מתחילה סערה

שבעה ימים. מאה שישים ושמונה שעות. 10,080 דקות. 604,800 שניות. שבעה ימים שהוא לבד. שבעה ימים שהוא סופר. הוא סופר, כי זה הדבר היחיד שגורם לו לא להשתגע. שלוש עשרה מרצפות אבן קרות. דרגש שינה אחד. בן אדם אחד. בתוך החדרון שלו אין חלונות, והוא שמח, כי ככה אי אפשר לדעת מתי לילה. וכשאין לילה, אין חלומות. וכשאין חלומות, גם אין סיוטים על גשם, וצרחות, ודם שקולח מתוך הצוואר המשוסף, ותותח-

חריקת הדלת הנפתחת מושכת את תשומת ליבו. חיילת אחת במדים אפורים. שתי צמות ערמוניות, כמו של ילדה. שבע פעמים שביקרו אותו חיילים כמוה. מסר אחד.

"אתה מסכים להצטרף אלינו?" שואלת החיילת.

"לא" זאת התשובה הרגילה. כן או לא- היו לו רק שתי תשובות אפשריות לכל שאלה ששאלו אותו.

"אתה יודע שתישאר בתא הזה עוד הרבה זמן" הוא מגלגל עיניים בשאט נפש. שבע פעמים אמרו לו את זה. הם היו אמורים לנחש כבר מה הוא יענה.

"כן" שתי תשובות אפשריות. בעצם שלוש- תמיד יש את השתיקה.

"אכפת לך בכלל?" החיילת מתרגזת, מאבדת שליטה. הם תמיד מתרגזים. מתרגזים כי הוא רגוע מידי לדעתם. מתרגזים כי לא אכפת לו.

"לא" שלוש תשובות אפשריות.

החיילת יוצאת בטריקת דלת. ת'רש תוהה מה קרה לקייטו וקלוב; הוא לא ראה אותם מאז המכונית. הוא לא יודע אם הם נכנעו, אם הייתה להם בחירה. הוא לא יודע אם הם שם בחוץ, או סגורים בתא וסופרים, בדיוק כמוהו. 604,800 שניות. 10,080 דקות. מאה שישים ושמונה שעות. שבעה ימים. הוא שקל להסכים כמה פעמים רק כדי לברר מה הסיפור של הפסיכופטים האלה- ברצינות, איזה אנשים לוקחים ילדים מבתי יתומים ומגייסים אותם לצבא?- אבל אם יש דבר אחד שת'רש לא עושה זה להיכנע. אז הוא סופר.

"ת'רש" חיילת נכנסת לחדר. אם היא לא הייתה אומרת את שמו הוא היה חושב שהיא הגיעה למקום הלא נכון- הוא כבר קיבל את הביקור היומי שלו. היא מחייכת, וזה משונה. אף אחד מהם לא מחייך. אולי זו האסטרטגיה החדשה שלהם; לגרום לו להירגע עד שהוא יפסיק להיות דרוך, יפסיק לספור, ויהפוך למי שהם רוצים שהוא יהיה. היא בלונדינית, ובת ארבעים בערך.

"מה את רוצה? כי אני לא נכנע" הוא מרגיש שהוא מתחיל להשתגע, מפסיק לענות את אחת משלוש התשובות.

"רק להעביר הודעה"

"ממי? לא פגשתי אף אחד מהאחראים כאן בנתיים"

"מקייטו. הוא מוסר שהוא מנסה לאסוף מידע על המקום הזה, ושתנסה לא להיכנע"

ת'רש הרים גבות. כן, בטח. זו רק עוד אסטרטגיה; לשחק לו עם המוח בעזרת תקווה. ותקווה היא הדבר היחיד שחזק יותר מפחד.

"מי את?" הוא מעוניין לדעת אם היא באמת בן אדם- נדמה שלכולם שם אין באמת שמות או אישיות.

"מייזלי דונר"

אחרי חמש שעות, שלוש מאות דקות, שמונה עשרה אלף שניות, נכנס איש לחדר. "מה אתה רוצה? כבר קיבלתי את הביקור-" הוא קוטע את המשפט כשהוא רואה מי נכנס. איש גבוה, בעל יד אחת. משהו מוכר. "אתה לא זוכר אותי? לא, אני מניח שלא" האיש מחייך, שיניו מבהיקות בלובנן על רקע העור הכהה. האיש מחבק את כתפיו של ת'רש בידו השלמה, ולוחש ישירות לאוזנו, שפתיו מוסתרות, כמעט כאילו... כאילו יש שם מצלמות. "זה אף פעם לא נגמר, לא באמת. כדאי לך להיכנע להם עכשיו, אחרת-" הוא מהסס במילותיו "אחרת תצטער שהם תפסו אותך חי". ת'רש לא עונה. זה משחק הדממה, שבו הוא מפסיד גם כשהוא מנצח.

הפרק הקודם		הפרק הבא