לא רק אנחנו

חוד החרב נלחץ לי לגרון חזק יותר. המוג מתקרב, מסובב את החרב בין האצבעות.

"אז מה אתה?" הוא שואל.

אני לא יודע איך להגיב. הוא מנסה לבלבל אותי? לעבוד עלי? הוא יודע מה אני - חייזר מלוריאן. אחרת הוא לא היה חוטף את שרה מלכתחילה. למה שהוא ישאל את זה?

"מה אתה?" הוא שואל שוב, ואני רואה שהוא מעוצבן. "איזה סוג? איזה מן מפלצת אתה?"

אני מנסה למצוא כוונות נסתרות בשאלות שלו, אבל לא מצליח לחשוב על שום דבר כזה. "תפסיק לנסות לבלבל אותי," אני נוהם בחזרה. "אני יודע בדיוק מי אתה ומה אתה רוצה."

"יש לך מושג מה הוא?" הפעם הוא מתעלם ממני ושואל את המוגית.

"לא משהו ששמעתי עליו," היא עונה, כמה סנטימטרים מאחוריי. "נראה כמו בן אדם, ידיים לוהטות, יכולת להזיז חפצים בלי לגעת בהם... בחיים לא שמעתי על דבר כזה."

"את בטוחה?" הוא סוקר אותי. "אולי הוא רק נראה כמו בן אדם. אולי זה הערפול."

ערפול. אין לי מושג מה זה. המוגית מחכה לרגע ואז עונה. "אני לא חושבת. כבר היינו רואים את הצורה האמיתית שלו, היית מספיק קרוב. ומפלצות בדרך כלל משתנות למה שהן באמת לפני שהן תוקפות."

אני לא מתאפק. "על מה לעזאזל אתם מדברים? ולמה אתם חושבים שהשטויות האלה יעבדו עלי?"

שניהם מתעלמים. "את חושבת שהוא מזן חדש?" פרסי נראה מודאג עכשיו. "סוג חדש של מפלצות? זה אפשרי לדעתך?"

"אני לא יודעת." היא נשמעת מהוססת. "הסיכויים קלושים. וגם אם כן, זה לא יסביר את בת התמותה שהסתובבה איתו -"

האזכור של שרה גורם לי להתנשף בפתאומיות. זעם מחודש ניצת בי. איך יכולתי לשכוח אותה?

"מה עשית לה?" אני נוהם. ידיי מתחממות במהירות, ללא שליטתי.

המוגית נרתעת מאחוריי, כנראה חשה בחום, אבל לא מרפה מהחרב. "תקרר את הידיים שלך ואני אענה."

אני לא מסוגל, ולא רוצה. המוג מרים את החרב שלו. "תקרר. אותן. עכשיו." האיום בקולו ברור, אבל זה לא מזיז לי. אני רוצה לדעת מה קרה לה.

אני כמעט מעלה את עצמי באש. אני כמעט פורץ במהלומות מהירות, מעיף אותם בטלקינזיס, עושה הכל במטרה לחסל את שניהם ולרוץ למצוא אותה. אבל בדיוק באותו רגע, מישהי פורצת לחדר.

לא סתם מישהי.

אני סוקר אותה באלם, ידיי מתחילות להתקרר כשאני לא מרוכז. היא נראית כמו הרוחות שפרצו מהקופסא ברגע שהיא נשברה - שיערה אדום, רגליה מוזרות. רק שהיא לא רוח. ועכשיו יש לי הזדמנות לבחון את אחת היצורות האלה באמת.

השיער לא סתם אדום, הוא בוער. אש אמיתית נשפכת מהקרקפת שלה. הרגליים לא טובות יותר - אחת עשויה מתכת שנוצצת תחת מנורות הפלורוסצנט, השנייה מכוסה פרווה. במקום כף רגל יש שם פרסה. הפנים הזוויתיות שלה מתוחות בחיוך זדוני, יופי לא טיבעי קורן ממנה. אני בוהה בה, המום. מה היא לכל הרוחות?!

מה שהיא לא תהיה, ההשפעה שלה על שני המוגים חזקה ושונה מהשפעתה עלי. הם נמתחים מיד. אני מרגיש את שרירי הבת מאחוריי מתהדקים.

"תישארי איתו, אני אטפל בה," אומר פרסי. ה - איך אני אמורה לקרוא לה? - היצורה מגחכת לשמע דבריו.

"אני לא חושבת, יקירי,״ היא מגרגרת. ואז היא מסתערת. 

 אבל לפני שהיא מגיעה אליו, סדרת בומים מונעת ממנה להמשיך להתקדם. בהלם הולך וגדל, אני קולט שהיורה הוא לא אחר מאשר שרה, שעומדת הישר מאחוריה ומרוקנת את המחסנית במהירות. 

הכדורים ננעצים במה-שהיא-לא-תהיה, אחד אחד, גורמים לה לבלום בהלם. אבל אז חיוך נפרש על פניה, והיא מסתובבת אל שרה באיטיות. הכדורים נושרים ממנה, אחד אחרי השני.

"מצטערת, חומד," היא מלחששת. "הצעצועים של בני התמותה לא עובדים עלי."

היא רצה לכיוון שרה. פרסי מתחיל לרוץ לכיוונה. אני קולט את גודל הסכנה ופשוט רץ גם אני, שוכח שחרב צמודה לי לצוואר. אבל אני לא מת. אני לא יודע למה, אבל המוגית, אנבת', פשוט הזיזה הצידה את החרב ונתנה לי לעבור. אני לא מתעמק בזה, ומכוון את כל כולי בהגנה על שרה. 

אני עוקף את פרסי ברגע ומעיף את היצורה תוך כדי ששנינו רצים. היא עפה הצידה, מתגלגלת, נעמדת, חושפת שיניים ורצה שוב. הפעם אליי. 

אני רץ אליה ומתנגש בה, בועט ונלחם כאילו חיי תלויים בכך. היא מתחמקת ושורטת כמו חיה, מה שלא ממש מפתיע אותי. 

לפתע היא נסוגה ונעצרת. "זה היה נחמד, יקירי. ואני באמת מודה לך ששיחררת אותי. אבל אני כאן בשביל לנקום, לא לשחק."

היא רצה שוב בכיווני, בשיא המהירות. אני מחמם את ידיי, מתכונן לתקיפה. אבל היא עושה משהו אחר.

בשנייה שלפני ההתנגשות, היא קופצת. קופצת, עושה סלטה באוויר, ונוחתת עם הידיים על הכתפיים שלי, במן עמידת ידיים. היא קופצת שוב, לא לפני שהספיקה לחרוץ את עורי בטלפיים שלה, עושה סלטה נוספת ופשוט מדלגת עלי. וכל זה בשתי שניות בערך.

הקפיצה שלה מערערת את שיווי משקלי ואני מועד, מסנן קללה, ידי ממששות את הפצעים בכתפיי. דם כבר התחיל לזרום מהם במרץ.

אני מתעלם מהצריבה ומסתובב. היצורה כבר נלחמת במרץ עם אנבת', ופרסי כבר בדרך אליהן.

ושוב, סדרת יריות קוטעת את מהלך הקרב. שרה מרוקנת את המחסנית הבאה. הכדור פוגעים ביצורה וניתזים ממנה בלי לפגוע בה, אבל נראה שזה מעצבן אותה. היא מביטה בשרה וחושפת שיניים מחודדות, ואנבת' מנצלת את ההזדמנות וחובטת בה בקת החרב הלבנה שלה. היצורה מיד בועטת בחזרה ונסוגה בשני צעדים ארוכים, בוחנת את סביבתה. עיניה התקבעו על שרה.

כשהיא רצה, כל מה שאני מסוגל לחשוב עליו הוא שאני אשיג אותה. אני קם ורץ במהירות על אנושית ונעמד באמצע הדרך שלה, בינה ובין שרה. הוא רואה אותי ולא מאיטה, אלא להיפך - מאיצה, כנראה מתכננת להשתמש בתנופה כדי להתנגש בי ולהזיז אותי מהדרך. אבל יש לי תוכניות אחרות. 

אני תופס אותה ברגע שאני יכול ומשתמש בעצמי בתנופה שלה כדי לדחוף אותה לסיבוב של שלוש-מאות ושישים מעלות, בחזרה לכיוון שממנו הגיעה. הרחק משרה. היא נוחתת על ארבע, כמו חתולה, ומביטה בי במבט רושף מזעם. אני נעמד בעמדת תקיפה.

היא מסתערת עלי, ועד מהרה אני זונח את המתקפה ומתרכז יותר בהגנה. היא בועטת ושורטת ואפילו נושכת במהירות על אנושית, נראית פראית וחתולית יותר מרגע לרגע. בלית ברירה אני מתחיל לסגת לאחור.

כמה רגעים אחר כך הקרב מסתיים. אני מוצא חלון הזדמנויות מצומצם ביותר לתקיפה, אבל לפני שאני מנצל אותו היא קולטת מה אני מתכנן ובועטת ברגליי. אני נופל לישיבה, והיא שוב בועטת, הפעם בראש שלי.

אני צונח לקרקע, נשימתי נקטעת, ראייתי מיטשטשת. כאב חד חולף בי מרקה לרקה. אני נושם לאט, מחכה שהבחילה תעבור. מכל המקומות, היא פגעה בי דווקא בראש.

אני דוחף את עצמי לישיבה ברגע שאני מצליח. מה שאני רואה כמעט משכיב אותי בחזרה.

היצורה המוזרה, חיוך מחריד מתוח על פניה, גופה פונה אלי, עומדת כשיד אחת שלה מתוחה כלפי מעלה, כרוכה סביב צווארה של שרה. שרה, רגליה משתלשלות באוויר, מנסה להיאבק חלשות, אך ללא הועיל.

אני קם על רגליי מיד.

אם יש משהו שיגרום לי לעמוד על הרגליים ולהילחם, לא משנה כמה המצב גרוע, זאת שרה. ובכל מקרה, היצורה הזאת תפסה אותי על יום ממש, ממש גרוע.

אני רץ, מתעלם מהסחרחורת, הכי מהר שאני יכול. אם משהו יקרה לשרה היום, אני לעולם לא אסלח לעצמי.

אבל ברגע שאני שם, ברגע שאני קרוב מספיק כדי להושיט יד ולצלות אותה באש, העיניים של היצורה נפערות בפתאומיות. היא בוהה באוויר במבט ריק, ידה האוחזת בשרה נרפית ונשמטת. אני תופס את שרה ותומך בה בזמן שהיא משתעלת ומשפשפת את הגרון.

ואז, לנגד עינינו, היצורה פשוט נעלמת. גופה מתפורר לאבק תוך רגע, קצת כמו מוגדוריאנים או לוריאנים כשהם מתים, ומאחוריה נחשף פרסי, חרבו עוד מושטת קדימה במקום שהיה עד לפני רגע גבה של היצורה.

אני בוהה בו. שרה אוחזת בי בחוזקה, מפסיקה להשתעל ונתלית עלי. אני שם לב שרגל אחת שלה עקומה.

פרסי מביט בנו במבט קודר.

"נו?" נשמע קולה של אנבת' בעודה מתקרבת.

הוא מנענע בראשו. "הצלחתי להרוג אותה, אבל זה לא ממש עוזר לנו. היית פשוט חייב לשחרר אותה, נכון?" הוא שואל אותי בחוסר שביעות רצון.

אני לא מבין על מה הוא מדבר. במקום להגיב אני מושיב את שרה בעדינות על הרצפה. "אני כבר ארפא את הרגל שלך, בסדר?" אני אומר לה בשקט. היא אוחזת בזרועי בחוזקה.

"חכה, ג'ון," היא אומרת במהירות. "אל תתקוף. הם לא מוגדוריאנים."

"מה?" אני פולט.

"תסמוך עלי," היא עונה. "הם לא מי שאתה מחפש, הם בכלל לא ידעו עלינו - "

"שרה, הם חטפו אותך ושמו אותך בשק. על מה את מדברת?"

היא מנענעת בראשה. "לא, זה לא - "

"מספיק!" קוטעת אותנו אנבת'. אני מרים את ראשי ורואה שהיא ופרסי עומדים מולנו, בוחנים אותנו. שניהם פצועים, שניהם נחושים.

"תפסיקו להתלחשש," אומרת אנבת'. "אנחנו צריכים לדבר. עכשיו."

הפרק הקודם		הפרק הבא