לחשים ספרותיים

טוב, אני רוצה להדביק די מהר את הקצב של הבלוג שלי, אז הנה הפרק הבא, מקווה שתאהבו!

הו, ואל תשכחו לדרג D:

פרק 5 –מה יותר מלחיץ?

"אני דורש לדעת איפה אני! עכשיו!!" סיריוס צעק.

אך ללא הועיל.

ברגע שהשק השחור נחת עליו, הוא איבד את ההכרה, וכשהתעורר הוא מצא את עצמו בחדר חשוך, ומעליו מנורה חזקה במיוחד כשהוא קשור לכיסא.

מימינו הוא שמע צרחה נשית מצמררת שיער.

"היי! מה הולך כאן?? שמישהו יענה לי!!" הוא צעק. כתשובה לשאלתו צץ מולו אדם בגלימה שחורה עם ברדס, ולפניו מסיכה של גולגולת.

"מחקים את אוכלי המוות, הא?" סיריוס שאל. העיניים שמאחורי המסכה תקעו בו מבט מבולבל והאיש אמר: "מי אמר שאנחנו לא אוכלי המוות?"

"כי..." סיריוס הוסיף גיחוך. "אתה נמוך מדי בשביל להיות בן שמונה עשרה, וזה הגיל שאתה יודע מי מצרף אליו אנשים. חוץ מזה, מתחת לגלימה שלך אתה לובש עניבה של סלית'רין. ולפי נעליי הלקה שלך, אתה חייב להיות מלקולם מקנייר." סיריוס אמר בקול משועמם, ולפי המבט המבוהל שהעיניים תקעו בו הוא הוסיף בגיחוך: "צדקתי בכל מילה, נכון?"

"זה השני שהצליח, מדריך." מקנייר אמר לתוך שרביטו.

"השני? מה זאת אומרת השני? אתם מחזיקים עוד אנשים?" סיריוס התבלבל, וכתשובה לשאלות האלו נשמעה שוב צרחה נשית מצמררת.

"היא הייתה הראשונה שהצליחה לפענח את הכל." מקנייר אמר לו, כשחיוך ארסי מרוח על פניו כשהצרחה נשמעה שוב.

"מי זאת? את מי עוד חטפתם??" סיריוס שאל, אבל התשובות לשאלות שלו מגיעות מהר ממה שהוא ציפה שיגיעו:

"דאמט, עברתי קורס בלעבור עינויים." הוא שמע קול מוכר. קול מוכר מאוד.

"אנג'ל?" סיריוס התבלבל. "מה אתם עושים לה??"

"בבקשה, בבקשה, תרחמי עליי!!" נשמע קול גברי מאותו הכיוון. סיריוס חייך בשביעות רצון. מקנייר החליף את חיוכו הארסי במבט מופתע.

"זה מה שאני מנסה להסביר לך. למה אתה חושב שצרחות נשיות ישפיעו על עור התוף שלי?" אנג'ל גיחכה.

"קוד אדום! קוד אדום!" נשמע אזעקה, ומקנייר נעלם בצללים. אז דלת נפתחה וסיריוס ראה את אנג'ל למבט חטוף, מחזיקה מישהו מהשיער.

"בלק?"

"ולנטיין?" הוא שאל ביחד איתה, לרגע שוכח שהוא ראה אותה מתנשקת עם בן דוד שלו.

"אכפת לך לעזור לי?" הוא שאל. אנג'ל גיחכה והדלת נסגרה.

"אוי לא!" אנג'ל אמרה בטון קבוע ומשועמם. "הטילו עליי שוב לחש כובל. ידעתי שלא הייתי צריכה להמשיך לבעוט בהם להנאתי..." היא גיחכה. "הם עוד לא הבינו שסכין יפנית חותכת חבלים?" סיריוס שמע חבל נקרע. "למה הם לא משתקים אותי?" היא הוסיפה, ממשיכה לדבר כאילו היא עוד שנייה נרדמת.

"מה את עושה??" סיריוס צעק, ואז שמע את הקול של מקנייר אומר: "שתק!!"

לא נשמע עוד שום רעש או קול לגלגני של אנג'ל.

"אני לא יודעת מה קיללת, אבל זה ללא ספק לא לחש משתק. תראה איך כיערת את הפנים שלו!" אנג'ל גיחכה, וסיריוס נשם לרווחה.

נשמעו כמה חבטות, ואז שוב צרחה נשית.

הדלת נפתחה, ואנג'ל עמדה בפתח. אומנם על כתפה הייתה שריטה ארוכה ומדממת, אך היא חייכה חיוך גדול ואמרה: "סיריוס!"

"קראת לי בשמי הפרטי!" סיריוס ענה באותו טון.

"לחזור לקרוא לך בלק?"

"לא. סיריוס זה פשוט מושלם." הוא אמר בחיוך, ואנג'ל חתכה בעזרת הסכין היפנית את החבלים שקשרו אותו לכיסא.

"מאיפה יש לך בכלל סכין יפנית?" סיריוס שאל כשהוא שפשף את מפרקי ידיו.

"בגרב. הגנה עצמית." אנג'ל אמרה בטון ברור מאליו.

"את אומרת שכל הזמן שהייתי איתך... הייתה לך סכין יפנית בתוך הגרב?" סיריוס התפלא.

"יאפ."

"איך ילדה אחת יכולה לומר גם כיערת וגם יאפ?" סיריוס שאל בפליאה. אנג'ל חייכה.

"האישיות שלי מורכבת. עכשיו בוא נצא מכאן." היא גיחכה ותפסה את ידו. סיריוס הזיז אותה.

"מה קרה?" אנג'ל שאלה.

"ראיתי אותך מתמזמזת אם בן דוד שלי. הדבר היחידי שחסר לי זה לגרום לך לסבול כמו בתקרית הדיגורי..." סיריוס גמגם.

" 'תקרית הדיגורי'? אתה צוחק עליי!" אנג'ל גיחכה. "הכריחו אותי להיות איתו. הוא לא הטיפוס שלי בכלל. הוראות מלמעלה."

"מלמעלה?" סיריוס לא הבין.

"סיריוס, תכננתי לומר לך הכל בסוף השבוע, אבל אני אומר לך ברגע שנצא מכאן. מבטיחה." היא מלמלה. סיריוס הנהן.

"איפה אנחנו?"

אנג'ל נדה בכתפיה ושניהם יצאו אל מסדרון ארוך וחשוך. המסדרון ללא ספק היה בקומה השנייה, וכשסיריוס הסתכל בחלון קטן הוא קלט איפה הם נמצאים.

"איך לעזאזל הגענו לנורווגיה??" הוא שאל בזעזוע.

"נורווגיה?" אנג'ל מלמלה. "לעזאזל! אנחנו במבצר של סלית'ריניה. חשבתי שזה רק סיפור!"

"המבצר של סלית'ריניה??" סיריוס שאל בקול לחוץ. אנג'ל ציפתה שהוא לא ידע, אך אז נזכרה שהוא בא ממשפחה מפורסמת של סלית'רינים.

"למה אנחנו כאן בכלל?"

"הכל קשור להאפלפאף..." אנג'ל מלמלה. "בוא. אני חייבת לדעת בערך איפה אנחנו כדי להתעתק בחזרה לבריטניה..."

"יש לך רישיון??"

"כן. אבל הוא למקרי חירום בלבד. בוא נלך מכאן." היא תפסה את ידו, והפעם הוא לא התנגד.

"אני בטוחה שאנחנו במרכז הדבר הזה. החלונות מכושפים – הם מראים לנו את הנוף של קירות אחרים. ובטח יש הרבה מלכודות..."

"אנחנו לא מנסים לצאת מכאן?" סיריוס התבלבל.

"ברור שכן. ואני חשבתי שגריפינדורים הם טיפשים... רגע, אתה גריפינדורי! מסתבר שצדקתי."

"למה את מתכוונת?"

"סיריוס, כמה פעמים חטפו אותך לתוך מבצר שכולם חושבים שהוא אגדה?" אנג'ל שאלה אותו, והיטיבה את משקפיה.

"את האמת?" סיריוס שאל. אנג'ל הנהנה. "שלוש פעמים." סיריוס אפילו לא חייך.

"כן בטח..." אנג'ל גיחכה, אך כשסיריוס לא הצטרף אליה היא שאלה: "ברצינות?"

"לא!! אותי לא חוטפים. חוץ מהפעם שהתעוררתי מרחף הפוך מעל האגם, עירום לחלוטין. עד היום לאף אחד אין מושג מי עשה את זה..." סיריוס אמר, כשהוא מסתכל לתקרה כאילו הוא מסתכל אל זיכרונותיו.

"כן..." אנג'ל החליטה כי מוטב לה לשתוק ולהבליג. "באמת מעניין מי עשה את זה. באותו הבוקר זרקת את קלסי לונגשוט מהאפלפאף. מעניין מי ירצה לנקום בך... אולי החברה הכי טובה שלה?"

"איך... איך את יודעת את זה?" הוא בהה בה, המום. אנג'ל חייכה חיוך מסתורי, ואמרה: "אני חושבת שצריך ללכת לכאן..."

"אז את פשוט מתה מסקרנות לדעת מה יש בפנים?" סיריוס שאל אותה. אנג'ל הנהנה שוב, ורק ענתה: "זה התפקיד שלי... חבל רק שאנחנו לגמרי חייבים לצאת מכאן..."

"תפקיד?"

"סיכמנו שאני אסביר לך את הכל כשנצא מכאן. נכון?"

"נכון."

שניהם הלכו עד שהם הגיעו לאולם גדול במיוחד, וברגע שהם נכנסו לחדר הדלתות נסגרו והחדר התחיל להתמלא במים שיצאו מצינורות ברצפה. אנג'ל צווחה, וסיריוס רק מלמל: "אלוהים אדירים!"

במרכז החדר היה שולחן עם תשעה גביעים, כולם מלאים בנוזל שקוף זהה לחלוטין, וכך גם הגביעים.

"לפניכם תשעה גביעים.." אנג'ל הקריאה בלחץ מפיסת קלף שנחה ליד הגביעים. "שבעה מכילים רעל נורא, ושניים יוציאו אתכם במהרה. נספק לכם מעט רמזים..." אך אז אנג'ל התחילה להקריא בלב, וסיריוס לא שמע את השאר.

"תקרא, אם אתה רוצה." אנג'ל הושיטה לעברו את הקלף. סיריוס קרא את החידה שהייתה כתובה, ולבסוף אמר: "אין לי מושג. אנחנו הולכים למות!"

"אנחנו לא. בוא ותסתכל על החידה שוב..." אנג'ל אמרה. היא לקחה את פיסת הקלף וקראה אותה שוב, ובחנה את הגביעים. קראה אותה שוב, ובחנה את הגביעים – שוב. היא חזרה על הפעולה מספר פעמים ואז היא התקרבה אל הגביעים, והרימה שתיים.

"אנחנו צריכים לשתות את אלו." היא אמרה, והושיטה גביע אחד אל סיריוס.

"איך את יודעת?"

"כי כתוב פה. לפי הרמזים." אנג'ל הסבירה, וסיריוס רק שאל: "את בטוחה?"

"בשלך? מאה אחוז. בשלי? רק חמישים." היא הסבירה.

"תחזירי אותם בדיוק לאיפה שהם היו!" סיריוס כעס עליה. "אני לא מסכן אותך!"

"זה מאוד אבירי מצדך..." אנג'ל נאנחה, ועשתה פרצוף חמוץ. סיריוס גיחך, אך לפני שהיא החזירה את השיקוי היא קרצה לעברו ושתתה אותו.

"אנג'ל!"

נשימתה נעצרה, וסיריוס ראה איך גופה מתקשח.

"לא!!"

"תירגע. אני עובדת עלייך!" אנג'ל גיחכה. "רק אם תשתה את שלך הדלת תפתח, אז תשתה את שלך, ונעבור."

בינתיים המים, שמלאו את החדר במהירות מדהימה, הגיעו כבר לגובה המותניים של אנג'ל. סיריוס בהה בגביע שלו, ואז רוקן את תכולתו. כלום לא קרה. "אני בסדר. אני רק-"

אך לפתע הוא נפל על המים, והתחיל לחרחר ולירוק קצף מהפה, ואנג'ל החווירה.

"מה עשיתי??" היא צעקה, וניערה אותו.

"תרגיעי. הפעם אני עובד עלייך." סיריוס גיחך, ואנג'ל אמרה: "זה היה מאוד מטופש..."

"כרגע ראיתי סימני דאגה אצלך או שדמיינתי?" סיריוס עשה את עצמו נדהם. "ועוד כלפיי?"

"אל תחמיא לעצמך." אנג'ל גיחכה. "לא האמנתי שטעיתי. למלכודת הבאה?"

"למלכודת הבאה." סיריוס סיכם. היא עזרה לו לקום כשחיוך אופטימי על פניה: "מה כבר יכול להיות יותר קשה מחידת הגיון?"

"לדחוף לבנים שגדולות פי שתיים ממך לפי הסדר הנכון?" סיריוס שאל ברגע שהוא ואנג'ל פתחו את הדלת, והמים נשפכו החוצה – ביחד איתם.

"וואו!!" שניים צווחו ביחד, ואז השתטחו על מגרש קשה.

"כן, זה יכול להיות טיפה יותר מסובך..." אנג'ל מלמלה בתשובה. הם כבר לא היו בתוך אולם קטן. האולם שבו הם היו היה עצום, וסיריוס היה בטוח שהוא הורחב באמצעות קסם. הקירות היו עשויים אבן אפורה, ובמקום רצפה הייתה תהום עמוקה. מעל התהום ריחף לו מגרש ענקי ועליו היו לבנים צבעוניות וגדולות, ובכל קצה של המגרש היו מן לחצנים ענקיים עליהם צריכים להניח את הלבנים כדי לפתוח את הדלת הבאה. השאלה היא: מה הסדר הנכון?

"מה הסדר הנכון?" סיריוס שאל. אנג'ל התקדמה במהירות וכשהגיעה למרכז המגרש היא קראה את השלט שהיה תקוע בדיוק מול הלבנים הענקיות.

"זו לא בדיוק חידה. כתוב כאן איפה לשים כל לבנה, אבל הבעיה היא שיהיה לנו קשה לדחוף את הלבנים האלו. מוכן?" אנג'ל שאלה. "שלוש, ארבע, ו-!" ואז שניהם התחילו לדחוף את הלבנה הכחולה, אל עבר הלחצן הכחול. היא זזה ממש לאט, אך הם נאבקו עד שהיא הגיעה למקומה.

"וואו... זה היה קשה!" אנג'ל נאנחה. סיריוס רק הנהן.

"ללבנה הבאה?" הוא שאל. הפעם אנג'ל הנהנה. בזמן שהם דחפו את הלבנה אנג'ל שאלה את סיריוס: "איך למדת לירוק קצף מהפה?"

"טריק שימושי – משהו שתלמדי רק אם תהיי קונדסאית!" סיריוס אמר בסנוביות מדומה, ואנג'ל גיחכה. וכך הם המשיכו, לדחוף לבנה אחרי לבנה, עד שהם הגיעו לכפתור הנכון. זה גזל להם הרבה זמן.

"סיימנו!" סיריוס קרא, ובאותה השנייה הדלת נפתחה. הם יצאו למסדרון ארוך, זהה לחלוטין למסדרון הקודם.

"אנחנו באותו המסדרון?" אנג'ל שאלה בזעזוע.

"לא. הפעם אנחנו בצד." סיריוס אמר. "תראי – אפשר לפתוח את החלון!"

"אוה." אנג'ל מלמלה. אך לא בגלל סיריוס – מולה עמדו להם חמישה אנשים מנופחי שרירים, שדי מנעו מהם לעבור.

"סיריוס...?" היא מלמלה. כשהוא הסתובב וראה אותם, הוא גמגם: "מ...מה?"

"כשאני אומר עכשיו, תחמוק מתחת לרגליים שלהם...!" היא לחשה, וברגע שהאנשים מנופחי השרירים קפצו עליהם היא צעקה: "עכשיו!" והיא וסיריוס קפצו והחליקו אל מתחת לרגליים של האנשים. אך למרות שסיריוס הצליח לעבור אחד מהאנשים תפס את גב גלימתה של אנג'ל, ומשך אותה לאחור. בלי להסס אנג'ל בעטה לו ישר בין הרגליים, והוא התקפל ונפל על הרצפה. בפינה עמד לו אחד מחקייני-אוכלי-המוות, והוא החזיק בידו שתי שרביטים – שלה ושל סיריוס. אנג'ל רצה לעברו, וכשהבעה מופתעת עוד מונחת על פניו, היא צעקה: "אל תעצבן אותי!!" וזה שמט את השרביטים מרוב בהלה.

"פחדן." אנג'ל גיחכה, תפסה את השרביטים, קמה ורצה אל מחוץ לדלתות הברזל הכבדות בעקבות סיריוס, שחיכה לה בחוץ.

"איפה אנחנו? את מזהה שלט?" סיריוס אמר תוך כדי הריצה. אנג'ל הנהנה, ואמרה: "אני ממש מצטערת עם תעבור גזרור אבל – " דבריה נקטעו כשהיא תפסה את ידו. הכל השחיר מיד; הוא חש לחץ כבד מכל הכיוונים; הוא התקשה לנשום, כבלי ברזל התהדקו סביב החזה שלו; גלגלי עיניו נלחצו אל תוך גולגולתו; עור התוף של אוזניו נדחק אל תוך ראשו, ואז –

הוא גמע מלוא ריאותיו אוויר לילה קר ופקח את עיניו הדומעות. הוא הרגיש כאילו הושחל בכוח דרך צינור גומי צר במיוחד. עברו כמה שניות כאשר הוא הבחין שהם כבר לא בנורווגיה. הוא ואנג'ל המתנשפת עמדו כעת מול השערים הגדולים של הוגוורטס שהיו סגורים ונעולים, ואיש לא נראה בסביבה.

כשמחשבותיו השיגו לבסוף את חושיו סיריוס הבין שזה עתה חווה את ההתעתקות הראשונה בחייו.

"אתה בסדר?" אנג'ל שאלה. "זאת תחושה שדורשת הסתגלות."

"אני בסדר..." סיריוס מלמל. "אבל איך נכנס ל-" אך דבריו של סיריוס נקטעו כאשר הוא צנח על הרצפה.

"סיריוס?" אנג'ל נבהלה. "אתה בסדר?"

"אמרתי לך שכן, לא?"

"תחשוב על זה ככה: בדרך כלל כולם מקיאים על הפעם הראשונה שלהם..." אנג'ל גיחכה, וכשסיריוס קם הוא גיחך בחזרה. באותה השנייה הם קלטו אותה ביחד: כרכרה גדולה, שרתומה לת'סראלטים גדולים, נעה בדיוק לעברם.

"היי!!"

"וואו!!"

"חכו רגע!!!"

"הייייי!!!!!"

והצעקות הואילו. מהכרכרה הגדולה יצא פרופסור פליטיק, שנראה המום במיוחד אך שאל אותם: "מה השם של הרוח של מגדל גריפינדור?"

"סר ניקולס דה מימזי פורפינגטון..." אנג'ל אמרה בקוצר רוח.

"ניק כמעט בלי ראש." סיריוס אמר ביחד איתה.

"ומהי הסיסמא הנוכחית בכל אחד מהמגדלים שלכם?" הוא שאל עוד שאלה, וגיחך חלושות כאשר אנג'ל וסיריוס גלגלו עיניים ואמרו ביחד:

"מצנפות גמדונים..."

"ניקולאס פלאמל..."

"אוקי. תכנסו..." פליטיק אמר, ופתח את השערים הגדולים. אנג'ל וסיריוס נכנסו לתוך הוגוורטס, שואפים את האוויר בהנאה וכשחיוך גדול מרוח על פניהם.

"מיס ולנטיין!" פליטיק התחיל את ההרצאה. "כולם כל כך דאגו לך! לאיפה נעלמת?"

"אהמ-אהמ!" סיריוס קטע את אנג'ל עוד לפני שהתחילה. פרצופו של פליטיק האדים מעט, ואמר: "גם אותך חיפשו, מר בלק..."

"אני בטוח..."

פרופסור פליטיק הכניס את אנג'ל וסיריוס לתוך הכרכרה ומלמל משהו עם שרביטו. מתוך שרביטו יצא קרן אור כחולה, שיצרה פיל ענקי. פליטיק לחש משהו לפיל, וזה התמוסס לחלקיקי אור זוהרים ועף עד שהגיע לטירה. אז הוא נכנס לכרכרה והורה לת'סראלטים להתקדם לכיוון הטירה.

"זה היה פוטרונוס מוגשם, פרופסור?" סיריוס שאל. אנג'ל גלגלה עיניים.

"כן. איך אתה יודע?" פליטיק שאל.

"כי... פעם אחת הצלחתי לעשות את זה." סיריוס מלמל, ועכשיו אנג'ל פתחה את פיה בתדהמה. הוא חייך למראה התגובה שלה, וגיחך למראה התגובה של פליטיק. באותו הרגע הם הגיעו לטירה, וסיריוס יצא החוצה במהירות מדהימה.

"את באה אנג'ל?" הוא שאל.

"אני מצטערת, אבל אני אהיה תקועה בדוחות עד שתיים עשרה בלילה... שניפגש אז?" היא לחשה את שתי המילים האחרונות, כדי שפליטיק לא ישמע.

"אוקי." סיריוס אמר, גם עונה למשפטה, וגם לשאלתה. אנג'ל חייכה, ואמרה ללא קול: "מול חדר המועדון שלך. בשתיים עשרה."

סיריוס הנהן, ופנה לעבר הטירה.

~♦~

בשעה שתיים עשרה אנג'ל הגיעה אל מול חדר המועדון של גריפינדור, כשסיריוס מחכה לה בחוץ. הוא הופתע לראות שהיא יודעת איפה הוא.

"איך...?"

"אני אסביר הכל עכשיו." אנג'ל מלמלה. היא תפסה את ידו וגררה אותו אל מאחורי שטיח הקיר שמאחוריו הוא דיבר עם רמוס.

"תקשיב: לא משנה מה אמרו לך, האפלפאפים הם לא מי שאמרו שהם – והם ללא ספק לא טובי לב. ההאפלפאפים-זאת אומרת-אני- זאת אומרת- הבית שלי, מרגל אחרי בתי ספר אחרים, בכל רחבי העולם. זאת הסיבה שאני יודעת לפתור חידות הגיון. וללכת מכות ו-"

אך אנג'ל נקטעה כאשר סיריוס פרץ בצחוק.

"מה?" היא נעלבה.

"את מצפה ממני להאמין שאת מרגלת?" הוא אמר בלגלוג, ואנג'ל נעלבה יותר.

"כן!"

"עם כל המכשירים והכול?" הוא המשיך לומר בטון המלגלג.

"כן!!"

"אז... את יכולה לגרום לי להתעלף רק עם לחיצה בכתף??" הוא שאל מוחה דמעת צחוק מעיניו.

"כן!!!" אנג'ל התחילה לעבד את סבלנותה.

"תוכיחי!" הוא אמר בין צחוק לצחוק.

"או-קי..." היא אמרה, והושיטה יד כדי ללחוץ לו על הכתף. סיריוס נחת על הרצפה בקול עמום.

כעבור שבע עשרה דקות...

"סוף-סוף אתה מחליט להתעורר! לכל אדם נורמאלי לוקח בערך עשר דקות – רק לך כמעט עשרים!" אנג'ל התלוננה, ישובה על הרצפה ליד סיריוס. סיריוס מצמץ מספר פעמים, ופקח את עיניו.

"אז... את באמת מרגלת?" הוא שאל, המום. אנג'ל הנהנה.

"ולא סיפרת לי?" הוא שאל בכעס, וקם מהרצפה. אנג'ל קמה אחריו.

"רציתי לספר לך, אבל-"

"את יכולת! יכולת לקחת אותי לפה ולספר לי אבל את לא עשית את זה!" הוא כעס עוד יותר.

"אבל אני-"

"למה לא סיפרת לי??"

"אני לא צריכה לתרץ את עצמי בפניך!" אנג'ל כעסה, "אתה... אתה חושב שאתה משהו מיוחד, בגלל שכל הבנות נופלות לרגליים שלך! מה שאתה לא מבין, וכנראה לעולם לא תבין, זה שאני לא אחת מהן! אתה לא מבין כמה אני מסכנת כשאני רק עומדת לידך! כל הדברים שאני יכולה להפסיד! אז תכניס טוב טוב למוח הכלבי שלך שאנג'ל ולנטיין לא שייכת לו!" היא צרחה.

"מה אמרת-"

"לא! נמאס לי! אני הולכת!!" היא כעסה, ופנתה החוצה.

"את לא יכולה לדבר אליי ככה!"

"כן? רק תסתכל עליי!" היא אמרה, ותפסה שוב את כתפו של סיריוס. סיריוס שוב נפל על הרצפה בקול עמום.

כעבור חמש עשרה דקות...

סיריוס התרומם מהרצפה ומשש את ראשו.

"הפעם זה כאב!" סיריוס מלמל. הוא חזר בחזרה לחדר המועדון שלו, ומלמל את הסיסמא שהוא אמר לפליטיק.

"ניקולאס פלאמל..."

"הכנס חמוד..." האישה השמנה אמרה, ונעה על צירה. סיריוס נכנס והתיישב על אחת מהספות הקרובות לאח, ומלמל לעצמו: "מי שאני צריך זה-" אך דבריו נקטעו כשקפצה על סיריוס נערה רייבנקלואית. סיריוס אפילו לא זיהה את פרצופה, אבל היא התחילה לנשק אותו. לרגע אחד לסיריוס לא היה את החשק והרצון להפסיק. למה לו? הוא לא יצא אם אף בת מתחילת השנה (חוץ מסטייסי), רק בגללה! מה היא בשבילו?

'האהבה הרצינית הראשונה, למקרה ששכחת!' ענה לו קול ממעמקי ראשו.

אז מה? תראה איך היא מנשקת אותי, זה –

"לגמרי לא בא בחשבון!" סיריוס כעס על הנערה ברגע שהוא הפריד את פרצופיהם זה מזה. הוא עדיין לא הצליח להבין מאיפה היא מוכרת לו.

"זה לא משנה. מה שרציתי שיקרה – כבר קרה!" הנערה אמרה, ואו שזה היה הדמיון שלו, או שהיא השמיעה גם גיחוך מרושע, ורצה משם.

למחרת, בשיעור לחשים ספרותיים, סיריוס לא הצליח להתרכז. אנג'ל דרשה מפרופסור ירחוני לעבור מקום, והוא הושיב אותה ליד קייל טולרוז, שהיה חתיך בצורה יוצאת דופן, והיה ידוע בקול הסופרן הגבוה שלו. נראה היה שאנג'ל התחברה איתו לא רע, ובגלל שהם ישבו מאחוריו לסיריוס הייתה הרגשה מטרידה שהם מרכלים עליו. בינתיים, רמוס היה זה שישב ליד סיריוס במהלך השיעור.

"אוקי, תלמידים!" פרופסור ירחוני ניסה להשתיק את התלמידים, שלא כל כך רעשו בכל מקרה. "התחרות האירופאית מתחילה!" כולם הריעו. פרופסור ירחוני הסביר להם שכל שנה שולחים את הכיתות של לחשים ספרותיים להשתתף בתחרות בארץ אחרת בשיעור שעבר. "האקדמיה לכישוף ולקוסמות בובאטון נבחרה להיות הראשונה שתתחרה נגדנו, ואני צריך סולן ראשי. יש מתנדבים?"

איש לא הרים את ידו.

"אז לפי מה שאני רואה, אין ברירה." הוא מלמל. "תאלצו להתחרות בכוח על התפקיד."

"אז מה הקטע?" סיריוס לחש לרמוס. "פשוט נעשה את זה גרוע, ואז לא נופיע!"

"הבעיה היא, מר בלק, שתקבלו על ההופעה שלכם ציון." פרופסור ירחוני מלמל, וכל התלמידים תקעו מבטים נזעמים בסיריוס. "אתם תצטרכו לתאם תלבושות, וריקוד אם צריך. ליום רביעי!"

"אבל זה עוד ארבעה ימים!" ילד מהשורה האחרונה קרא.

"אני יודע. תעבדו בזוגות עם מי שלידכם, ותקשיבו היטב: בחרו אחד מבינכם שיהיה מועמד לסולו, והשני יעשה לו קולות ליווי. זה יצמצם את האפשרויות שלי מעשרים תלמידים לעשרה תלמידים. בהצלחה!" הוא אמר כשהשיעור נגמר.

אנג'ל קמה ממקומה, ואמרה לקייל: "איזה שיר נבצע ביחד?"

"מה דעתך על..." קייל נעצר כדי לחשוב, ולחש משהו לאנג'ל.

"זה שיר של בנות..." אנג'ל מלמלה.

"אני יודע. אבל אני אצליח לעשות קולות ליווי לשיר הזה..."

"אתה לא רוצה להיבחן על הסולו?" אנג'ל שאלה באכזבה קלה, אך גם בהקלה קלה באותו הזמן.

"לא. אבא שלי הוא מוגל." אך אז קייל נעצר.

"ו...?"

"הוא לא רגיל לקבל שיחות בארבע לפנות בוקר שאומרות לו שהבן שלו הוא הומו..."

"אני מצטערת..." אנג'ל מלמלה במבוכה. "למה שיחשבו שאתה הומו?"

"כי... אני שר שירים ויש לי קול סופרן." הוא מלמל. היא וקייל הגיעו לאולם הגדול, והתיישבו בשולחן של האפלפאף.

כן. קייל היה האפלפאפי.

"אז... נעשה את השיר?" הוא שאל בציפייה.

"ברור. אני אוהבת את השיר הזה." אנג'ל חייכה. "תבוא היום בערב לחדר לחשים ספרותיים. אני יודעת לנגן על פסנתר, אז נתאמן שם."

"סגור..."

"אחי!" סיריוס, שנלחץ כששמע את השיחה הזאת, אמר לרמוס.

"מה?"

"יש להם כבר שיר!"

"איזה?"

סיריוס מלמל באוזנו של רמוס את שם השיר. רמוס החוויר.

"אז זה סוג של שיר שמתאים בדיוק לטונים של אנג'ל!" הוא מלמל. הוא וסיריוס לקחו צ'יפס בתוך צלחת פלסטיק מערימות צלחות הפלסטיק שבצדדי השולחן, ויצאו לאכול ליד האגם. לכמה רגעים שרר שקט.

"אז מה יהיה השיר שלנו?" סיריוס שאל, ופרצופו הביע דאגה.

"אהמ... מה דעתך על It's My Life, של בון ג'ובי?" רמוס ענה לשאלתו בשאלה. על פניו של סיריוס הואר חיוך, והוא ורמוס פנו בחזרה לטירה.

"זה היה מצוין! את שרה מדהים!" קייל אמר לאנג'ל בחזרה שלהם, וזו הסמיקה במבוכה.

"ובכן... תודה..." היא מלמלה. "נשיר שוב?"

"אוקי.." קייל אמר. "אבל אני רוצה לנגן. אולי תעמדי ליד הפסנתר עם שמלה לבנה, וזה יצא ממש מושלם!"

"או-קיי... ניתן לך לתכנן את כל הדברים האלה...." אנג'ל מלמלה, קמה ונתנה לקייל לשבת במקומה. כשקייל התחיל לנגן את הפתיחה היא עצרה אותו ואמרה: "חכה שנייה..."

"אתה רואה!" קולו של סיריוס נשמע מעבר לדלת, וקייל גלגל את עיניו. "הם אפילו לא שמו לב שאנחנו מרגלים אחריהם! נשמע איך הם שרים, רק צריך לחכות שהם יתחילו שוב. אם הם באמת יהיו – " אך דבריו של סיריוס נקטעו כשאנג'ל פתחה את הדלת בעוצמה, וסיריוס נפל על הרצפה של החדר. היא וקייל פרצו בצחוק, ואז פרצופה של אנג'ל הרצין וצחוקו של קייל נשמע מעט מרושע, כשהיא אמרה בכעס: "לכו, ולא נפגע בכם."

"אוקיי...." סיריוס ורמוס אמרו בטון גבוה מהרגיל, ונסוגו לאחור. ברגע שיצאו מקו הדלת אנג'ל טרקה אותה וצעקה: "סילנסיו!" כך שאם הם נשארו בחוץ, הם לא היו יכולים לשמוע כלום.

"או שהם ממש גרועים שהם לא רוצים שנשמע את זה, או שהם טובים ואנחנו מועמדים לשחיטה..." סיריוס מלמל.

"ולדעתי, אנג'ל לא שרה מכוער במיוחד!"

ביום רביעי, היום בו התחרות הגדולה אמורה להתקיים סיריוס שם לב למשהו מוזר: כל בית הספר נראה מתרגש כמו ביום של משחק גמר גביע הבתים  בקווידיץ'.

"מה הולך כאן?" הוא שאל את ג'יימס, אך זה פרץ בצחוק והושיט לסיריוס גיליון קלף. סיריוס התבונן בגיליון ועיניו נפערו ככול שהוא קרא אותו:

ההופעה הגדולה, היום!

כל תלמידי השיעור 'לחשים ספרותיים' בשנה השישית הולכים להופיע באולם הגדול, כשהם מתחרים על מי יהיה הסולן הבא.

מי ינצח?

מי יפסיד?

הכניסה – חינם!

הזוגות שמשתתפים: רמוס לופין וסיריוס בלק, לורה לונגספורט ואדמונד לונגספורט, קלסי לונגשוט ונואל פרקינסון, נרקיסה בלק וקולין בלק, לואיס חביבה ובן שורטצ'ייר, דאני ג'ונס והארי סמית', קייל טולרוז ואנג'ל ולנטיין.

הכתב ללא ספק היה של פרופסור ירחוני. סיריוס בהה בגיליון בעצבים, כששמע לפתע קבוצת בנות סלית'ריניות אומרות: "גם חתיך, גם משחק קווידיץ' וגם זמר? קח אותי איתך סיריוס בלק!"

סיריוס גיחך באושר, והתיישב ליד ג'יימס: "מה רע בזה?"

"לא יודע, אני רק הראיתי לך את זה..."ג'יימס אמר ומרח ריבה על הטוסט שלו. "חוץ מהעובדה שאתה מופיע מול כל בית ספר, אחי!"

"שיחקתי קווידיץ'. מה כבר יכול להיות יותר גרוע?" סיריוס שאל בתמימות.

~♦~

"אוקי. זה הרבה יותר גרוע!" סיריוס מלמל לרמוס כשראה עד כמה מלא האולם. "לא ידעתי שיש כל כך הרבה ילדים בהוגוורטס!"

"אתה מופתע? אני וקרניים אמרנו לך שיש אלף ארבע מאות וחמש בנות, ועם אנג'ל יש אלף ארבע מאות ושש. כמה בנים עוד יכולים להיות?" רמוס אמר בקול סרקסטי.

"לא הייתי אפילו בלחץ כזה כשהיינו במבצר של סלית'ריניה!" סיריוס אמר כשהוא ורמוס נכנסו אל מאחורי הקלעים.

"כן, בטח!" הוא שמע קול נשי, ואנג'ל יצאה מהצללים. סיריוס פתח את פיו בתדהמה; אנג'ל פיזרה את שערה וזאת הייתה הפעם הראשונה שהיא עשתה כך. היא לבשה שמלת סטרפלס–שכבות לבנה עד לקצה הברכיים, עם גליות בקצה הבד, ענדה עגילי חישוק גדולים, ומשקפיה נעלמו כלא היו. אך סיריוס לא הצליח להוריד את מבטו מהעיניים שלה.

"העיקר שלפני שאני פתרתי את החידה את צווחת כמו בחורה: 'אנחנו עומדים למות!' " היא צחקקה, אך סיריוס היה עדיין מרוכז בעיניים שלה.

"המבצר של סלית'ריניה?" רמוס לא הבין, אך אנג'ל וסיריוס התעלמו ממנו.

"על מה אתה מסתכל?" אנג'ל קראה, והחזירה את סיריוס למציאות.

"על העיניים שלך. אני אוהב עיניים ירוקות!"

"וואו. סיריוס בלק אוהב עיניים ירוקות. איזה אושר." אנג'ל אמרה בטון קבוע ומשועמם. "פרופסור ירחוני רק ביקש ממני להודיע לכם שהסדר שכתוב ב'פוסטר' הוא הסדר שעולים על הבמה." אנג'ל הוסיפה, והלכה בלי לומר שלום. כשסיריוס בחן את הרשימה הדבר היחידי שהיה לו לומר היה: "אנחנו ראשונים?"

"אני חושש שכן." רמוס החוויר. שניהם הלכו אל מקום הישיבה שבו הם מחכים עד שהם היו אמורים להופיע. או בשמו היותר עממי: החדר הירוק. בחדר ההלבשה של הבנים רמוס וסיריוס לבשו את הג'ינסים הכהים התואמים, חולצות טריקו בצבעים כהים וז'קט עור שחור.

"אחי, אני תוהה אם תצליח להשיג דייט היום..." סיריוס אמר לרמוס. "אתה נראה מדהים!"

"תודה. אבל זה קצת מוזר כשאתה אומר את זה, אז תפסיק." רמוס ענה, ובחן את בבואתו במראה. "אני באמת נראה נהדר!"

"אבל לא כמו אנג'ל. אני חושב ששמלה לבנה מחמיאה לה. אתה לא חושב?" נשמע קול מעבר לכתפו של סיריוס וכשהוא ורמוס הסתובבו הם ראו את קייל.

"אתה לא אמור להיות בחדר ההלבשה של הבנות?" סיריוס ניסה להקניט אותו.

"לא. אבל שלא תעז להתעסק אם אנג'ל." קייל אמר בטון מזהיר. "היא ידידה מאוד קרובה שלי, ועכשיו המצב הנפשי שלה הוא לא משהו. יש עליה המון לחץ בהאפלפאף." הוא עצר והסתכל על סיריוס, וכשקלט שהוא יודע על מה הוא מדבר הוא המשיך: "אתה בטח כבר הבנת שהאפלפאפים הם לא מי שהם נראים. אז זה כולל גם אותי..." הוא אמר, ופנה החוצה. "בהצלחה בהופעה! אתם באמת זקוקים לזה!"

"מי הוא חושב שהוא??" רמוס כעס.

"התכוונת ל'מי היא חושבת שהיא'?" סיריוס צחק, מחכה לצחוקו של רמוס, אך זה לא הצטרף אליו. "זה היה בצחוק!"

"אבל זה לא הצחיק!" רמוס אמר. "ואנחנו צריכים לעלות. בוא נלך!"

"קבלו במחיאות כפיים את הזוג הראשון שלנו," נשמע קולו של פרופסור ירחוני מהבמה, כשסיריוס ורמוס צפו בו ממאחורי הקלעים. "רמוס לופין וסיריוס בלק!"

מחיאות הכפיים היו חזקות במיוחד. סיריוס ורמוס עלו לבמה, וסיריוס בלע את רוקו: הוא ראה את כל האנשים, וזה היה הרבה יותר מלחיץ מלשחק קווידיץ'. במיוחד כשהוא ראה קבוצה של לפחות רבע מהקהל שהיו בעצם בנות שמחזיקות שלטים כמו "גו סיריוס!" -ו- "אתה בטוח תנצח – ס.ב !"

הנגנים שבשני הצדדים התחילו לנגן, וברגע המתאים סיריוס התחיל לשיר:

This ain't a song for the brokenhearted"
No silent prayer for the faith departed
And I ain't gonna be just a face in the crowd
You're gonna hear my voice when I shout it out loud"

סיריוס הסתכל על רמוס בחיוך, וזה חייך אליו בחזרה. קהל הבנות הצווחות רק המשיך לצווח בלי הפסקה, ואולי אפילו חזק יותר. הוא ורמוס התחילו לשיר את הפזמון ביחד:

It's my life!
It's now or never!
I ain't gonna live forever!
I just wanna live while I'm alive"
(It's my life)
My heart is like an open highway
Like Frankie said, I did it my way
I just wanna live while I'm alive
'Cause it's my life

This is for the ones who stood their ground
For Tommy and Gina who never backed down
Tomorrow's getting harder, make no mistake
Luck ain't even lucky, gotta make your own breaks

It's my life
And it's now or never
I ain't gonna live forever
I just wanna live while I'm alive

(It's my life)
My heart is like an open highway
Like Frankie said, "I did it my way"
I just wanna live while I'm alive
'Cause it's my life

עכשיו הייתה הפסקה בשיר. לסיריוס נראה היה שהולך להם ממש טוב, במיוחד כשקהל הבנות המצווחות נעמד בקצה הבמה והתחיל לצווח את הפזמון ביחד איתו. סיריוס המשיך לשיר:

You better stand tall
When they're calling you out
Don't bend, don't break
Baby, don't back down

הפזמון התחיל שוב, וחיוכו של סיריוס היה גדול במיוחד. 'נראה את אנג'ל מביסה את זה!!'

It's my life!
It's now or never!!
'Cause I ain't gonna live forever
I just wanna live while I'm alive!

(It's my life)
My heart is like an open highway
Like Frankie said, "I did it my way!"
I just wanna live while I'm alive!!

(It's my life!!)
And it's now or never!!
I ain't gonna live forever!!!
I just wanna live while I'm alive!!!!

(It's my life)
My heart is like an open highway!
Like Frankie said, "I did it my way!!"
I just wanna live while I'm alive!!!
'Cause it's my life!

מחיאות הכפיים היו סוערות במיוחד, סיריוס ורמוס השתחוו, התחבקו וירדו מהבמה.

"וואו, הם היו מדהימים!" פרופסור ירחוני שלהב את הקהל, במיוחד את הבנות הצווחניות. "אז בואו נעבור לזוג הבא..."

ואז סיריוס הבין מאיפה הילדה הרייבנקלואית שנישקה אותו הייתה מוכרת. היא למדה איתו לחשים ספרותיים. שמה היה לורה לונגספורט, והיא ואחיה אדמונד עלו ושרו עכשיו ביחד.

~♦~

כשהגיע תורם של אנג'ל וקייל הבמה הייתה חשוכה. הנגנים התחילו לנגן, וזרקור נדלק על קייל שניגן על פסנתר כנף גדול ושחור. זרקור נדלק על אנג'ל, שישבה על הפסנתר, ולפני שהיא התחילה לשיר, היא תקעה בסיריוס מבט כל כך זועם עד שהוא היה בטוח שהשיר שאנג'ל התחילה לשיר היה מיועד אליו:

Ohh, how about a round of applause?
Hey, standin’ ovation?
Ooh, ohh yeah, yeah, yeah, yeah

You look so dumb right now…
Standin’ outside my house,
Tryin’ to apologize,
You’re so ugly when you cry,
Please, just cut it out…

כשאנג'ל שרה את המילה מכוער, היא תקעה בו מבט וגלגלה את עיניה, מה שגרם לסיריוס לחשוב שהיא מתכוונת לזה שהוא מכוער לגמרי. 'הייתי בטוח שהיא חשבה שיש לי פנים יפות!' סיריוס חשב בכעס, והקשיב להמשך השיר של אנג'ל:

Don’t tell me you’re sorry ’cause you’re not,
Baby when I know you’re only sorry you got caught,
But you put on quite a show (oh),
You really had me goin’,
But now it’s time to go (oh),
Curtains finally closing’,
That was quite a show (oh),
Very entertainin’,
But it’s over now (but it’s over now),
Go on and Take a Bow, ohh..ohh

Grab your clothes and get gone (get gone),
You better hurry up before the sprinklers come on (come on),
Talkin ’bout girl, I love you, you’re the one,
This just looks like a re-run,
Please, what else is on

סיריוס שם לב שתלמידים התחילו להדליק את קצות שרביטיהם, ולהזיז אותם מצד לצד. חלק מהתלמידים האלו היו גם הבנות שקודם צווחו את השם שלו. הוא אפילו שם לב שכמה מהן הניפו עכשיו שלטים לכבוד אנג'ל, וכבודו קצת נפגע.

Don’t tell me you’re sorry ’cause you’re not (mmm),
Baby when I know you’re only sorry you got caught (mmm),
You put on quite a show (oh),
You really had me goin’,
now it’s time to go (oh),
Curtains finally closing’,
That was quite a show (oh),
Very entertainin’,
But it’s over now (but it’s over now),
Go on and take a bow, ohh

אנג'ל קמה מהפסנתר, והישירה מבט לתוך עיניו של סיריוס. הוא לא כל כך הבין אך היא זיהתה אותו בקהל, אבל הוא הצטמרר מהמחשבה שהשורות האלו מיועדות אליו:

And the award for the best lier goes to you (goes to you),
For makin’ me believe that you could be faithful to me,
Let’s hear your speech ou-t!!
(But you put on quite a show you really had me goin’),

Now it’s time to go (oh),
Curtains finally closing’,
That was quite a show (oh),
Very entertainin’,
But it’s over now (but it’s over now),
Go on and Take A Bow

But it’s over now

מחיאות הכפיים היו סוערות במיוחד, וסיריוס לא היה כל כך בטוח – אבל הן נשמעו יותר חזקות ממחיאות הכפיים שלו ושל רמוס. אנג'ל עזבה את המבט הזועם כלפיו לטובת חיבוק עם קייל, והשתחוות כלפיי הקהל, שרק הריע חזק יותר.

"וואו, הם היו פשוט מעולים ביחד!" פרופסור ירחוני נראה מתלהב. "בואו נציג את השופטים, ונחכה להצבעותיהם!" פרופסור ירחוני העלה לבמה את ארבעת ראשי הבתים, ואת פרופסור דמבלדור. פרצופו של סיריוס קיבל גוון ורדרד כשהבין שהם צפו כל הזמן הזה.

"אז בסך הכל יש שישה שופטים: פרופסור מקגונגל, פרופסור ספראוט, פרופסור פליטיק, פרופסור סלגהורן פרופסור דמבלדור, ואני, כמובן." פרופסור ירחוני אמר. "כל המתמודדים, תעלו לבמה!"

כשכל המתמודדים עלו, סיריוס תפס את מבטה של אנג'ל, ותגובתה הייתה להסמיק ולומר בלי קול: "השיר הזה? מוקדש לך!"

"למה?" הוא שאל בלי קול בעצמו, אך אנג'ל לא ענתה לו, כי בינתיים השופטים העבירו לפרופסור ירחוני את המעטפות שבהם יש את המנצח מבחינתם. פרופסור ירחוני לא פתח את המעטפות, אלא הטיל אליהן לחש שיסכם את הקולות, ובקהל שרר שקט לכמה רגעים. הוא פתח את המעטפה באיטיות דרמטית, הורה למתופף לתופף במהירות, ואמר:

"הזוג המנצח הוא...!"

__________________

מקווה שאהבתם, ושהגודל סביל D:

אל תשכחו לדרג !!

ולהגיב XD

הפרק הקודם		הפרק הבא