מעבר לגבולות

לכל אלה שהגיעו לשלב הזה של הסיפור ועוד לא הבינו איפה הם נמצאים, ובכדי שלא יקרו עוד מצבים לא נעימים אני מבהירה שוב:

הפאנפיק הזה מכיל מערכת יחסים עם הפרש גילאים גדול! יחסי מין וקללות.

מי שאחד הדברים הנ"ל לא מתאים לו \ מעוניין לשמור על התמימות צריך לצאת ברגע זה! 

ולכל הקוראים המושלמים שלי, אני אוהבת אותכם.

קריאה מהנה!

"לעזעזאל, גם הבוקר אין קטשופ"

טאקומי יוקימורה הוא התלמיד המוזר ביותר בכל תולדות הוגוורטס.

ודווקא אני, אפריל קלאן, הסתבכתי איתו בעוד שמועה שהפכה להיות בדיחה בטירה המכושפת.

נתקלתי בטאקומי לראשונה ב 26 בפבואר 2014. הייתי אז בת חמש עשרה, תלמידה בשנה הרביעית.

הכל התחיל באותו בוקר גשום, פרופסור מילר חילק את המבחנים בשיקויים. למדתי הרבה למבחן הזה, העברתי שעות רבות בתרגול ובקריאה. אני לא מסוג הילדים שנוהגים ללמוד, אני יותר משתייכת לסוג שלא באמת אכפת להם משום דבר - אלה שרק רוצים לסיים כבר את הלימודים ולהשתחרר מכל הכללים והחוקים הנוקשים. אבל בשנה שלפני כן, ההורים שלי היו נורא מאוכזבים מהציונים שלי. אבא שלי ממש איים עליי שאם אני לא הוציא ציונים טובים הוא יהרוג אותי. בכל מקרה, כשפרופסור מילר חילק את המבחנים, הציפייה גדלה בבטן שלי - קיוותי לקבל ציון ראוי בכדי לנופף בו מול פניו של אבי.

אבל הציון שהיה משורבט בדיו אדום על הקלף היה מאכזב. מאוד מאוד מאכזב - לא סתם מאכזב, נכשל.

ברגע שהשיעור הסתיים ברחתי מהכיתה והעיניים שלי הוצפו בדמעות, הרגשתי כמו פישרית קטנה וחסרת ערך. שנאתי את עצמי ופחדתי מהתגובה שתבוא מההורים שלי. רצתי במסדרון הארוך ונכנסתי לשירותים כמעט עיוורת מדמעות וחסרת נשימה, פתחתי את הדלת של תא השירותים הראשון וראיתי נער גבוה, יושב על האסלה ומעשן משהו שנראה כמו דף נייר קטן ומגולגל.

לפני הכל אני רוצה להבהיר שלא נכנסתי לשירותי הבנים בכוונה! אלא מפני שמרוב פזיזות לא שמתי לב שפיספסתי את דלת שירותי הבנות.

עשן סמיך יצא בטבעות מהפה שלו וזה היה נראה כיאלו הוא נהנה מכל רגע ורגע. הוא לבש את משקפיי השמש שלו ושערו הארוך היה אסוף בפקעת מרושלת על ראשו. כשראיתי אותו נפלטה מפי קריאת הפתעה ועיניו - שאותן לא יכולתי לראות - הביטו בי בבהלה.

יכולתי לראות את הגבות הדקות שלו מתרוממות כלפי מעלה בשאלה "אני יכול לעזור לך?"

בהיתי בו לעוד כמה שניות, נותנת להבנה לחלחל אליי, ואז טרקתי את הדלת התא ויצאתי משם במהירות.

אבל הסיפור לא מסתיים בנקודה הזאת.

ברגש שיצאתי משירותיי הבנים, אמבר והשפוטות שלה עברו במסדרון ועיניהם החדות קלטו אותי יוצאת מהשירותים של המין השני. "מה עשית שם, עלובת נפש שכמותך?" אמבר שאלה אותי והדמעות שלי הפכו לנהרות בעקבות המילים שלה.

וכאילו שהמצב לא היה גרוע מספיק - אותו נער רזה שישב על האסלה בחר לצאת מהשירותים.

"את...את רוצה להגיד לי שהיית שם בפנים... איתו?" היא שאלה אותי ומבט מלא גועל הופיע על הפנים שלה.

"מ-מה?...לא ל-לא. א-אני-" ניסתי להגיד בין נשימה לנשימה, כבר הצלחתי להבין לבד לאן כל העיניין הזה יוביל אותי ואת טאקומי.

"אני לא מאמינה! זונה שכמותך! בשירותים של בית הספר? אין לך גבולות? איך את לא מתביישת?" המילים הפוגעות יצאו מפיה כמו סכינים ונתקעו בחזה שלי, גורמות לדימום בלתי פוסק.

"אנחנו לא עשינו שום דבר, בלונדי. אני אפילו לא יודע איך קוראים לה" אותו הנער אמר באדישות, כאילו בעוד כמה רגעים לא תופץ עליו שמועה שהוא עושה דברים מפוקפקים בשירותים עם בנות שאף אחת לא רוצה.

"כמובן שאתה לא יודע איך קוראים לה, אדיוט! זונה מומחית אף פעם לא מגלה את השם שלה"

"היי זה לא יפה. אל תקראי לה זו-"

"אל תגיד לי מה לעשות!" אמבר צעקה עליו והמשיכה קדימה, חבורת השפוטות שלה ממהרות אחריה כמו אפרוחים קטנים ואבודים.

בזמן שעמדתי שם, ממרמרת בבכי על מר גורלי, הוא רק הסתכל עליי בשאלה.

"למה את בוכה?"

"הרגע קראו לי זונה ובעוד כמה דקות כל הוגוורטס יאמץ עבורי גם את השם הזה! זאת לא נראת לך סיבה מספיק טובה לבכות?" התפרצתי עליו, לא מבינה איך לעזעזאל הסתבכתי מכל הבנים דווקא עם המפגר הזה.

"וואוו, ילדה. תרגעי" הוא אמר "התכוונתי למה בכית עוד לפני כן, מתי שפתחת את הדלת של השירותים?"

הבטתי עליו בבלבול, הנכשל שלי בשיקויים היה נראה כמו משהו רחוק.

"למה אכפת לך בכלל?" שאלתי בכעס, מוחה את הדמעות.

הוא משך בכתיפיו באותה אדישות מעצבנת "סתם. זה היה נראה כאילו הכלב שלך נרצח או משהו כזה"

התעלמתי ממנו תוך כדי שסידרתי את החצאית שלי והתרחקתי משם. לא הכרתי אותו, וגם לא רציתי לנסות להכיר. אבל הימים שהגיעו לאחר מכן לא השאירו לי ברירה אחרת.

השמועה התפשטה בכל רחבי הטירה כמו אש, לא היה תלמיד אחד בכל הגוורטס שלא ידע על "אפריל וטאקומי".

"אפריל וטאקומי", כיאלו היינו חבר וחברה, כיאלו השמות שלנו מאז ומתמיד נאמרו יחד.

רק בעקבות השמועה גילתי איך באמת קוראים לאותו הנער. חבל שהגילוי הזה נעשה בנסיבות המצערות האלו.

באותה תקופה כולם התרחקו ממני עוד יותר, כיאלו סחבתי איתי איזו מחלה מדבקת או חיידק קטלני. ואותו היחס הופנה כלפי טאקומי, למרות שאף אחד לא דיבר איתו או התקרב אליו עוד לפני כן.

אני וטאקומי מצאנו את עצמנו יושבים יחד בארוחות, בשיעורים, סיורים או סתם מקומות שכולם היו צריכים ללכת אליהם יחד. לי לא היה אף אחד, ולו לא היה ממש אכפת שאני נצמדת אליו. שום דבר רומנטי לא התפתח בינינו, רק עוד קשר ידידותי רגיל. אני הייתי מדברת בלי סוף והוא היה מגיב את התגובות המוזרות שלו.

כפי שכבר אמרתי, טאקומי הוא נער מוזר מאוד.

הוא אף פעם לא מוריד את משקפיי השמש שלו - גם לא בלילות ובימים גשומים - בטענה שהוא לא אוהב את העיניים המלוכסנות שלו. הוא מעדיף להחליק על הסקייטבורד שלו במסדרונות מאשר לצעוד ברגל, ויש לו הרגל משונה כזה לאכול כל דבר עם קטשופ.

אך למרות כל זאת, הוא נער די חביב שכיף לדבר איתו. לא יוצא לי להיפגש איתו יותר מדי אבל גם כמה דקות ביום עדיפות מכלום.

"בוקר טוב, טין-טין" הוא אמר כשהבחין בי.

הוא בחר עבורי את הכינוי הזה בגלל אותו היום שבכיתי מולו בתא השירותים. הוא טוען שנראתי בדיוק כמו הבת דודה שלו טין-טין כשהיא בוכה.

זרקתי לעברו את הצמיד היומי "בוקר טוב גם לך"

הוא נתן לי ביום ההולדת הקודם שלי חבילת חוטים ענקית בתור מתנה. ומאחר שאני לא לובשת את הצמידים שאני מכינה מהם - אני נותנת לו אותם. אני לא יודעת אם הוא נתן לי את המתנה הזאת בתמימות, או שהוא פשוט רצה צמידים ולא מצא את הפראייר שיעשה לו אותם. עם טאקומי הכל אפשרי.

"למה שוב הפרצוף החמוץ הזה? כל השבוע את מסתובבת כאילו לימון תקוע לך בגרון" הוא אמר, לוגם מכוס המיץ תפוזים שלו.

איך יכולתי להסביר לו שאני לא מפסיקה לחשוב על מה שקרה ביום שישי הקודם? על זה שאני לא יודעת האם אני אמורה להתחרט או להרגיש שלמה עם עצמי? על זה שלא ראיתי במשך כל השבוע את דראקו, אפילו לא פעם אחת? איך?

במשך כל השבוע ציפיתי לראות אותו, אפילו רק לכמה שניות בודדות. אבל עם כל יום שעובר הפחד שלי רק גדל וגדל. מה אם הוא הבין את מה שעשינו ועכשיו הוא מלא חרטה? מה אם הוא שונא אותי עכשיו ולא רוצה שאני אשמור על הילדים שלו יותר?

"סתם, אני לא בן אדם של בוקר" עניתי באדישות ולקחתי פנקייק שמן.

"אני לא צריך לסבול את זה, תמחקי את ההבעה הזאת ותאכלי כבר"

אחרי שסיימתי לאכול, נפרדתי מהידיד היחיד שלי והתקדמתי לכיוון השיעור הראשון שלי בלי מצב רוח.

מצב רוח זה מושג שכבר הספקתי לשכוח לגמרי.

אתם בוודאי שואלים את עצמכם מדוע אני טורחת לספר לכם על הנער הזה, טאקומי, נכון? הרי אתם בטח רוצים לשמוע על דראקו מאלפוי ועליי, ועל מה שקרה אחרי אותו יום שישי ההוא.

אפילו לי לא היה מושג שטאקומי יכנס לכל התסבוכת הזאת ויקח חלק גדול בה.

אבל מה הקשר של טאקומי יוקימורה לכל הסיפור הזה?

את זה עוד תגלו בהמשך.

מה דעתכם? איך אתם חושבים שטאקומי יכנס לכל הסיפור? יש השערות? 

אני יודעת שהפרק הזה מעט משעמם ולא בדיוק מה שציפיתם לקבל, אבל הוא הכרחי.

תגיבו, אני רוצה לשמוע מה שיש לכם להגיד.

הפרק הקודם		הפרק הבא