שובו של המלך

מדאם פומפרי אמרה שמותר לרגולוס לשתות את הוריטסרום, ורמוס לא נראה כאילו הוא יאמין בשום דרך אחרת.

רגולוס ישב על המיטה שלו, דבר שלו מדאם פומפרי כן התנגדה אבל הוא התעקש, אז היא איפשרה לו בחוסר רצון בולט. הם ניתקו את האזיקים שלו רק כדי לתת לו להתיישב בלי לשבור את היד ואז חיברו אותו מחדש. "אין לי שרביט, מה אני אעשה כדי לתקוף אתכם?" הוא שאל ביאוש קל, אבל רמוס רק החזיר לו מבט מוות.

פרופסור סלגהורן גם הצטרף לאסיפה. הוא בהה ברגולוס, מתוח לחלוטין. הוא ניגב מעצמו זיעה בטפיחות קלות של המטפחת שלו על מצחו ועל קרחתו, למרות שרגולוס חש שהחדר קפוא לחלוטין ואפילו השמיכה לא עזרה.

"הנה," נתן הג'ינג'י את השיקוי לאיזור הכללי שבין רגולוס לרמוס. רגולוס שלח יד, מביט כמה באמת קשה לו להזיז אותה, אבל רמוס הוא זה שלקח את השיקוי והתיישב על מיטתו של רגולוס. הוא פתח את הבקבוקון ואז הביט ברגולוס בנחישות, בעוד פרופסור מקגונגל, סלגהורן וג'יימס [או הארי, כמו שכולם קוראים לו] נאלצים לעזוב.

"תפתח פה," ציווה רמוס, ורגולוס מעולם לא ראה אותו אסרטיבי כל כך. הוא פתח את פיו בצייתנות ונתן לרמוס לטפטף טיפות של שיקוי אל תוך פיו. הוא בלע אותן והרגיש חלש אף יותר ממקודם, הוא נשען אחורנית על גב המיטה והניח לראשו לפגוע בקיר שמאחוריו.

"איך קוראים לך?" שאל רמוס.

"רגולוס ארקטרוס בלק."

"מה השם שנולדת איתו?" הוא שאל, כנראה משתדל למקד את השאלה.

"אנשים לא נולדים עם שמות, ההורים נותנים אותם לילד אבל אתה לא באמת נולד עם זה, זה לא חלק מהאישיות או מהגוף שלך." הוא הרגיש אדישות להכל פתאום, רמוס האסרטיבי נראה לו כעת רק אסרטיבי, לא מרשים, לא מפחיד, רק דורש.

"אז מה השם שההורים שלך נתנו לך כשנולדת?"

"רגולוס, על שם הכוכב, אתה יודע, ארקטרוס, על שם סבא שלי, ואז השם בלק ירשתי מאבא שלי למרות שזה גם שם הנעורים של אמא שלי."

הפסקה קטנה. נראה שרמוס ממש רוצה להוכיח שזה לא יכול להיות רגולוס. "יש לך אחים?"

"מבחינה ביולוגית יש לי אח, סיריוס, אבל אסור לי לדבר איתו באמת כי ההורים נידו אותו ואמרו לי שאם אני אדבר איתו שוב אני בוגד דם. חוץ מזה, אני חושב שהוא יעדיף לומר שג'יימס פוטר הוא אחיו ולא אני."

רמוס מצמץ בהפתעה. "ואיך קוראים להורים שלך?"

"וולבורגה ואוריון בלק."

"אוקיי. לא שיקרת. רגולוס, בן כמה אתה?"

"בן שמונה עשרה. למרות שאם כבר יוני אז אולי תשע עשרה, אני לא יודע כזה זמן הייתי שם."

"היית שם כמעט שבע עשרה שנים."

"לא אפשרי, אני מכיר את הכישוף, הוא לא מחזיק יותר משנה."

"כישוף?"

"כישוף שהופך מים למשמרים, הם לא משנים שום דבר במה שהם משמרים חוץ מהטמפרטורה, ולפעמים קצת נספגים הרבה מים בתוך מה שמשומר. זה לא מוסיף טעם אחר או משהו." כשהוא ראה את ההבעה המבולבלת של רמוס הוא המשיך, "דודה שלי עשתה את זה תמיד עם פירות שצמחו בעונה מסויימת, אבל הכישוף הזה לא מחזיק יותר משנה."

"אולי אתה יודע מי חזק יותר מדודה שלך," מלמל הג'ינג'י, כנראה בקול רם משהו התכוון.

"אולי השמיים כחולים," ענה רגולוס.

"אפשרי להיות סרקסטי תחת השפעת וריטסרום?" שאלה הילדה עם התלתלים בהפתעה.

"מתברר שכן, אולי את צריכה להיות סרקסטית במיוחד לגבי כל דבר כדי שזה יקרה."

לראשונה שם לב רגולוס לחיוך קטנטן על פניו של רמוס, אבל כשפנה להביט ברגולוס החיוך שלו ירד קצת והוא נראה רציני שוב. "רגולוס, איפה היית עד עכשיו?"

"מערה בתוך צוק, באמצע הים, בחוף הקרוב יש עיר מוגלגית קטנה. ככה קריצ'ר אומר. טוב, לא בדיוק ככה, הוא מדבר כמו גמדון בית."

"קריצ'ר?" שאלה הילדה עם השיער.

"כן, הוא גמדון הבית של המשפחה שלי, הוא נחמד. הוא היה איתי במערה הזו."

"הוא שייך למשפחה שלך... אז אתה יכול לקרוא לו?"

"כנראה."

"תקרא לו," אמר רמוס, לא בציווי.

"קריצ'ר?" קרא רגולוס לחלל החדר, ונראה שכלום לא קורה. "אולי הוא עסוק."

"אולי הוא לא שייך לך יותר כי הארי קיבל אותו בירושה?" הציע הג'ינג'י.

"ירושה? מישהו במשפחה שלי מת?"

רמוס נראה מתנצל כמעט, מבטו הפך לרך בהרבה ועצוב והוא לא הביט בעיניו של רגולוס.

"מי מת?"

רמוס לקח נשימה עמוקה. "אבא שלך מת בשנה בה נעלמת, ואמא שלך מתה שש שנים אחרי שנעלמת."

"הו."

"זה הכל?"

"יש לי בלב שילוב ממש מוזר של עצב ושל 'ברוך שפטרנו', אז הו. אני לא יכול לשקר ולומר שאני עצוב עליהם כל כך. זה כל מי שמת?"

"לא... לא. גם... גם ג'יימס מת, ולילי."

"ג'יימס היה כאן הערב. הוא הציל אותי יחד עם דמבלדור."

"זה היה הבן שלו, הארי. זוכר שלילי הייתה בהריון לפני שנעלמת?"

"אז זו הסיבה שהוא נראה צעיר ממני?"

"בדיוק."

"וג'יימס ולילי מתים."

"נכון."

"זה עצוב, הם היו נחמדים."

"הם היו."

"וזהו?"

"לא... גם... אני מצטער רגולוס, באמת."

"מי מת?"

"סיריוס. הוא מת שנה שעברה והוריש הכל להארי."

רגולוס מצמץ. "שקרן."

"מה?"

"אתה משקר לי. סיריוס לא מת. הוא סיריוס. הוא בלתי מנוצח."

"אני מצטער..."

"אחי לא מת."

"הייתי שם. ראיתי אותו מת. אני מצטערת רגולוס." האישה עם השיער האפור העכברי הביטה בו ברחמים.

"מי את?"

"הבת של אנדרומדה, היא הייתה בת דודה שלך לפני שנישלו גם אותה."

"אז אני בעצם דוד שלך?"

"שמעתי שככה זה עובד בחלק שלכם במשפחה, כן."

"הו. נעים להכיר אותך."

"באמת?"

"לא, זו תגובה אוטומטית לחלוטין, לא ממש נעים לי כרגע. אני כן שמח להכיר אותך, אני מתגעגע לאנדי. מה שלומה?"

"לא רע."

"זה טוב."

"נחזור לנושא שלנו?" הציע רמוס. תמיד הייתה לו יכולת כזו, לשנות את הנושא בעדינות, בלי לגרום לאנשים להרגיש רע על זה, אם כי הוא לא רמז את זה. "רגולוס," הוא עצר. מביט ברגולוס. "אה... מה אנחנו אמורים לדעת? אנחנו גילינו איך הוא שרד ככה..."

"רגולוס," הילדה עם התלתלים התיישבה על המיטה שלו. "או אדון בלק?"

"רגולוס זה בסדר."

"אם ככה," היא ניקתה את גרונה. "מה עשית במערה הזו?"

"אני ניסיתי להשמיד את ההורקרוקס שאדון האופל יצר, כדי שכשיבוא היום בו מישהו ינסה להתנקש בו הוא ימות לחלוטין."

"להשמיד את המה?" שאל רמוס, ורוב הפרצופים בחדר נראו מבולבלים במיוחד. כולם, חוץ מהמתולתלת והוויזלי שנראו מפוחדים ולחוצים משום מה.

רגולוס פתח את פיו לענות אבל המתולתלת חסמה את פיו בידה. הוויזלי שלף מהר שרביט והדביק את לשונו של רגולוס לתקרת פיו.

"הרמיוני, רון, מה לעזאזל אתם עושים?"

"אסור לנו לשמוע את זה בלי הארי. אנחנו חייבים לחכות לו."

רגולוס הביט סביב, פיו הפסיק לנוע כשהוא סיים את ההסבר השותק שלו הודות הורקרוקסים. השפעת השיקוי, הוא שם לב, מתחילה לעבור. הרגשות שלו החלו לחזור אליו לאיטם, והוא הרגיש שהוא נחלש אפילו עוד. הוא לא ידע שהוא יכול להיות חלש כל כך.

מדאם פומפרי לקחה את הפיקוד פעם נוספת ושבה לטפל בו. בפחות משתי דקות הוא כבר מצא את עצמו ישן, בלי חלומות.

הפרק הקודם		הפרק הבא