סוד הקסם היהודי

בס"ד

כשאילון עבר בחור הלבן הזוהר הוא מצא עצמו במקום רחב ידיים, מעין כיפה ענקית, ובתוכה התרוצצו המוני אנשים בגלימות, מלא מעליות נעו סביבו וגמי מדרגות שונים צצו בכל מקום וריחפו מקומה לקומה, מלא גשרים שחיברו בין מקומות שונים, רעש חזק והכל בצבע מטאלי מודרני. על גג הכיפה היה מסך שהכיל עדכוני חדשות שוטפים מאתר חדשות שאילון לא הכיר, ונכתבו עליו דברים כמו "שר הקסמים הצהיר שראש אגף המוגלגים ייחקר באזהרה בעוון ביצוע כשפים מגונים בגמדונת בית" ועוד כותרות שונות ומשונות. אילון הביט סביבו בנסיון לראות את קרן, מוחמד או אריאל, שהיו האנשים היחידים שהכיר, אבל אף אחד מהם לא נראה בשום מקום.

"תלמידים אהובים וצוחות יקר," נשמע קול מאי שם, קול נשי, מבוגר, מונוטוני ומשעמם, "בעוד דקות ספורות יחל טקס המיון. אתם מתבקשים להגיע אל האולם הגדול ולהמתין לתלמידי השנה הראשונה שיצאו מתוך היכל הכבוד."

"היכל הכבוד!" אילון צעק פתאום ושלושה תלמידים שהלכו לידו הסתכלו לעברו פתאום.

"הכל בסדר, ילד?" שאל אותו אחד מהם.

"אני בשנה הראשונה ואין לי מושג א-אי-איפה כולם! איפה כל החד-החבל-החברי-החברים שלי!" אילון התלונן. המילים התחילו להתבלבל לו והוא התעצבן יותר, מה שרק גרם לו לגמגם יותר.

שלושתם צחקו והמשיכו ללכת,מותירים את אילון אבוד, עד שראה שלט קטן עליו נכתב "היכל הכבוד" עם חץ המוביל לאנשהו. אילון הלך בכיוון החץ והגיע לדלת קטנה ושקופה מזכוכית שמאחוריה היה חדר קטן. אילון נכנס אל החדר והדלת שמאחוריו נסגרה מיד. אילון לא שמע את מה שהולך בחוץ. הוא שמע רעש אחר, שנשמע כמו סרט, מגיע ממראה גדולה שהונחה בפינת החדר. אילון המסוקרן התקרב למראה ונפל לתוכה, אך במקום למצוא עצמו בעולם הפוך הוא מצא את עצמו בחדר רחב ידיים עם תאורה כחולה מוזרה וחשוכה, חדר כל כך גדול שאילון לא ראה את התקרה והקירות אלא רק את הרצפה מצופת השטיחים עליה ישבו כל תלמידי השנה הראשונה. אילון הזדרז להתיישב לצידם.

"הנה אתה! נשמע קול מאחוריו. אילון הסתובב בבהלה וראה את אריאל.

"מה? איך--?" הוא החל לשאול אך אריאל השתיק אותו.

"אני אסביר לך אחר כך, בינתיים תעשה את מה שכתוב בדף."

"ד-דף?"שאל אילון.

"כן, למרות שעכשיו כבר אמצע הסרט, אז זה לא כזה משנה," לחש אריאל בתשובה.

אילון לא הבין. אריאל חבט במצחו בייאוש ואמר: "אל תגיד לי שאין לך דף! תסתכל במכתב שקיבלת הביתה!"

"ה-הייתי אמור להביא אותו?" לחש אילון.

אריאל גלגל עיניים והושיט לו דף שעליו נכתב:

"מר איינשטיין היקר, אל תשכח להביא אתך את המכתב לנסיעה! בגמר הנסיעה על תלמידי השנה הראשונה להישאר ברכבת ולהמתין להוראות נוספות. לאחר שתגיע להיכל הכבוד, בהינתן האות עליך להוציא את שרביטך ולומר את המילה: ויזיונוס. צפיה מהנה, הנהלת עפלים."

"ואתה רוצה לומר לי שזה היה בתוך המכתב?" אילון לחש, נדהם.

"כן," אריאל ענה, "למרות שבטח היה כתוב שם את שם המשפחה שלך ולא איינשטיין... טוב, למה אתה מחכה, הסרט עוד מעט נגמר!"

"סרט?" שאל אילון בבלבול אך אריאל כבר לא ענה לו. הוא בהה באוויר בחולמנות כמו שאר הילדים שהיו בחדר. אילון משך בכתפיו, הוציא את שרביט השמיר שלו (או שרביט המלוח, אילון לא ידע איזה משני הצמחים הוא הרכיב העיקרי יותר בשרביט), ולחש: "ויזיונוס!" ומיד ריחפה בעיני רוחו תמונה של חיילים בשדה קרב עתיק, תמונה כל כך ישנה שהייתה בשחור לבן. אילון לא ידע מה פתאום הוא מדמיין תמונה כזאת שמעולם לא ראה, אך פתאום החלה התמונה שדמיין לזוז והוא החל לשמוע קולות, כאילו שהוא דמיין סרט של ממש. הוא אמנם ראה את החדר ואת כל הילדים בו והוא בהחלט היה מודע לסביבתו אך גם את הסרט הוא היה יכול לראות, כאילו דמיין זאת מיזמתו, אך היה זה דמיון שהושתל בו בעקבות הלחש.

עכשיו אילון הבין על מה אריאל דיבר. עכשיו הוא גם הבין מה זאת אומר להתחיל מהאמצע, כי הקול היה קריין שהתחיל מאמצע משפט שאילון החמיץ אתתחילתו. נראו חיילים רצים בעיר העתיקה בירושלים במלחמת ששת הימים וברקע נישא קול עמוק שאומר: "....הייתה מלחמה מוצלחת, אך מלחמה זו לא הייתה מוצלחת לולא אנחנו, הקוסמים והמכשפות הישראלים. יחד עם צה"ל הדפנו את צבאות האויב וכבשנו את סיני, הגולן, יהודה, שומרון והבקעה. תלמידי עפלים הבוגרים, ובראשם מוטה גור, אחדו את ירושלים בשנת 1967."

התמונה השתנתה לרחובות ריקים מרכבים אך מלאים באנשים לבושים מדי צה"ל ועטופים בטליתות. הקריין המשיך.

"לולא הקוסמים והמכשפות, מדינת ישראל הייתה נמחקת כליל בשנת 1973. באמצעות לחימה מיוחדת ביחידת הוסמים של צה"ל התגברנו על המתקפה משתי החזיתות והצלחנו לכבוש את ערי הבירה במצרים ובסוריה. לצערנו, גם הקוסמים הישראלים לא יכולים לשלוט בקוסמים האמריקאים שכפו עלינו לסגת מקהיר ומדמשק."

התמונה השתנתה. כעת נראתה אישה כבת 70 יושבת במשרד מסודר, מאחוריה דיוקנאות נעים, שיערה הבלונדיני מתולתל ונפוח, על אפה משקפיים מרובעות, עורה כהה וקולה היה זהה לקול המונוטוני שאילון שמע מוקדם יותר. בתחתית המסך, או מה שלא יהיה הדבר שבעזרתו אילון דמיין את הסרט, הופיעה תווית עליה נכתב: "רותי שרעבי, מנהלת בית הספר."

"תלמידים יקרים, ברוכים הבאים," היא אמרה בפנים קפואות, "בטוחה אני כי תמצאו את מקומכם בבית ספרינו במהרה. גם בתקופה סבוכה זו, מדי יום בוגרינו עוצים מגוון פיגועי טרור בכל הארץ כמו גם תאונות דרכים רבות ומקרי רצח שונים ומשונים על כל גווניהם. בית הספר פתח לפני 60 שנה את שעריו למענכם ולמען ילדים כמוכם. עומדות לעבור עלינו יחד שש שנים נפלאות ואני, כתלמידץ המחזור הראשון, סמוכה ובטוחה כי גם אתם תפרחו ותתפתחו בבית ספרינו. דרך ארוכה עוד לפניכם, דרך שבסופה כל אחת ואחד מכם יצא ממנה עם כלים רבים לחיים קסומים יותר משדמיינתם לעצמכם. בבית ספרינו תוכלו ללמוד את מקצועות הכישוף הקלאסיים כמו שיקויים, שינוי צורה והתגוננות מפני כוחות האופל, תוכלו להמשיך במחקר וללמוד מקצועות כמו חקר לחשים עתיקים או שיעור מיוחד המוכיח שקסם ויהדות מסתדרים מצוין יחד, אם לא משתמשמים בקסם בשבת כמובן," גל צחוק קטן נמע בקרב הילדים שהביטו באוויר בחןלמניות. מסתבר שהם כן שומעים את מה שאילון שומע.

"וכמובן טיפול בחיות פלא ועוד מגוון מקצועות מוכרים יותר ופחות. בית ספרינו המשיך, ממשיך וימשיך להתפתח ולהתחדש. לדוגמה, בשעה שאתם יושבים כאן אנו ורקים את מוחותיכם במטרה לשבץ אתכם בבית הראוי לכם ביותר. וכשתגיעו לאולם הגדול נשבץ אתכם בהתאם לשיקול דעתנו. סמוכים אנו ובטוחים כי שיבוץ זה, שנעשה בכובד ראש, יוביל אתכם למקומות הטובים ביותר שתוכלו להגיע אליהם. בהצלחה לכולנו ושנת לימודים פוריה."

הסרט התפוגג, האור הכחול החשוך הוחלף באור לבן בוהק והתלמידים החלו לקום בהדרגיתיות, למתוח שרירים ולדון על מה שראו עכשיו.

"רגע, הם סרקו את המוח שלנו?" אילון שאל את אריאל, אלא שאריאל לא היה שם. אילון איתר אותו לאחר מספר שניות של חיפושים בחברת קרן ומוחמד במרחק כמה מטרים מאילון והוא פילס את דרכו אליהם בין הילדים השונים.

"איה! תסתכל לאן אתה הולך!" ילדה ג'ינג'ית קטנה נזפה בו כשהוא התנגש בה בטעות. אילון התנצל והמשיך לנוע והגיע לשלושת חבריו לאחר כמה שניות.

"רגע, אז אתם רוצים לומר לי שהם סרקו את המוח שלנו? מפחיד, לא? הם יודעים את כל מה שאנחנו חושבים!"

שלושתם היו בדיון מעמיק כל כך עד שהם לא שמו לב לאילון שניסה לפתוח עמם בשיחה.

"אנחנו כבר משובצים!" קראה קרן בחיוך, "נקווה שזה בית פרס!"

אילון לא התלהב כמוה. הוא הרגיש תסכול ודכדוך בגלל ההתעלמות לה זכה מחבריו והלך משם.

"תלמידים יקרים! אחריי!" נשמע קול מוכר. אילון הסתובב לעבר מקור הקול וראה את ניר אליהו מרכז, או לפחות מנסה לרכז, את כל התלמידים בסביבתו. לאחר של הצליח לעשות זאת הוא החל ללכת והילדים החלו ללכת אחריו בהדרגתיות.

"בואו, חבר'ה!" אילון ניסה לזרז את קרן, מוחמד ואריאל, אבל הם לא היו שם. הם כבר התקדמו. אילון נאנח והתקדם גם הוא.

בום! אילון מצא את עצמו על הרצפה יחד עם ילד אחר עם שיער חום וכיפה קטנה.

"היי, למה אתה כל כך ממהר?" שאל את אילון הילד שהוא נתקע בו, רק שהוא, בניגוד לילדה הג'ינג'ית, צחק.

אילון מלמל משהו לא ברור ורץ משם, כשהילד חום השיער ניער את גלימתו המאובקת והביט באילון בשעשוע.

סגן המנהל הוביל אותם מבעד למראה שדרכה אילון נכנס, אבל במקום לצאת לחדר הקטן הם יצאו לתוך אולם ענק. הייתה לו תקרה קמורה שממנה השתלשלו נברשות כאשר כל מברשת נתלתה בזוית כלשהי לעומת נברשת אחרת כך שהנברשות יחד יצרו מגן דוד. על קירות האולם היה תבליט של משולשים רבים בצורות שונות שגם הם הרכיבות מאות מגני דוד לבנים ובקדמת האולם הייתה בימה אליה יצאו כל תלמידי השנה הראשונה שצעדו אחרי סגן המנהל. על הבימה היה גם שולחן ארוך שבסמוך אליו ישבו צוות המורים ובמרכז המנהלת אותה אילון ראה (או דמיין) מוקדם יותר בסרט. היא הביטה בהם והנהנה לעברם באיטיות.

אחרי הבימה, לאורך כל האולם, היו ארבעה שולחנות ארוכים. ביחס לאילון שעמד על הבימה, השולחן השמאלי ביותר היה שולחן עם מפה סגולה כהה והיה די ריק מאנשים. לצידו היה שולחן עם מפה צהובה ובמרכזה ראנר חום שבסמוך אליו ישבו אנשים שהביטו בתלמידי השנה הראשונה בעניין רב. לימינוו היה שולחן עם מפה אדומה שהיה די עמוס באנשים שהיו עסוקים בלהתעסק בצלחותיהם וסכו"מיהם הריקים, למשוך במפה, להכות זה את זה או להצביע לעבר התלמידים החדשים ולצחוק. והשולחן הימני ביותר ביחס לאילון היה שולחן עם מפה תכולה שבסמוך אליו ישבו הכי הרבה אנשים שהביטו בתלמידים החדשים, דיברו זה עם זה, צחקו וקשקשו.

בסוף האולם היה גרם מדרגות רחב שהוביל למטה. אילון שיער שהאולם הוא הנקודה הגבוהה ביותר בעפלים ולכן אין מדרגות שעולות מהאולם לנקודה גבוהה יותר.

המנהלת נעמדה והדיבורים הרבים פסקו בבת אחת למרבה הפתעת אילון ושאר תלמידי השנה הראשונה. הם מעולם לא ראו כזאת משמעת ברזל. אילון הביט בתלמידים היושבים בסמוך לשולחנות הבתים. בסמוך לכל ולחן ישבו תלמידים מכל הסוגים והמינים, חרדים, ערסים, ערבים, קיבוצניקים, צפונבוניים, אשכנזים, ספרדים, עולים חדשים ומה לא.

"תלמידים," אמרה רותי המנהלת, "ברוכים הבאים לשנה נוספת בבית ספרינו. מיד נקריא לכם, לתלמידים חדשים, ולכולנו, את תוצאות המיון שערכנו מוקדם יותר. אני מזמינה את סגני, ניר אליהו, לשאת את דברו."

ובעוד היא מתיישבת וניר מזדרז לקדמת הבמה שבו הנוכחים לדבר.

המנהלת קמה בשנית וכולם השתתקו.

"אני מזהירה אתכם," אמרה, "זה שהתיישבתי לא אומר שמותר לכם לדבר ולהפריע למהלך הטקס. אני לא רוצה להעניש תלמידים בסעודת הפתיחה."

"קוסמים או לא, אופי של ישראלים בטוח יש," אילון לחש לעצמו והילד חום השיער שאילון הפיל קודם צחק בשקט. אילון הופתע לראות אותו עומד לצידו.

"זה תקף גם לתלמידים החדשים, רבותיי," המנהלת נקפה אצבע לעבר אילון והילד חום השיער שסידר את כיפתו מרוב לחץ.

"וכעת, סגני ניר אליהו," המנהלת התיישבה במקומה וניר נעמד בראש טור הילדים. הפעם כולם שמרו על השקט.

"אז ככה," ניר נם בעוד קולו מוגבר באמצעות קסם והוא מוציא פתק מקופל מכיסו, "השולחן התכול זה השולחן של בית פרס, האדום זה של בית חילא, הצהוב קלוגשפט והסגול רהב, וכולם יחד מרכיבים את סמל בית הספר," ניר הצביע על שלט שהיה מעל המדרגות בסוף האולם, סמל של עין שבה השתקפו תמנון, למינג, ראם והעוף פרס.

"סמל זה יופיע גם על הגלימות שלכם מיד לאחר שתשבו בשולחנות הבתים שלכם," אמר להם סגן המנהלת ופתח את הפתק המקופל שבידיו.

"אם כן," הוא אמר בקול רועם, "אלו הם תוצאות המיון. נתחיל באות א עם אווד מוחמד."

"זה עווד באות ע'! גם במכתב ששלחתם לי טעיתם בזה!" נשמע קולו של מוחמד.

"מוחמד," התעלם ניר לקול צחוקם של התלמידים, "לאחר לבטים רבים הוחלט לשבצך בבית פרס!" ניר הכריז והשולחן הימני ביותר (או השמאלי, תלוי אם מסתכלים מהבימה או מהכינסה לאולם) מחא כפיים. מוחמד המפוחד צעד לשם בחשש.

ניר המשיך להקריא שמות לפי סדר אלפביתי וכשהגיע ל"איינשטיין אריאל" אילון נדרך.

"איינשטיין אריאל: פרס!" ניר הכריז ושולחן פרס מחא כפיים על כל יושביו כשאריאל המבועת התישב שם.

השמות המשיכו לרוץ אילון הביט סביבו וראה איך הטור הארוך הולך ומצטמצם. בהמשך הגיע ניר לשם "גוטליב קרן."

קרן צעדה קדימה בצעד בוטח. אילון ראה את מוחמד ואריאל מחזיקים לה אצבעות.

"גוטליב קרן, גם את משובצת לבית פרס!" הכריז ניר אליהו וקרן פתחה בריצה קלילה לעבר השולחן הימני, למרות שמבטה הסגיר אחרת.

ניר התקדם עם הרשימה. אילון ראה את אריאל, קרן ומוחמד יושבים זה לצד זה עם סמלי בית הספר מוטבעים בגלימתם. הם דיברו זה עם זה בחשש ומדי פעם נופפו לעבר אילון שעמד בטור וחיכה לאות מ"ם שאיחרה לבוא בגלל הרבה כהנים ולויים שהתמיינו קודם. בסופו של דבר, אחרי "מלכה הדס: חילא" הגיע תורו של אילון להתמיין.

"מלמד אילון," קרא סגן המנהל וחייך לעבר אילון שצעד קדימה בחשש. הוא ראה את המנהלת בוחנת אותו הוא ראה את אריאל, קרן ומוחמד יושבים בשולחן בית פרס ומביטים בו, מחזיקים אצבעות. הוא הרגיש מאות זוגות עיניים ננעצים בו. הוא הרגיש איך הכל קורה כל כך לאט. הוא הרגיש את ליבו פועם במהירות, משתוקק לגלות היכן שובץ. האם הוא יחד עם חבריו בבית פרס?

ואז הזמן קפא.

"המוח שלך לא מסכים איתך, אילון," נשמע קול קטן פתאום בראשו. אילון נלחץ.

"אל תפחד, אילון, אנחנו ממיינים אותך ברגע זה ממש," המשיך הקול, "הרי לא באמת חשבת שנוכל למיין כמאה ילדים בזמן שהם צופים בסרט, נכון?"

אילון רעד מפחד.

"זה בסדר, תן לי להציץ במחשבות שלך, אתה יכול לדבר וללכת, הרי הזמן קפוא עכשיו. אתה יכול אפילו להפשיט את הנערה הכי יפה פה! חה חה!"

אילון התחלחל וניסה לפנות לעבר מקור הקול ולהטיף בו מוסר.

"הו, לא תוכל למצוא אותי, אני בתוכך! אני התת-הכרה שלך! יודע עליך יותר משאתה מכיר את עצמך! ועכשיו אני צף לעיני קול, חושף את סודותיך וסודותיי לעבר הדף שסגן המנהל מחזיק, הרי לא חשבת שכל כך מהר ידפיסו את תוצאוהמיון... במדינה כמו שלנו זה היה לוקח עד השנה הבאה... לא ולא! אנו ממיינים אותך עכשיו!"

זה השלב שבו אילון החל לצרוח.

"בוא נראה... אז כמו שאמרתי, המוח שלך לא מסכים עם הגוף שלך. יש בך רצון ללכת לבית פרס, למרות שאולי זה לא בראש מעיינך ברגע זה... כמובן, זו אולי החלטה טיפשית של רגע אחד, אבל האם לא זה מה שבונה אותנו?"

"רגע, מה? אתה לא משבץ אותי בפרס?" אילון שאל פתאום.

"הו, פתק המיון לעולם אינו טועה, ידידי!" ענה לו הקול, "וההחלטה כבר נפלה! אין דרך טובה יותר לגלות איזה בית תלמיד מעדיף כשהוא חושב שהוא כבר שובץ, למרות שזה לא נכון! דרך פסיכולוגית מחוכמת שאני, פתק המיון, חשב עליה! בכל מקרה, שובצת ושם הבית אליו שובצת יופיע עליי, כלומר בדף של סגן המנהל, ממש עכשיו!"

"לאא!!!" אילון צעק והחל לרוץ אנה ואנה.

הזמן פתאום השתחרר מקפאונו. אילון מצא את עצמו עומד במקום בו עמד לפני שהזמן קפא. סגן המנהל הקריא: "מלמד אילון, בית רהב!"

השולחן השמאלי ביותר מחא כפיים ביובש. המנהלת מחאה כפיים בנימוס. אילון הפנה מבט שואל לעבר סגן המנהל שסימן לו ללכת ולשבת מול השולחן הסגול ואילון עשה זאת בחוסר ברירה.

לפחות עכשיו הוא הבין מדוע כל הממוינים נראו כלכך מבועתים בשניות שלפני הכרזת שם הבית אליו מוינו.

הפרק הקודם		הפרק הבא