יללת הזאב

קודם כל, תודה לשלושת המדהימים שהגיבו! חיכיתי לאיזה זמן פנוי או דחף לעשות את זה, והנה הוא הגיע!

אני יודעת שזה באמת לא מכובד להעלות פרק ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, וממש לא מזמן חזרתי מהר הרצל, אבל אני לא רוצה לפספס את ההזדמנות... ואת המוזה...

אז סליחה מכולם, ואשמח אם תיקראו את זה לא היום, אלא אחר כך... ותהנו! ועל הדרך גם, יום העצמאות שמח!

"אז, טדי, אנחנו רואים לאחרונה שיפור ניכר במצב עיניך... ופרופסור מקגונגל התערבה אישית כדי לוודא שתוכל להשתחרר מוקדם ככל האפשר... וקשה מאוד להתעלם מהאישה הזאת. בהחלט קשה. אז אנחנו מניחים שתוכל להשתחרר ליום מנוחה אחד בביתך, ולאחר מכן תחזור ללימודים. תדבר עם פרופסור נוויל לגבי השלמת החומר שהפסדת, ותחזור להיות תלמיד לכל דבר. כמובן עם תרופות ומעקב חודשי." הקול המונוטוני הפסיק.

פיהקתי, שיפשפתי את עיניי ופקחתי אותן. כבר התרגלתי לראות שוב את הסביבה, גם אם בגוון יבש וחסר העליזות של צבעים בוהקים. החדר היה פשוט: חוץ מהמיטה שלי היו בו עוד שתי מיטות, אך הן היו ריקות -אין הרבה שחולים בשילובי גנטיקה קסומה-. ליד כל מיטה הייתה שידה בהירה, ווילונות סטרילים הפרידו בין כל אזור. אבל התמונות והמסמכים על הקירות נעלמו, והמזרן שלי היה גבשושי יותר מבדרך כלל.

"תודה, איילי. ומה זאת אומרת 'תרופות'? אני לא בריא או משהו?" שאלתי, אחרי שהתרוממתי לישיבה.

"או משהו. למשל, אתה זוכר משהו מאתמול בלילה?" הוא שאל, בקול קצת יותר ידידותי. למדתי להכיר אותו בתקופה ששהיתי כאן, והוא לא גרוע כמו שהוא נדמה ממבט ראשון.

"ישנתי בטח, לא?" אני שואל בתהייה.

"לא. טד, הפכת פה את כל המחלקה. היה ליל ירח מלא. אני חושב שהגנים הרדומים של הזאב מתחילים להתעורר. לא נהפכת לזאב או משהו, אבל הסתדרת לא רע עם השיניים שיש לך. ואני חושש שהן התחדדו קצת. לקח לנו יום שלם לסדר הכל, בזמן שאתה ישנת כמו תינוק! או גור! טד, אנחנו חוששים שזה יחזור על עצמו כל ירח מלא. אי אפשר כמובן לשנות אותך לגמרי, אבל אולי אפשר ללמוד לשלוט על זה... אתה מבין, אתה רק חצי איש זאב. וזה פותח לנו כמה אפשרויות" הוא סיים.

"מגניב! אז אני איש זאב! אני מקווה שלא פגעתי במישהו. אבל זה יהיה כל כך מגניב לשלוט בזה! תאר לך, אני יכול להיות אנימאגוס פעם בחודש!" אמרתי בהתלהבות. תכלס, זאב זאת חיה אדירה.

"לא, טד, אני לא חושב שזה מגניב. כי אנחנו לא בטוחים שתוכל לשלוט בזה, וגם אם תצליח- עד אז אתה סכנה לציבור. זוכר מה אמרתי על מעקב חודשי? כל ליל ירח מלא תהיה פה. כל פעם ננסה שיטות אחרות... אבל אתה מוכרח לרצות את זה באמת, טדי! לא רק בגלל שזה 'מגניב'!" הוא סיים בזעם.

"בסדר בסדר, אל תדאג. מי אוסף אותי?" אני אומר במהירות, בתקווה לשנות נושא. אני לא אוהב את איילי עצבני.

"קודם תעבור תדריך והסבר על התרופות והשיקויים שלך, שחלקן תאלץ לרקוח בעצמך, ואז מישהו מהמשפחה או החברים שלך יבוא. האמת לא נוח לאף אחד לבוא, אתה יודע, עבודה ולימודים... אבל הם כבר ישלחו מישהו." הוא אמר, רגוע הרבה יותר.

"טוב, תודה..." אני אומר במעט עצבות.

כל החיים של כולם ממשיכים כרגיל, ורק אני תקוע פה. ואין להם אפילו יום אחד לפנות בשבילי! אם היו לי אבא ואמא זה בטוח לא היה קורה. אבל לא, הם היו חייבים למות! ומה איתי? הייתי אז קטן... הם לא רצו לראות אותי גדל? חשבו שעדיף למות גיבורים או משהו?
אני קצת מתוסכל וחוזר להתכסות בשמיכה. אני קולט בזווית העין את איילי עוזב את החדר, כנראה לחפש את המתלמד שלו. שבטח שותה איזו בירצפת.

~~~

אחרי שקיבלתי את התדריך-הממש-משעמם-שאני-לא-זוכר-ממנו-כלום, ישבתי במיטה ואכלתי צפרדע שוקולד. זאת האחרונה שנשארה לי מג'יני. כמובן לא הצלחתי לתפוס את הצפרדע, אז פתחתי את הכרטיס.

"אלבוס דמבלדור, כיהן כמנהל בית ספר הוגוורטס.

רבים מחשיבים אותו לקוסם החשוב ביותר בתקופה המודרנית.

דמבלדור מפורסם במיוחד בזכות הבסת הקוסם הרשע גרינדלוולד ב-1945, גילוי שנים-עשר השימושים לדם דרקון, ועבודתו בתחום האלכימיה עם בן-זוגו לעבודה, ניקולס פלאמל.

פרופסור דמבלדור אהב להאזין למוזיקה קאמרית ולשחק כדורת.

הוא מת ב- 30 ביוני 1997 (בגיל 115), במגדל האסטרונומיה, טירת הוגוורטס."

שוב דמבלדור. יש לי כבר 58 כרטיסים שלו!

פתאום נשמעו דפיקות בדלת, ובדיוק כשסובבתי את ראשי לכיוונה, היא נפתחה, וביל וויזלי עמד בפתח.

"גבר! אז מה איתך?" הוא אמר בקול המחוספס שלו, תוך כדיי שהתקדם למיטתי, ואז טפח בעוצמה על גבי.

"ביל? אתה באת לאסוף אותי?" אמרתי בהפתעה.

"כן, מה יש? לא שמח לראות אותי? לא משנה, בוא נעוף מפה כבר. בתי חולים עושים לי צמרמורת." הוא אמר, ועינייו טיילו על הקירות החשופים.

"יאללה בוא נזוז" אמרתי וקפצתי מהמיטה, הולך אחריו, עם התיק שלי בידו.

אמשיך בקרוב בעז"ה...

הפרק הקודם		הפרק הבא