי על עצמי, משלב את ידיי. "אני לא יכול להיות."

מרכוס נחר, מתחיל לדבר. "ברצינות, דראקו. אם הדבר הזה יוצא לתקשורת, הקריירה שלך גמורה."

קימטתי את מיצחי, מעביר יד דרך השיער שלי. "אני בטוח שאם זה יקרה, המעריצים יבינו."

"יבינו שאתה אידיוט ענקי." שמעתי את קראב ממלמל בקול רם מידי. יריתי לעברו מבט עצבני והוא רק החזיר לי במשיכת כתפיים עצובה.

"לא פלא שהרמיוני שונאת אותך." גויל אמר. "אם אני הייתי היא, גם אני הייתי שונא אותך.

נאנחתי, מביט בבלייז לעזרה. הוא אמור להיות בצד שלי. הוא החבר הכי טוב שלי! המבט על הפנים שלו אמרו את ההפך. הוא הסכים עם הבנים. הייתי אידיוט גמור. למעשה, אני אידיוט ענקי.

"היא הביאה את זה על עצמה," המשכתי להתווכח. אני מבין שאולי הייתי אידיוט, אבל גם לה היה חלק בכל זה."

קראב ניער את ראשו, הושיט את היד והניח אותה על הברך שלי. "למה שפשוט לא תעברו הלאה ותשלימו?"

"זה אף פעם לא יקרה." עניתי. "לעולם לא."

"אתה תהייה חייב להסתדר איתה בסופו של דבר. מרכוס נעמד, שולח אליי מבט מודאג. הוא דואג יותר מידי. בכנות. אני יכול לדאוג לעצמי.

"אתה הכנסת את עצמך לכל עניין הסרט הזה ואני לא כאן בשביל לעזור לך לצאת ממנו."

"עם העזרה של קראב," הצבעתי על קראב בהאשמה. "הוא התחיל את ההתערבות."

"ואתה הסכמת לה." מרכוס ציין, מתוסכל. "העבר שלך וכל הסרט הזה זה משהו שהפאפרצי ישמחו לקבל לידיים שלהם. לא יקח הרבה זמן עד שהם יגלו את זה." מרכוס התכופף, מיסתכל לי ישר בעיניים. "אז את חייב לעשות משהו שיסיח את דעתם."

היסתכלתי עליו בחזרה, מבט מבולבל עולה על הפנים שלי. "כמו מה?"

קראב הניח את היד שלו על הכתף של מרכוס, מחייך אליי. על מה הוא חושב? מה הם מתכננים? מהפנים של גויל ובלייז ידעתי שהם גם יודעים משהו. מה זה? אין לי שמץ.

"אתה תיראה." מרכוס קרץ. לפני שיכולתי לפתוח את הפה שלי ולהגיד משהו, הדלת נפתחה והרמיוני עמדה בפתח. העיניים שלה נפקחו לרווחה כשראתה את הבנים, ברור שהיא לא ציפתה להם כאן.

"את בטח הרמיוני." מרכוס חייך אליה במהירות, מושיט את ידו.

"אני מרכוס."

"אה," היא חייכה בחזרה במתיקות. קיים אצלה חיוך כזה? "נעים להכיר אותך."

"גם אותך." מרכוס המשיך לחייך כשהוא הציג את הבנים, על קראב הצביע ראשון. "זה קראב." האצבע שלו עברה אל בלייז וגויל. "זה בלייז וזה גויל." כולם מילמלו שלום, ובהו בה קצת יותר מידי. אני החזקתי גיחוך. טיפוסי. ברור שהם מוצאים את הרמיוני לוהטת. הם תמיד הזכירו את זה כשראינו את הסרטים שלה. ההבדל היחיד הוא שלפני זה הם לא ידעו שלי ולהרמיוני יש עבר רע. ועכשיו, טוב, הכל הרגיש די מביך. 

"בדיוק עמדנו לעזוב." מרכוס אמר להרמיוני. "אבל שוב, זה היה נחמד להכיר אותך." הוא הביט בי מהזווית ויכולתי לראות חיוך חשוד מופיע על שפתיו. "בואו נלך, בנים."

כולם- חוץ מגויל- עקבו אחרי מרכוס אל מחוץ לדירה. עיניו מסרבות להיפגש עם שלי בזמן שהוא מחייך אל הרמיוני, מוציא פיסת נייר קטנה לכיוון שלה. מצמצתי כדי לקבל מבט טוב יותר אבל זה לא עזר, הרמיוני כבר לקחה את זה, חיוך מתפשט על השפתיים הוורדות שלה. 

"רק כדי לוודא שדראקו יביא אותך. אני מקווה לראות אותך מחר." גויל אמר, מחייך אל הרמיוני בביישנות לפני שעזב את הדירה, סוגר את הדלת מאחוריו. הצמדתי את השפתיים ונוצר פס דק, משפשף את המצח בבלבול. מה כבר היה לגויל שם...? העיניים שלי התרחבו. אוי אלוהים. הוא לא... אבל הוא כן. היסתכלתי על הרמיוני. היא עדיין מחייכת אליי, הידיים שלה מונחות על המותניים שלה.

"שחכת לציין שיש לך הופעה הלילה, הא?"

כיווצתי את הידיים שלי לאגרופים ומלמלתי קללות על מרכוס וגויל. אני בטוח שזו בעיקר תוכנית של מרכוס. יש שם עוד משהו. לא לדעת הרג אותי. עכשיו אני חייב לקחת איתי את הרמיוני להופיע הלילה, שלמען האמת די שחכתי ממנה. זה אפילו לא החלק הכי גרוע. החלק הכי גרוע הוא שיהיו שם טונות של מעריצים, פאפרצי, ואפילו כתבים. הם יהיו להוטים לדעת למה הרמיוני גריינג'ר נמצאת בהופעה של דראקו מאלפוי.

- - -

מילמלתי קללות לעצמי כשנאבקתי במכנסיים. אני הולך להרוג את מרכוס, לאט אבל בטוח, אני אהרוג את מרכוס.

בהצלחה, כפתרתי את כפתורי המיכנס שלי לפני שהחלקתי חולצה בצבע כחול כהה מעל הראש שלי. היא התאימה וזה היה מושלם להופעה הלילה. העפתי מבט מהיר במראה, קורץ. מעביר יד מהירה בשיער שלי כדי לסדר אותו ויצאתי מהאמבטיה. כן, אני נראה טוב..

"לקח לך הרבה זמן." הרמיוני אמרה כשעברה לידי, נתקעת בכתף שלי תוך כדי.

גיכחתי. "כדאי שתמהרי או שאני לא אהסס לעזוב אותך."

בגלגול של עיניה החומות, היא טרקה את דלת חדר האמבטיה. בגיחוך, הלכתי למטבח. פתאום, עצרתי בפתאומיות. שחכתי משהו. אין לי מכונית וגם להרמיוני לא. הסיבה היחידה שהיא יכלה ללכת קודם הייתה כנראה כי משהו אסף אותה. במלמול של עוד כמה מילים צבעוניות שכאלה, החלקתי את הפלאפון מהכיס וחייגתי לקראב. שום סיכוי שהייתי מתקשר למרכוס. אני לא בטוח שאני אוכל להיות בסביבה שלו, בלי לחנוק אותו.

 "מה קורה דראקו?" קראב ענה אחרי הצילצול השני. הרעש ברקע אמר לי כבר שהוא היה באולם.

"אני צריך הסעה." אמרתי לו. "טוב, אנחנו צריכים הסעה."

"אני אהיה שם לפני שאתה תוכל להגיד הופעה." אני יכול כמעט להרגיש את החיוך המטופש שיש לקראב כרגע על הפנים.

"סרט." גיחכתי.

"לא עכשיו!" קראב צעק. "תגיד את זה מאוד לאט. מאוד לאט! אני אהיה שם." בלי הוספת מילה, קראב ניתק. המשכתי לגחך, מניד בראשי. הלוואי שאני יחזור כבר לדירה שחלקתי עם בלייז. זה היה כיף ולא מלחיץ. עם הרמיוני? זה יותר כמו כלא. לא, אולי גרוע יותר.

- - -

התיישבתי במושב האחורי של מה שהייתה המכונית של מרכוס. הידיים שלי היו שלובות ואני הייתי די קר. קראב קפץ בשמחה במושב הנהג, מדבר בהנאה עם הרמיוני בזמן שהוא נוהג. זה המקום שלי, חשבתי בעצבים. אני אמור לשבת מקדימה. לא הרמיוני. אני הגבר כאן!

"תפסיק לכעוס כל הזמן, דרייק." העיניים של קראב פגשו את שלי דרך המראה הקידמית. "זה גורם לך להראות מכוער יותר מהרגיל." מצמצתי בעיניים, שולח לו את המבט הכי קטלני שיכולתי. הוא עשה את זה בכוונה. אני יודע את זה. המבט המשועשע שעל פניו רק אישר את זה.

הרמיוני נשענה לאחור, לוחשת לקראב משהו באוזן שגרם לו לצחוק. זה רק גרם לי להתעצבן יותר, מיסתכל דרך החלון. הם כאלה מעצבנים. בחיי.

לא אמרתי מילה כל הנסיעה, מתעלם מהשיחה שלהם ומקשיב רק למחשבות של עצמי. כשקראב עצר את המכונית מאחורי האולם, כבר הייתי בחוץ, ניכנס במהירות דרך הכניסה האחורית. רציתי להתרחק מהם ככל האפשר, אבל ברגע שפתחתי את הדלת, התנגשתי בחזה של מרכוס. כמעט נפלתי לאחור אבל הצלחתי להחזיר לעצמי את שיווי המישקל, הפכתי את המבט שלי לכועס והיסתכלתי על מרכוס.

"אתה אמרת לגויל להביא לה את הכרטיס להופעה למקרה שאני לא אביא אותה, לא ככה?" צעקתי, מתעלם מהעובדה שכנראה הרמיוני שמעה אותי. לא היה לי אכפת. היא יודעת שאני לא אוהב אותה. אני יודע שהיא לא אוהבת אותי. זה לא משהו חדש.

"תירגע, דראקו." מרכוס גיחך, לא ניראה מוטרד ביכלל. זה רק כרטיס. היא יכלה להיות פה בדרך כזאת או אחרת.

התאפקתי מלא לקלל אותו, עובר אותו והולך אל מאחורי הקלעים. גויל ובלייז בהו בי מופתעים משולחן החטיפים. הם בטח שמעו אותי מרים את קולי על מרכוס. אפילו לא טרחתי לחייך אליהם וצנחתי על הספה.

הרמיוני וקראב הגיעו למאחורי הקלעים, אף אחד מהם לא היסתכל עליי כשהם הלכו לדבר עם בלייז וגויל. מרכוס ניכנס אחריהם, כשחיוך מעורר חדש חזר אל פניו. לא משנה מה הוא מתכנן, זה לא יכול להיות טוב. ברגיל זה אני או קראב שנעשה משהו לא טוב, אבל הפעם הפנים של מרכוס אמרו את הכל. תוכנית מרושעת הייתה במוחו. כמעט פחדתי מלגלות מה זה.

"בנים, אתם עולים בעוד שתי דקות!" מישהו קרא מהצד של הבמה.

"פססט!"העיניים שלי בהו בגויל. "גויל!"

למשמע שמו, ראשו הסתובב לכיווני. קראתי לו לבוא, בהחלטה שהוא היה הבן אדם היחיד שהייתי יכול לדבר איתו היום. אולי בלייז. אולי בלייז לא. התגובה שלו מוקדם יותר לא הייתה נחמדה. אני לא כזה אידיוט...

"עם איזה שיר אנחנו פותחים?" שאלתי אותו, בלחישה.

  "הוא הודיע לי, חוזר במהירות לבנים. נאנחתי. מה יש לו? "if you could be anywhere"

"היי." קול הבהיל אותי. היסתכלתי למעלה וראיתי שהרמיוני מביטה עליי. מתי היא באה לפה? חשבתי שהיא הייתה עם הבנים. לא רציתי לדבר איתה. למעשה, רציתי לעמוד ולהתרחק ממנה.

"היי." הכרחתי את עצמי לענות לה, מעמיד מפנים שאני משועמם. למען האמת, זו לא הייתה כל כך העמדת פנים. חלק ממני באמת היה משועמם.

"אז, מרכוס סיפר לי."

הראש שלי התרומם בחדשות, ועיניי התרחבו. מה מרכוס אמר לה? מה כבר הוא יכל להגיד לה? המבט על הפנים של הרמיוני היה תמים וישר. הוא לא היה מוטרד, כועס, מבולבל או כל אחד מהמבטים שהיא לבשה כשהייתה לידי. היא פשוט ניראתה רגועה.

"אמר לך מה?" שאלתי בסקרנות. יותר טוב למרכוס ש-

"שאנחנו צריכים להסיח את דעתם של הפאפרצי." הרמיוני פלטה. "אתה יודע, מהעבר שלנו, כדי שנוכל לשמור על הקריירה."

שיחררתי אנחת רווחה, מעיף את השיער מהפנים שלי. "אה. הוא לא אמר איך-"

"דראקו מאלפוי" קולו של הקריין הפריע. קפצתי מהספה, רץ דרך הרמיוני אל הבנים. התנשמתי, נותן לקראב להניח את ידו סביב הכתף שלי כשהלכנו אל הבמה, המיקרופון בידי. 

"If I had a plane, where would I fly to?
If I had to use my brain for something else, tell me what would I do?
And if I had a strange conversation with a lady in a waiting room,
About leaving all this doom and gloom". 

היסתכלתי לעבר הרמיוני שזזה לפי קצב המוזיקה. גלגלתי עיניים, מחזיר את תשומת ליבי אל הבנים מאחורה שניגנו והמשכתי לשיר..

"If you could be anywhere, then where would you be?
If you could be anywhere, would you be there with me?" 

.

- - - 

"'Cause I will find an answer I will take my chance to Fly away, yeah, I'll fly away Just one of these I will find an answer One of these I will take my chance to Fly away, yeah, I'll fly away Just one of these times..."

המוזיקה נפסקה וההופעה נגמרה. נגמר לי האוויר ונשענתי על קראב לתמיכה. האנרגיה של הקהל הייתה מדהימה. כל הבעיות שלי נראו כנעלמו כששרתי. הדבר היחיד שנראה שקיים היה אני, הקהל, והלהקה שלי. זה היה מדהים.

"תודה שבאתם הערב!" מרכוס חייך אל תוך המיקרופון. הקהל השתולל עם המון צרחות והרבה צעקות של אני אוהבת אותכם. "אבל לפני שנעזוב אנחנו רוצים להציג לכם חברה חדשה ומאוד קרובה שלנו."

קפאתי. מה מרכוס עושה? אין לנו חברים קרובים חדשים. אני מקווה שהוא לא מתכוון למי שאני חושב שהוא מתכוון. זה לא יכול להיות.

"הרמיוני גריינג'ר, בואי לכאן!"

וזה כן יכול להיות. עצמתי את עיניי בחוזקה, מזכיר לי להרוג אותו אחרי זה. ההופעה הייתה מדהימה והוא היה חייב להרוס את זה בלהביא אותה לכאן.

הקהל צרח כשהם זיהו את הרמיוני, ומחיאות הכפיים גברו.

"היא חלק מהמשפחה עכשיו." מרכוס שיקר לקהל. חלק מהמשפחה, בתחת שלי. "ואנחנו לא יכולים להיות מאושרים יותר בשביל הילד שלנו דראקו."

העיניים שלי נפערו לגודל של כדורי בייסבול. מה הוא-

מרכוס קרץ לקהל. "דראקו והרמיוני יוצאים."

שיט. כאן, הלב שלי כבר הפסיק לפעום

הפרק הקודם		הפרק הבא