החיים בגן עדן

זה היה אחר צהריים קיצי ושמשי בדרך פירוויט המטופחת והדוממת שלא כדרך הטבע.

״דוד ורנון! דוד ורנון!״ הארי פוטר בן הארבע רץ מעבר לגינה אל הדוד הגדול והסגול שלו, שישב בכיסא נוח על הדשא וקרא, כרגיל, עיתון.
״דוד ורנון, תראה״ הארי הגיש לו פיסת נייר וורנון סוף סוף הרים את עיניו. הוא חטף מהארי את הנייר וכמעט נחנק. זה היה ציור, עד כמה יפה שאפשר לצפות מילד בן ארבע. היו שם ארבע דמויות מקל, שתיים בלונדיניות ואחד עם שפם ארוך שיצא מהפרצוף. כולם היו מחייכות, למעלה הכיתוב ׳המשפחה שלי׳ ועל הדף היו מצויירים לבבות.

השינוי במצב רוחו של דוד ורנון ניכר מיד, שונה לגמרי ממה שהארי קיווה, אבל לו הוא בכל זאת ציפה
״כמה פעמים אמרתי לך?!״ דוד ורנון נבח על הארי הקטן, שחיוכו הגדול מיד נמחק להבעת פחד. ״אנחנו לא המשפחה שלך!! רק בגלל שההורים השיכורים שלך הרגו את עצמם ותקעו אותך איתנו אתה בכלל נמצא פה!!! איך אתה מעז להשוות את עצמך לבן שלנו?!״ השפם הגדול שלו רטט מכעס במרכז הפנים הסגולות שלו. הוא החל לקרוע את הציור לחתיכות קטנות, והארי התרחק צעד אחורה ונפל על הדשא והאבנים בגלל המכנסיים הארוכים יתר על המידה שהוריש מדאדלי. דם החל לזרום מהמרפק שלו, ועיניו התמלאו בדמעות.
״ועכשיו אתה בוכה?! אנחנו לא בוכים!! בכי זה לחלשים, כמה פעמים אמרתי לך?! ילד חלש ורכרוכי שכמותך! לך אל הארון שלך ואל תצא משם עד ארוחת ערב!״
הארי קם מהר מהדשא, ותופס את המרפק שלו בכאב רץ אל הבית, משאיר את ורנון להמשיך לקרוא את העיתון שלו במלמול ״הילד החצוף הזה״ ואת לילי עומדת שם, שבילי דמעות נוצצים על פנייה.
״לילי״ ג׳יימס, שהופיע מאחורייה אמר. ״ידעתי שתבואי לפה״ הוא התקדם לחבק אותה חזק, וביחד הם יצאו מהצפייה וחזרו לתא הקטן עם הגיגית.
״אני... אני פשוט-״ לילי החלה, חסרת מילים מהמחזה שראתה. לא משנה כמה ריבים היו לה ולאחותה, היא חשבה שהיא בכל זאת אהבה אותה גם ותתנהג אל הארי כמו הבן שלה.... היא טעתה.
״אני יודע. ג׳יימס השיב וחיבק אותה בשנית. ״אני יודע. דמעה ירדה על פניו ונחתה בשיער המשי של לילי.

הפרק הקודם		הפרק הבא