חשבתם פעם על גיבורים...שהם גיבור אחד?

הי חבר'ה. ממש השקעתי הפעם. אז בבקשה פרגנו :)

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דמעות זלגו מעניה, ידיה  היו כפותות לכיסא. והיא פלטה ללא סוף זעקות כאב שהדהדו ברחבי החדר.

לא היה איש שישמע אותה מלבד דראקו. דראקו, קוסם שמזלו לא שיחק לטובתו. הוא בסך הכול היה בן אדם טוב. גם אם לא  ראו זאת.

"תפסיקי לבכות כבר. די!" צעק דראקו בפעם המיליון לעברה "את רוצה עוד?! עוד?!" בלבו רצה גם הוא לגמור עם מלאכתו הנוראית. כבר במשך שעה סחט דם ערפדי מהנערה שלפניו. וידיו כבר רעדו מהמאמץ לרסן אותה. "די, מספיק" וקולו גם נשמע על סף שבר.

כעבור שעה נוספת. תם "זמן הכאב" כך היא כינתה את אותו חלק ביום. דראקו השאיר אותה לבדה, נעולה. בחדרה הקטן.

מחשבות עלו בראשה. רק אתמול ביקר אותה וולדמורט, ובחן אותה מכל כיוון אפשרי. רק אתמול סופר לה מי הוא הילד המסתורי עליו דיבר וולדמורט. הארי פוטר. רק אתמול, רק אתמול.

"אירנה, את ישנה?" שאל דראקו כשנכנס לחדרה ביום שלמחרת.

"לא" ענה קול חלוש

"אירנה, אני מצטער."

"דראקו, אפשר לשאול כמה שאלות? לפני ש... אתה יודע"

דראקו התיישב מולה על שרפרף קטן. ידיו שיחקו בידית הדלי שאמור להתמלא בדם. "אני מניח שאין לי ממש ברירה, נכון?"

אירנה שינתה את תנוחתה והביטה ישר בעיניו האפורות והקרות אשר הביעו צער וחרטה. "למה?"

"מה למה?" השיב בשאלה דראקו "יש כול כך הרבה שאלות..."

"למה הדם שלי הוא זה שקולל במשימה הנוראית להקים את וול..-"

"קרשיו!" צעק דראקו "סתמי את הפה חתיכת ערפד מטונף, יש לך את מלוא הכבוד לעזור ללורד הגדול ביותר עלי האדמות!"

אירנה נפלה יחד עם כיסאה. מתפתלת מכאבים שלא חוותה מעולם. אך לפתע בן רגע נעלמו הכאבים. והיא נשארה על הרצפה, רועדת.

בפתח הדלת נשענה על המשקוף דמות עטויה ברדס שחור וארוך. "ככה לא מתנהגים לאורחים, דראקו" קול קר אמר- וולדמורט.

"אב.. אבל, אדוני היא העליבה את שמך הגדול והנאה" אמר דראקו בעודו מתכופף לארץ ומנשק את כפות רגליו של אדונו.

"סתום דראקו. צא מהחדר" אמר וולדמורט בלי לטרוח להסתכל על עובדו "ותביא לי סכין" הוסיף "מישהי צריכה ללמוד לקח" ובעט בגופה השרוע על הרצפה של אירנה. "נכון יקירה?"

"בבקשה, לא" בקע קול קלוש ומלא תחנונים מהרצפה "אני מתחננת"

"אני מצטער יקירה. או שלא"

וולדמורט החזיק בידו הכחושה את הסכין והתכונן למהלך. אירנה לא יכלה לעשות כלום.- דראקו הידק את החבלים אשר כפו אותה למיטה לבנה כשלג. וכאשר נעצמו עניה מחכות למכה, זה קרה, יותר כואב מכול מה שציפתה: ידה נגדעה ממקומה.

"זה כול כך טוב!" צעק וולדמורט בעודו מלקק את דמה המתוק ואוסף עוד ועוד כוח

אירנה לא זעקה. רק בכתה. בכי מר לא מייסוריה אלא מגורלה האכזר שנגזר עליה "למה" מלמלה לתקרה בייאוש גובר. בזמן שוולדמורט חגג על דמה החם שהציף את הרצפה. וכך עולמה הפך יותר ויותר מעורפל על לחשכה מחולטת.   

הפרק הקודם		הפרק הבא