הנערה עם השיער השחור

פרק 5: בדרך להוגוורטס

בוקר הראשון בספטמבר הפציע בהיר ושלו. קרוקשנקס כבר היה בתוך הסלסילה שלו, הדוויג נמנמה בכלובה ופיג צייץ בכלוב שלו והגביר את הבלגן שגם ככה שרר ליד המדרגות בבית משפחת בלק. "הרמיוני! ג'יני! אנחנו נפספס את הרכבת! בואו כבר! " קרא רון במעלה המדרגות. "אנחנו באות! " צעקו שתיהן יחד בעודן ממהרות במדרגות.

טונקס, לופין, אדון וגברת וויזלי היו עתידים ללוות אותם בהליכה הקצרה עד לתחנת הרכבת. סיריוס התעקש להצטרף. "סיריוס לא! תחזור לצורה האנושית שלך! " אמר רמוס בקול חד. סיריוס נהם בתגובה. הארי הביט בו חצי מחייך, עד שלבסוף התעשת. "תקשיב לו" אמר הארי. סיריוס נבח פעם אחת ושינה את צורתו. "אני רוצה להצטרף אליך הארי" אמר סיריוס. "אני מעדיף שלא, זה מסוכן מדי בשבילך" אמר הארי. "אבל-" מחה סיריוס אך הארי התעקש. "לא עבר הרבה זמן מאז שהכרתי אותך, אני לא רוצה לאבד אותך" אמר הארי. סיריוס חיבק אותו חזק "תהנה, תעשה שטויות, אבל תנסה להתחמק מעונשים" אמר סיריוס בקריצה. "סיריוס! " נשמע קולה הנוזף של גברת וויזלי. הארי הנהן ובחיבוק מהיר נוסף להארי, ואחד גם לרון, הרמיוני וג'יני הם יצאו מבית בלק וראו אותו נעלם מאחוריהם.

מהר מאוד הם הגיעו לתחנת הרכבת 'קינגס קרוס'. מהר מאוד כל החבורה עברה דרך הקיר לרציף תשע ושלושה רבעים מבלי למשוך יותר מדי תשומת לב. הארי, רון, הרמיוני וג'יני העלו את המזוודות שלהם לרכבת (ג'יני הייתה בתא אחר עם חבריה) וירדו חזרה לרציף כדי להיפרד מכולם.

לרגע אחד הארי קפא במקומו. הנערה מהחלום הייתה במרחק קצר ליד גבר צעיר יחסית. הוא ידע בדיוק מי זה, גם עם הברדס שכיסה את פניו. "הארי מה יש לך? " שאלה הרמיוני וניגשה אליו. הוא רק הרים את ידו והצביע, לא מסוגל להוציא מילה מפיו מרוב תדהמה.

"איזי שלי, תשמרי על עצמך בסדר? ואם יש בעיות את שולחת לי מכתב" אמר וולדמורט לבתו המפוחדת במקצת. "אל תדאגי, את תיהני בהוגוורטס, אלו היו השנים הכי טובות שלי" הוא אמר בחיוך. "אני אוהבת אותך אבא" אמרה איזבלה. "גם אני אותך איזי שלי" אמר וולדמורט וחיבק את בתו בזרועותיו.

"מה העניין הארי? " שאל רמוס שבדיוק ניגש אליהם. "שם" אמר הארי ורמוס הפנה את מבטו. "זאת הילדה נכון? " שאל רמוס. הארי הנהן. "אז זה אומר שזה..." רמוס לא המשיך. הארי הנהן בשנית. ג'יני הפנתה את מבטה לאן שהסתכלו כולם והצבע אזל מפניה. גם מרחוק היא תזהה את הגירסה הבוגרת יותר של טום רידל. רון ניגש אליה והניח יד על כתפה. "זה בסדר, הוא לא יעשה שום דבר פה, גם אם הוא יראה אותנו" אמר רון בקול שקט.

אדון וגברת וויזלי ששוחחו עם טונקס וכלל לא היו קשובים לשיחה החלו לזרז אותם לעלות לרכבת. "קדימה שלא תפספסו אותה, תשמרו על עצמכם ותהיו ילדים טובים השנה" אמרה גברת וויזלי במבט מזהיר. "להתראות" אמר הארי וכל הארבעה עלו לרכבת.

בדלת אחרת וולדמורט עזר לבתו להיכנס לקרון. "הכל יהיה בסדר" הוא אמר לה בקול רך ונשק על מצחה. איזבלה נשקה על לחיו ונכנסה אל הקרון עם הכלוב של התנשמת החדשה שלה, לב.

הרכבת יצאה לדרך. הארי הרמיוני ורון נכנסו לתא שלהם ומצאו שם באחד המושבים לא אחרת מאשר איזבלה רידל. "אוי, זה התא שלכם, לא שמתי לב למזוודות למעלה" אמרה איזבלה ומיהרה לכיוון דלת התא. "זה בסדר, את יכולה להישאר, יש פה מקום" אמר הארי. היא הביטה בפניו בסקרנות. "תודה" היא אמרה וחזרה להתיישב. הרמיוני ורון התיישבו מולה והארי במושב לידה.

"לא יהיה לך יותר נוח עם המזוודה למעלה? " שאל הארי. "אממ... אולי, אבל היא כבדה מדי בשבילי, אני לא יכולה להרים אותה עד לשם" אמרה איזבלה והחוותה בראשה לכיוון המדף. "זה בסדר, אני אעשה את זה" אמר הארי ותוך רגע המזוודה הייתה במקום הריק על המדף. "תודה שוב, דרך אגב אני איזבלה רידל, אני חדשה, למדתי בבית עד עכשיו" היא אמרה בחיוך. "הארי פוטר, הרמיוני גריינג'ר ורון וויזלי" אמר הארי וכל אחד מהם נופף לה כשנקרא בשמו.  "נעים להכיר" אמרה איזבלה בחיוך. הארי הביט בחיוך שלה, היה בו משהו תמים... ומהפנט.

"אתם כולכם, באותו בית? " היא שאלה בסקרנות. "כן, גריפינדור" ענתה הרמיוני בחיוך. "אה, אבא שלי מצפה ממני להיות בסליתרין, אני מקווה שזה מה שיצא לי" אמרה איזבלה. הארי החליף עם הרמיוני מבט מהיר וחזר להביט באיזבלה. "ואם לא? " שאל הארי בסקרנות. "אז לא, אבל אני מקווה שכן, אני רוצה שאבא שלי יהיה מרוצה" היא אמרה בחיוך מתוק. הארי לא הצליח להימנע מלחייך חזרה, החיוך שלה היה מדבק ממש.

"את נכנסת לאיזו שנה? " שאל הארי כאילו לא ידע את המידע מראש. "רביעית, אני בת ארבע עשרה, טוב כמעט" היא אמרה בחיוך. "אנחנו בחמישית" אמרה הרמיוני בחיוך. "אה, אז אתם יותר גדולים ממני" אמרה איזבלה. "בשנה" אמר הארי מחייך שוב בלי שליטה כמעט. היא נראתה כל כך יפה, כל כך שונה מבחלום שלו, אולי מפני שעכשיו היא הייתה גם אמיתית.

איזבלה הציצה מהחלון מעבר לכתפו של הארי. הנוף נהיה פראי יותר, גשום יותר. "בואי נתחלף, זה נוף חדש בשבילך" אמר הארי. היא חייכה אליו שוב והוא התחלף איתה במקומות. היא הביטה מהחלון בהתפעלות גלויה. הארי חייך והביט בשערה השחור והחלק שהגיע עד למותניה. ליבו החסיר פעימה. מה יש לו? למה הוא מצליח בכזאת קלות לשכוח מי הוא אביה?

מהר מאוד שקט שרר בתא. בתחילה שקט מחוסר שיחה, ולבסוף שקט שנבע משינה של שלושה מיושבי התא. הרמיוני, רון ואיזבלה היו שקועים בשינה עמוקה. רק הארי נותר ערני לחלוטין והביט באיזבלה, אפילו בשנתה היא נראתה לו פשוט יפיפייה. איזבלה שינתה את תנוחתה וראשה הגיע אל ברכיו של הארי. הוא חייך ובלי לשים לב ידיו ליטפו את שערה החלק והרך כמשי. היא המשיכה לישון רגועה לחלוטין. לבסוף עיניו נעצמו והוא השעין את ראשו לאחור על המושב ושקע בשינה.

זמן קצר לאחר מכן איזבלה התעוררה כשהיא משפשפת את עיניה. היא חזרה להתיישב זקוף והביטה בהארי. היא הרגישה מוקסמת מהנער שכלל לא הכיר אותה, (כך היא חשבה בכל אופן), אך בכל זאת היה נחמד אליה כל כך.

הארי פקח את עיניו קצת לאחר שחש שמשקל ראשה נעלם מברכיו. הוא הפנה את פניו אליה וגילה שהיא מביטה בו, היא הסמיקה במבוכה. "מצטערת על מקודם, ששמתי עליך את הראש" היא אמרה כשלחייה מאדימות אף יותר. "זה בסדר, זה היה מתוך שינה" הוא אמר לה בחיוך. הילדה הזאת תטריף אותי בסוף, היא פשוט מהממת המחשבות התרוצצו בראשו, ליבו פעם בקצב מהיר והוא לא הצליח להסיר ממנה את מבטו, הוא היה מהופנט.

מרחוק נתגלתה הטירה הגדולה והמרהיבה. "אה! איזה יופי! " קראה איזבלה בהתפעלות. הארי חייך. "בואי"  הוא אמר והוביל אותה אל הכרכרות ללא סוסים. הצבע אזל מפניו של הארי בבת אחת. הכרכרות כבר לא היו ללא סוסים. הכרכרות נמשכו על ידי סוסים מכונפים בעלי גוף רזה וכהה. הארי החליט שלא להגיד דבר בינתיים והוא הושיט לאיזבלה את ידו כדי לעזור לה להיכנס לאחת הכרכרות. היא לקחה אותה בחיוך והוא עלה אחריה והתיישב לצידה. אליהם הצטרפו רון והרמיוני והם החלו לעשות את הדרך להוגוורטס.  

מקווה שתהנו...ותגיבו:) 

הפרק הקודם		הפרק הבא