ג'יני ודין - תשע-עשרה שנים אחר-כך

את הפרק הזה אני מקדישה לEmma Bloom שהתגובות המפרגנות שלה מאוד עוזרות לי להמשיך לכתוב את הפאנפיק הזה.

פרק 5: אהבה ישנה

"הארי!", היא קראה בהתרגשות.

הארי הסתובב לאחור והסתכל עליה.

פתאום הוא שכח מכל הצרות והבעיות שלו ואפילו מג'יני אהובתו.

כל מה שהוא רצה באותו רגע היה לא להפסיק להסתכל על...

"צ'ו?", הוא שאל במבוכה.

כל-כך הרבה זמן הוא לא ראה אותה.

מאז הוגוורטס.

והיא נשארה כך-כך יפה. 

"הארי!", היא קראה שוב והתחילה להתקרב אליו, "כל-כך הרבה זמן לא נפגשנו! מה שלומך?"

"בסדר", ענה הארי בלחיים סמוקות,"מה איתך?"

 "גם אני בסדר", היא ענתה לו, "האמת שכבר הרבה זמן אני רוצה לפגוש אותך, אבל לא היתה לי הזדמנות..."

"טוב, אז הנה אנחנו נפגשים...", אמר הארי וקיווה שהיא רצתה לפגוש אותו מהסיבה שהוא חושב עליה.

פתאום הוא נזכר בג'יני, אבל אז הוא הבחין שלא כאב לו בכלל להיזכר בה.

"כן...", אמרה צ'ו ושאלה שאלה שכבר הרבה זמן היתה לה בראש, "באת לבקר את ג'יני?"

"לא...", ענה הארי והסמיק מיד כשנזכר שהוא עומד במרחק של פחות מצעד אחד מדלת ביתם של ג'יני ודין, "אה... באתי... באתי לראות את הבית של ההורים שלי."

"אה...", אמרה צ'ו בהבנה, "אז למה אתה עומד ליד הבית של ג'יני ודין?"

"כי... חשבתי להגיד להם שלום."

חמש דקות לפני הפגישה עם צ'ו הארי לא היה מעלה בדעתו אפילו 'להגיד להם שלום', אבל ככה זה כשצריך תירוץ.

"אה...", אמרה צ'ו, "אני אכנס איתך, אוקיי? הרבה זמן לא פגשתי אותם."

"לא, לא", מיהר הארי לומר, "אני מעדיף ללכת קודם לבית של ההורים שלי, שלא יחשיך לפני זה."

"טוב", אמרה צ'ו ופתאום הוסיפה, "הארי, חכה רגע!"

היא קירבה את שפתיה לשפתיו והוא נענה לנשיקתה.

הוא הרגיש כל-כך טוב, כל-כך שמח, כל-כך חי, אבל הוא היה חייב להפסיק.

אם היא היתה יודעת מה הוא תכנן לעשות לדין, היא בטח לא היתה רוצה להסתכל עליו אפילו.

"צ'ו", הוא אמר בלחיים סמוקות, "אני חייב להגיד לך משהו."

"אתה יודע כמה זמן חיכיתי לרגע הזה, הארי?", היא שאלה באכזבה, "בבקשה אל תהרוס לי אותו עכשיו." 

"מה?", שאל הארי בהפתעה, "מה זאת אומרת 'חיכית לרגע הזה'?"

"רגע!", קראה צ'ו, "זאת אומרת שהרמיוני לא סיפרה לך שרציתי לפגוש אותך?"

"הרמיוני?", שאל הארי, "מה היא קשורה לזה?"

"אוקיי, אני אספר לך מההתחלה", אמרה צ'ו והתחילה לספר, "קצת אחרי שגמרתי ללמוד בהוגוורטס היה לי חבר, אדוארד סמית'."

"תמשיכי", ביקש הארי בסקרנות.

"אחרי כמה שנים שבהן היינו ביחד הוא הציע לי נישואין", המשיכה צ'ו, "וכל אותו הזמן חשבתי שאני אוהבת אותו, אבל כשהוא הציע לי הבנתי שלא. הבנתי שאני אוהבת אותך."

"אותי?", שאל הארי במבוכה.

"כן, אותך", ענתה צ'ו באומץ, "נפרדתי מאדוארד ומיד התעתקתי לבית שלך. אבל בדיוק כשעמדתי לדפוק על הדלת הרמיוני הופיעה. היינו בקשר אחרי הוגוורטס ונהיינו חברות טובות. היא שאלה אותי אם באתי לבקר אותך ואני סיפרתי לה את כל הסיפור. היא אמרה לי שאתה קצת בדיכאון ושאתה עוד מאוהב בג'יני ושאולי לא כדאי שאני אכנס, אבל אני התעקשתי. בסוף סיכמנו שהיא תגיד לך שאני רוצה לפגוש אותך ואם תרצה ניפגש. היא נכנסה לבית שלך ואני כבר התעתקתי משם. כשהיא חזרה היא סיפרה לי שאתה מצטער, אבל אתה עוד אוהב את ג'יני. ואני האמנתי לה. ניסיתי לשכוח ממך, אבל זה לא היה קל. והנה, עכשיו נפגשנו."

"תשמעי צ'ו, אני ממש שמח שנפגשנו ואני לא יודע למה הרמיוני לא סיפרה לי, אבל - "

"אבל אתה עוד אוהב את ג'יני, נכון?", קטעה אותו צ'ו בקול מאוכזב.

"אני באמת אהבתי אותה, אבל כשראיתי אותך, פשוט... שכחתי ממנה לגמרי."

"באמת?", שאלה צ'ו בתקווה.

"באמת", אישר הארי, "אבל אני חייב לספר לך משהו."

הוא לא הספיק לפתוח את הפה וצ'ו כבר רצה אליו וחיבקה אותו באהבה.

"אני כל-כך שמחה, הארי!", היא קראה בהתרגשות, "אני אוהבת אותך."

"חכי רגע, צ'ו - ", הוא התחיל לומר, אבל היא כבר קטעה אותו בנשיקה.

והוא לא רצה להפסיק אותה.

הוא שוב הרגיש את אותה הרגשה נעימה, וכבר לא היה לו אכפת שג'יני התחתנה עם דין.

כל מה שהוא רצה זה להיות עם צ'ו.

רק איתה.

אבל כמובן שגם רגעים רומנטיים צריכים להיגמר לפעמים, ומי שגרמה לסיומו של הרגע הזה היתה לא אחרת מג'יני.

תגובות?

בבקשה!

הפרק הקודם		הפרק הבא