מתוסבכת

דמבלדור צדק, אני מניחה שהוא לא באמת משוגע.. עיניי פעורות לרווחה וסוקרות את הסביבה החדשה שבה אני נמצאת.

אני הולכת ארבעה צעדים קדימה. עדיין בשוק.

אני קולטת שפי פעור במקצת וסוגרת אותו במהירות, דואגת שאנשים אשר שמו לב לכך לא חשבו שאני סתומה.

אני הולכת עוד כחצי- צעד קדימה, מבולבלת ואיני יודעת מה לעשות, כשלפתע יד אוחזת בזרועי בימנית.

אני לא רואה מי זה ואני כמעט נופלת, היד אוחזת בי יותר חזק ומונעת ממני ליפול.

אני מתיישרת ומסתובבת לאחור, מסתכלת של מי היד, שכבר ירדה ממני, הייתה שייכת.

איך שאני קולטת מי זה היה, פי נפער אף יותר. 

הוא היה גבוה, עם שיער בלונדיני בהיר ומושלם.

הו אלוהים- שיערו היה נראה יפה כל כך.. ואני משערת שהוא גם נעים למגע-

הו כמה שהייתי רוצה להעביר את ידי בשיערו..

שפתיו היו מהודקות אחת לשנייה בחוזקה אך עדיין נראו רכות.

שפתו התחתונה הייתה עבה יותר משפתו העליונה במעט.

הן היו בדיוק בגודל המתאים.

היו לו עצמות לחיים גבוהות אך לא בצורה בולטת, היה ניתן להבחין בכך מהצורה שבה השמש השתקפה על לחיו.

ועיניו... הו עיניו....

יכלתי לבהות בעיניו במשך שעות...

הן היו כחולות בכל גווני הים האפשריים איכשהו. להביט בהן הרגיש כמו כישוף..

עיניו סחפו אותי והרגשתי כמהופנטת. 

נשכתי את שפתי בחוזקה.

הבעת פניו הייתה רצינית ורגוזה במעט- היה ניתן לראות בבירור על פניו שלא היה רוצה להיות כאן.

אני רואה את עיניו סוקרות אותי, מלמעלה למטה ובחזרה.

הוא הנהן בתנועה מהירה וקלה, כמעט בלתי מורגשת בראשו.

"אז את גרייס, נכון?"

הוא שאל ונימת לגלוג נשמעה בקולו.

"כן , אני עונה , ואתה..?" שאלתי בטיפשותי.

"דראקו." הוא אמר בסלידה ובמהירות.

גבותיו התקווצו בריכוז, משום מה.

"אז.... , אני מתחילה לשאול , מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?"

"פשוט... , הוא ענה , פשוט.. בואי."

הוא התחיל ללכת, הלכתי אחריו בגלגול עיניים.

לאחר קניית ספרי הלימוד, בדרך אל החנות אליה הלכנו לקניית תלבושת לבית הספר (לא בדקתי את שם החנות)

הוא אמר וארסיות נשמעה בקולו:

"את יודעת? מכל האנשים שבעולם אני צריך להסתובב איתך. עם רוצחת. והחלק הכי גרוע הוא שאמרו לי שאת כנראה אחת המכשפות הכי חזקות שהיו איי פעם.

את לא נראת כזאת, האמת שאת נראת דיי חלשה.. את בוודאי באמת רק חלשה אני בספק אם תצליחי ללמוד משהו.

או לפחות להשתלט על עצמך.  , הוא חייך בחיוך מריר אשר תאם לטון כולו. , את סתם מתוסבכת. מתוסבכת ואכזרית."

הוא היה נראה מרצה מעצמו.

אני כמובן, כמעט ולא שלטתי על עצמי.

שריריי היו מתוחים, ידי הימנית הייתה קמוצה לאגרוף ועל פני הבעת פנים כועסת.

"אני לא! רוצחת!!!" צעקתי.

הוא, שהיה נראה כיותר ממרוצה לאחר שהצליח להרגיז אותי, אמר בתגובה:

"העובדות מדברות בעד עצמן."

אני מכריחה את עצמי להירגע בכוח, אך אני לא יכולה. המחשבה אשר רודפת אותי בכל הזמן האחרון,

מאז... מה.. ש..קרה...

חזרה בראשי עכשיו שוב ושוב.

אבדות?

אני לא יכולה יותר, אני מסתובבת אל הכיוון השני ורצה מהר.

ידי מוחה את הדמעה אשר התחילה לזלוג על פניי.

אסור לו לראות אותי בוכה!

אני רצה, כבר לא רואה לאן.

אני עוברת בין המון סמטאות חשוכות ודרכים צדדיות.

אני יודעת שאנשים מסתכלים עליי מוזר.

אף לא אחד בבא לעזרה.

לבסוף אני נופלת, בפינה ריקה יחסית ברחוב אשר אני נמצאת בו עכשיו.

רגליי פשוקות על הרצפות המלוכלכות בצורה עקומה וידי נשלחות אל פניי, לכסות את עיניי.

אני בוכה.

הדמעות לא מפסיקות לנזול.

דמעה אחר דמעה אחר דמעה.

אולי אני בוכה, אך ללא קול.

דממה עוטפת אותי.

אבדות?

אני מניחה שהוא מחפש אחריי.

אני שומעת מידיי פעם צעקה: "גרייס!!!"

אני לא מרוכזת בקול אך אני מודעת לעובדה שזהו קולו של גבר.

הקול היה נשמע לי מוכר, אני יודעת שזה דארקו.

"גרייס לי!!!!!"

אני לא רוצה אותו כאן, שפשוט ילך.

"גרייס!!!!!"

דמעה נוספת זולגת על פניי.

לא אכפת לי.

אני נשארת כאן. 

אני מתפללת בתוכי שהוא לא ימצא אותי, למרות שקול קטן בתוכי אמר לי שאני בעצם כן רוצה.

אבל אני לא..!

אני לא רוצחת!!!

אבל...

העובדות מדברות בעד עצמן.

משפטו חזר בראשי ועשה לי צמרמורת.

רעד קל עבר בגופי.

אבדות?

אני ממשיכה לבכות, הפעם בקול מעט רם יותר.

לא אכפת לי.

אכפת לי רק מדבר אחד- אבדות?

אני אוספת את רגליי ומצמידה אותן לגופי.

ידיי כרוכות סביב ברכיי ואני מהדקת אותם לגופי אף יותר.

אבדות?

אני רואה מישהו עומד מולי.

הוא היה נראה מטושטש- הדמעות והסחרחורת אשר היו לי מרוב הבכי ערפלו את שדה ראייתי.

כל מה שאני רואה הוא אדם שרירי עם שיער בלונדיני.

אני יודעת שהוא שרירי על פי מבנה גופו.

אך למרות זאת, הוא היה נראה מטושטש לגמריי.

"גרייס..."

הצלחתי לשמוע אותו אומר.

אנחה קלה נפלטה מפיו.

הוא התנשם קלות.

הוא התישב לידי, מקפל את רגליו גם כן.

"א.. אני מצטער.." היה אפשר לראות שהיה לו קשה לומר את ההתנצלות הזאת- הוא בוודאי לא רגיל להתנצלויות.

הוא נשך את שפתו והשפיל את ראשו, אל כיוון המדרכה.

הוא קירב את ידו אל פניי, מלטף אותן קלות, מנגב את דמעותיי.

דמעותיי כמובן, ממשיכות לזלוג.

הוא נאנח בשנית, הפעם מרוב יאוש.

הבטתי בו סקרנית, על פניי הבעת פנים נבגדת ומתגוננת.

אני מנסה להפסיק לבכות בכוח.

אני לא מרוצה מהעובדה שהוא ראה אותי בוכה.

בעיניי מבט עצוב וכועס, היה ניתן לראות כי סערת רגשות אופפת אותי עכשיו.

כעס, עצב ודיכאון..

"למה..?"

אני מוציאה מפי בקול קלוש, כמכריחה את עצמי לשאול את שאלה זאת.

למה הוא אמר את זה?

אני רוצה לדעת... למרות שגם לא.. 

"אני לא יודע. , הוא אמר בהחלטיות, הבטתי בו במבט לא מאמין. , אני מניח שפשוט הגזמתי."

אני נעה בעצבנות במקומי.

"אני מניח שפשוט... רציתי לראות אותך מתרגזת, לא ציפיתי לזה.."

הוא הפנה את מבטו לכיוון השני.

כמה קוסמים עמדו מסוקרנים וצפו בנו כעת.

כעת, דמעותיי כבר נמוגו.

אני מישירה את מבטי, אל כיוון הקוסמים הללו גם כן.

אני מרגישה שהוא מתקרב.

הוא מתיישב ממש על ידי.

אני מרגישה את צד גופו צמוד לגופי.

מצד אחד אני רוצה את הקרבה הזאתי, אך מצד שני אני פוחדת שהוא ישים לב שאני מזיעה.

זה היה יום חם והבכי גמר אותי.

אז אולי בעצם לא אכפת לי שידע שאני מזיעה.

גם ככה בכיתי רק בגללו.

אני כמו לא שולטת במעשיי, נצמדת אליו יותר.

"היי... גרייס- את בסדר?"

אמר ומבט דואג כן ואמיתי נראה על פניו.

אני מביטה אל כיוונו.

פניו ממש קרובות אל פניי.

מרחק קצר יחסית של חמישה סנטימטרים.

התקרבתי סנטימטר אחד יותר.

מרחק של ארבעה סנטימטרים.

שפתיי חשוקות במעט.

אני מודעת לעובדה שאני מסתכלת אל כיוונו בתשוקה, אך אני גם מתעבת אותו כרגע בו זמנית.

אני מרחיקה את פניי מפניו.

כשאני מרחיקה את פניי הבנתי שגם שפתי היו חשוקות והוא הסתכל עליי באותו המבט.

אך אולי מבטו היה גם יותר דואג משלי.

אני מניחה שסתם דימיינתי.

אני מניחה שדימיינתי מכיוון ששניה לאחר מכן הוא התאפס והרחיק את פניו גם כן,

שואל אם אני רוצה להמשיך ללכת לקנות את המדים אל בית הספר.

הנהנתי באיטיות.

הייתי צריכה הסחת דעת.

אני מנסה להרגיע את עצמי ונושמת עמוק.

הוא קם ראשון ומושיט את ידו בשביל לעזור לי.

אני אוחזת בידו ומנסה לקום, מועדת בגלל הסחרחורת שעדיין הייתה לי.

הוא הקים אותי,

משתמש בידו השנייה בשביל לאחוז בגופי.

כך שידו הימנית אחזה את ידי וידו השמאלית כרכה את מותניי.

יכלתי להרגיש את חמימות ידיו, שהיו ארוכות ובאופן מפתיע גם מטופחות.

"את בטוחה שאת בסדר?"

הוא שאל. אמנם המחשבות טרדו את מוחי אך החלטתי לענות בתשובה שלא תדאיג אותו בכלל:

"כן... אז נמשיך ללכת?"

"כן" , הוא ענה. חיוך קטן של הקלה הופיעה בפני,

כמובן שהוא לא ראה שזאת לא כל האמת-

אולי שיקרתי לו שאני בסדר, מכיוון שלא הייתי בסדר-

אך כן הייתי יותר בסדר עכשיו ממקודם. 

המשכנו ללכת אל החנות וקנינו את המדים.

היינו בחנות ההיא כחצי שעה.

שנינו יצאנו משם גמורים- גם מהזמן אשר היינו שם וגם ממארועי היום.

"כמעט שכחתי!!"

דראקו קפץ בבהלה.

"אנחנו צריכים גם לקנות שרביט!!!"

אז הלכנו לשם, עם כל השקיות אשר בידנו. 

לכיוון החנות הבאה- לחנות של אוליבנדר.

הפרק הקודם		הפרק הבא