הארי פוטר והפורום המסתורי

הפרק הקודם נכתב ב-29.8.22, עברו מאז שנתיים וחצי!

נראה שאני מתקדם עם הסיפור לאט אז מעכשיו אכתוב את התאריכים שהם כתבתי את הפרקים, נראה אם זה יעזור להתקדם מהר יותר.

פרק 5 - ללכת בלי לראות לאן, 27.1.25

האור הירוק שהאיר את החדר התפשט במהירות, ושלושת הנערים לא חיכו לראות מה יקרה. הם יצאו מהחדר בריצה, כשכל דלת שעברו נראתה כאילו מובילה למסדרון אינסופי. רון הביט מעבר לכתפו, ליבו הולם במהירות, והתחושה שמשהו נורא עומד להתרחש גרמה לו לזרז את צעדיו עוד יותר.

"אנחנו חייבים למצוא מחסה!" הוא קרא, מבטו סוקר את המסדרון המתמשך. הארי וג'יני לא ענו, אך מבטיהם הממוקדים הסגירו שהם חולקים את אותו הפחד.

"פה!" ג'יני לחשה לפתע, עוצרת ומצביעה על דלת שעליה היה רשום בכתב ברור: "איזור הנהלה".

ללא היסוס, הם נכנסו במהירות ונעלו את הדלת מאחוריהם. החדר היה מואר קלות, אור צהבהב ריצד מנברשת קטנה בתקרה, מטיל צללים על שולחן עץ ארוך וכמה כיסאות מסודרים סביבו. בקצה החדר, ליד הקיר המרוחק, ישב אדם אחד בכיסא גבוה. הכיתוב החום המרחף מעל ראשו היה בולט וברור: "כינוי בעברית".

"מי אתם?" שאל האיש בקול חמור, מביט בהם בעיניים מצמצמות כאילו מנסה לחדור מבעד למחשבותיהם. היה ברור שהוא לא היה רגיל לראות זרים במקום הזה.

"אממ... אנחנו קצת אבודים," הארי אמר בזהירות, מודע לעובדה שהם נראים לא שייכים. "אתה יכול לעזור לנו?"

"אבודים? אתם בכלל לא אמורים להיות כאן," ענה האיש בקול נוקשה. "זה אזור למנהלים בלבד. איך הגעתם לכאן?"

"זה סיפור ארוך," רון אמר, מנסה לא להישמע מאיים. "אבל אנחנו צריכים לצאת מפה לפני שמישהו ימצא אותנו."

האיש הביט בהם ברצינות, אך לפתע ניכר שהיה בו ניצוץ של הבנה. הוא התיישר בכיסאו, ועיניו נפקחו בתדהמה. "אני לא מאמין... אלו אתם," הוא אמר, קולו נמוך אך טעון. "אני מאיר, מנהל כאן באתר. ובהתחשב בזה שאתם הם... אתם, תצטרכו עזרה. אני אראה לכם דרך שתוציא אתכם מפה."

הוא קם ונעמד. תנועותיו היו מדויקות וקרות. הוא סימן להם לבוא אחריו, והם הלכו בעקבותיו במסדרון צדדי, שנראה כאילו הוא נמתח לנצח. החשש שנבע מעיניהם של הארי, רון וג'יני היה ברור, אך הם לא העזו להפר את השתיקה.

לבסוף, מאיר עצר מול דלת כבדה, מצביע לעברה. "תיכנסו," הוא אמר בטון מתוח.

"זה מוביל החוצה?" שאלה ג'יני, מבטה חשדני.

"כמובן," מאיר השיב בלחץ, והוסיף: "קדימה, תיכנסו מהר."

השלושה הביטו זה בזה, ואז הארי משך בכתפיו ונכנס ראשון. רון וג'יני הלכו בעקבותיו, והדלת נסגרה בטריקה חזקה מאחוריהם.

"הוא עבד עלינו!" רון צעק, דופק בכוח על הדלת. "אני לא מאמין שנתנו לו להוביל אותנו לכאן."

החדר היה חשוך, למעט אור קלוש שבקע מפינה רחוקה. כשהתקרבו, הם הבחינו באדם יושב על הרצפה, ידיו שלובות על ברכיו. הכיתוב המרחף מעל ראשו היה זהוב ובולט: "Dolphin".

"מי אתם?" שאל האיש בקול צרוד, עיניו מביטות בהם בחשד.

"אנחנו אלה שאמורים לשאול את זה," הארי אמר, מנסה לשמור על קול יציב. "אתה יודע איך לצאת מפה?"

האיש צחק בשקט. הצחוק שלו היה יבש וקצת מריר. "החוצה? אין דרך קלה. אני כאן כבר הרבה זמן כדי לדעת את זה."

"אתה יודע למה מאיר הכניס אותנו לכאן?" שאלה ג'יני, עיניה מתכווצות בניסיון להבין את כוונותיו.

"מאיר?" דולפין חזר על השם, גיחוך קל עלה על פניו. "הוא שומר על האינטרסים של ההנהלה. אם הוא הכניס אתכם לכאן, כנראה שאתם בעיה שצריך לטפל בה. ועכשיו שאני רואה מי אתם... כן, זה בהחלט הגיוני. איך נכנסתם לכאן?"

רון התעלם מהשאלה, מתמקד בדבר אחד: "אז למה אתה פה?"

האיש הרים את מבטו, והכיתוב המרחף מעל ראשו זרח מעט באור הזהוב. "אני? קוראים לי איתמר. פעם הייתי חלק מהפורום, ותיק מאוד אפילו. עשיתי הרבה תפקידים, הייתי בכל מקום," הוא אמר, קולו טעון בזיכרונות רחוקים. "אבל יום אחד נעלמתי מהרדאר. והם לא אוהבים אנשים שיודעים יותר מדי."

"אז אתה יודע איך לצאת מכאן או לא?" הארי שאל בתקיפות, נמאס לו מסיפורים מרומזים.

איתמר חייך קלות, כאילו נהנה מקוצר הרוח של הארי. "יש רק דרך אחת," הוא אמר לבסוף. "אבל היא לא פשוטה. נצטרך לעבוד יחד."

"לעבוד יחד?" רון שאל, קולו ספקני. "מה יעזור לנו לעבוד איתך אם אתה תקוע פה?"

"כי אני רוצה את אותו הדבר שאתם רוצים," איתמר השיב, קולו שקט אך נחרץ. "חופש. וגם, להבין מה קורה פה באמת. את הרמיוני כבר פגשתם?"

השאלה גרמה לשלושת הנערים להביט זה בזה. איך הוא יודע שהרמיוני כאן?

"כן," הארי השיב לבסוף. "והיא כמעט הצליחה למחוק לנו את הזיכרון."

איתמר צחק שוב, הפעם הצחוק היה אמיתי יותר. "כמובן שהיא ניסתה. זה חלק מהתוכנית שלהם. אבל אתם חכמים ממנה."

הוא קם ונעמד מולם, מביט בהם בעיניים חודרות. "אני יודע איך לעקוף את המערכת, אבל נצטרך להיזהר מאוד. כל צעד קטן יכול לחשוף אותנו."

"אז למה לחכות? בוא נתחיל," הארי אמר, תחושת דחיפות גוברת בו. נראה שגם ג'יני ורון הסכימו, מחליפים מבטים נחושים ביניהם.

הפרק הקודם