כשאת הבת למשפחת פוטר.

מיד נחשפף לעיני חדר גדול עגול וגדול מאוד ובו שטיחי קיר צהובים ושלטים עם סמל הגירית עליהם. כורסאות יחיד ויותר בצבעי צהוב גם כן רבות מספור עמדו בחדר, מזמנות את כל הבאים מעל לשטיחי צמר רכים. התיקרה בו גבוהה אך לא ממש, ובצד הנגדי אל הכניסה נמצא מסדרון , מוביל לשני כיוונים שונים. בצד השמאלי בוערת אש גדולה שמאירה בחמימות את כל החדר, ומבחוץ אני יכולה לראות את השמיים הסוערים ולנחש כמה קר בחוץ בניגוד למועדון הנעים.
נוסף על האור שהאח מספקת ישנה גם נברשת גדולה עשוייה מקריסטלים זוהרים ושקופים המפיצה אור בהיר אל כל המועדון, כדי לשמור אותו מאפלוליות.

״ברוכים הבאים למועדון של בית הפלפאף, מקווה שיהיה לכם פה נעים. במסדרון ממולכם נמצאים החדרים, בנות מימין בנים משמאל״ וויקטואר אומרת ״בכל צד של המסדרון תוכלו למצוא שבע דלתות, אחת לכל שנה, ועל הלוחית שעל כל דלת כתוב את השמות של מי שגר במעונות שמאחוריה. תהנו״ היא מחייכת חיוך רחב ומניפה את שיער הוויליה החלק שלה, ואז זזה הצידה כדי לפנות מקום להתפאר מן המקום. והוא בהחלט מפואר. אני שמה לב לפסל גירית מוזהב ליד כמה שולחנות בצידו הימני של המועדון.

״לילי״ אני שומעת לחישה לפתע ליד אוזני ומסתובבת מיד כדי לראות את וויקטואר עומדת לידי, עם מבט מודאג על פנייה. ״אני יכולה לדבר איתך שנייה?״ היא אומרת ואני מהנהנת חלושות. היא אוחזת בידי ומובילה אותי אל מחוץ לחדר המועדון למסדרון בחוץ שבו האור יותר מעומעם, בגלל שהוא מואר בשום דבר פרט ללפידים.
״לילי מתוקה שלי תקשיבי״ היא כורעת על ברך אחת מולי כדי להתיישר לגובה שלי ומסתכלת עליי בעיניים הכחולות האלה. ״אני ממש שמחה שסוף סוף יש עוד מישהו בהפלפאף במשפחה אבל אני יודעת שרצית להיות בגריפינדור״

רצית זו מילה קצת חלשה.

״ואני רק רציתי להגיד לך שההורים שלך לא יתאכזבו כמו שאת כנראה חושבת, הם ישמחו על כך שאת במקום שמתאים לך כמו האופי שלך. שגם האפלפאף זה מקום טוב ויהיו לך כאן חברים נפלאים. את תביני עוד מעט שלבית שלנו יש הכי הרבה גאוות בית. באמת. וגם, שתדעי, שאני תמיד פה בשבילך לכל מה שתצטרכי. באמת. רק כמה דלתות ליד.״ היא מחייכת ונעמדת על רגלייה.
״אז בואי ניכנס חזרה את בטח עייפה. מידה טובה״ התמונה זזה על צירה בשנית ואני שומעת קולות המגיעים מקצה המסדרון. אני מסתובבת ורואה חבורת גדולה של ילדים בסביבות הגיל של וויקטואר מתקדמת לעברנו.
״היי וויק מה קורה? מה יש לנו פה ראשוניסטית? איזה חמודה.. אני אוויס״ נער אחד אומר לי. הוא גבוה ויש לו שיער חום עומד ועצמות לחיים גבוהות. הוא לוקח את ידי ומנשק אותה ואני מרגישה את פניי מתלהטות. לעזאזל עם הגנים הג׳ינג׳יים האלה. הוא וחבריו מגחכים ואני נכנסת בעקבותיהם. נראה שרוב ה׳ראשוניסטים׳ עדיין בחדר המועדון, בוחנים אותו, כאילו מחכים לאישור של וויקטואר לפני שהם נכנסים לחדרים.
״היי לילי!״ ארינט אומרת, רצה לעברי ״את לא מאמינה! יש כל שבוע אחראי משביעית שעוזר בשיעורי בית לכולם!״ היא מחייכת חיוך רחב וויולט מצתרפת אלינו.
״באמת? איזה מגניב! באמת דאגתי שאני לא אצליח כל כך בשיקויים..״ אני אומרת ״דרך אגב, ארינט, תכירי זו וויולט. וויולט תכירי זו ארינט.״ הן לוחצות ידיים כשוויקטואר אומרת בקול רם. ״קדימה לכו למעונות! זה לא אזור אסור...״ ומיד כולנו רצות את המסדרון, המואר גם הוא ובו תקרה מעט יותר נמוכה ופרקט כהה.
״שנה שישית, חמישית...״ אני קוראת את הלוחיות המוזהבות של הדלתות ומסתכלת על הדלתות בצד האי זוגי של המסדרון ״שביעית.. היי הנה השם של וויקטואר!״ אני מחייכת לעצמי כשאני קוראת ׳וויקטואר וויזלי׳

״תגידי לילי אתן קשורות או משהו?״ ארינט שואלת בהרהור

״כן היא בת דודה שלי... אנחנו משפחה גדולה״ אני מודה ואנחנו ממשיכות ללכת עד לסוף המסדרון, שכן בקיר המסיים אותו נמצאת דלת עם הלוחיות-

שנה ראשונה
בנות
וויולט ארגהם
לורה אליזבת׳ ולדום
טנדיה טליוסי
ארינטוליה לניו
לילי לונה פוטר
סופיה רנס

״ארינטוליה?״ אני פונה אל ארינט בשעשוע ״ארינטוליה?״
״אוף די איתך״ היא אומרת מעוצבנת קלות ופותחת את הדלת לרווחה.

בפנים ממוקמות שש מיטות אפיריון, שישה שולחנות כתיבה צמודים מעץ כהה ועליהם כל הציוד שצריך למקרה שאין- ניירות קלף, עטי נוצה, קסתות דיו, וקלמרים עם סמל הפלפאף. בסוף החדר הגדול והמרווח (בניגוד למסדרון הצר והדלתות הצפופות) יש דלת אחת עם הלוחית ׳אמבטיה׳ והשנייה עם הלוחית ׳חדר ארונות׳
אני רצה מיד כדי לתפוס מיטה ליד חלון גדול וויולט וארינט רצות מיד אחריי ותופסות את המיטות שבשני צדדיי.

*****

ביום שלמחרת אני מתעוררת מאוד מוקדם, אחרי לילה שבו כמעט לא ישנתי מההתרגשות. יום הלימודים הראשון! בטח נלמד המון לחשים חדשים ושיקויים.. אני נכנסת למקלחת ראשונה ומתחילה לפרוק את המזוודה הגדולה בזמן שנותר לי. אני מסדרת את הספרים על השולחן כתיבה כשהשעונים המעוררים ברחבי החדר מתחילים לצלצל שבע.
״מה קרה מה קרה?!״ סופיה (אני חושבת) אומרת תוך שהיא קופצת מהמיטה בבהלה
״תירגעי״ אני מגחכת ואומרת לה ״יש לכן עוד חמי שעה להתארגן ואז נלך לארוחת בוקר״ היא מנהנת לכיווני ופותחת את המזוודה שלה בזמן ששאר הבנות המנומנות לאט לאט קמות. אני נעמדת וניגשת לכיוונה של הילדה.
״אני לא חושבת שהכרנו. אני לילי״ אני מחייכת אליה את החיוך הכי ידידותי שלי והיא מחייכת חזרה
״אני סופי״ היא אומרת ״תתעלמי מהסופיה על הדלת״ היא מוצאת לבסוף את העניבה שחיפשה במזוודה והולכת למקלחת, ואני בוחנת אותה פעם אחרונה. יש לה שיער חום גלי, עור בצבע מוקה, ושיניים קדמיות בולטות. אני מתקרבת באנחה אל המיטה של וויולט, היחידה שלא התעוררה, ולוקחת לה את השמיכה בהנפה אחת.
״אהה! לילי!!״ היא אומרת, לפתע ערנית לגמרי
״קומי, הולכים לאכול״ אני מגחכת וחוזרת לשבת על המיטה שלי, לגמור לכתוב את המכתב שהתחלתי ממקודם.

היי הרמי,
אתמול היה את המיון ונבחרתי להפלפאף. היית מאמינה? ג׳יימס צוחק עליי בגלל זה ומתנהג ממש בטמטום. אבל אני כבר יודעת שהוא מפגר. אני אלך היום להתלונן למקונגל, היא מכירה את אבא היא תבין. אני כל כך לא מתאימה לפה! כולם ידידותיים ושמחים ואני פשוט לא כזו! אני צריכה להיות בגריפינדור. שום בית אחר לא מתאים לי אני פוטרית! רק וויקטואר פה עם כל האני תמיד פה בשבילך שלה. איכ. כל המשפחה נמצאת בגריפינדור! טוב אולי חוץ מרוז וזה אבל כל הפוטרים! אני הולכת למקונגל.

עכשיו אנחנו הולכים לארוחת בוקר, אני מקווה שתקבלי את המכתב מהר.
לילי.

אני לוקחת את הדוויג, התנשמת הלבנה שלי, מחברת לרגלה את המכתב ומתבוננת בה ככל שהיא מתרחקת דרך החלון הפתוח אל האופק. שמעל ההרים.

הפרק הקודם		הפרק הבא