אני לא תמיד נשאר אני

תגובות- והרבה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
תהנו!!:)

אוף. אני שוכבת על המיטה שלי, מתה מעייפות, הרבה אחרי שעת כיבוי האורות, ולא מצליחה להוציא את הילדה הזאת מהראש שלי.

יש לי כל- כך הרבה שאלות.

מי היא?

למה היא נראית ומתנהגת כמו נסיכה?

למה כבר על השנייה הראשונה היא האויבת שלי?

מי אלה המסכות המוזרות והמפחידות האלה?

למה היא קראה לנו אמידים?

לעזאזל.

אוך. הבטן שלי מקרקרת.

פספסתי את ארוחת הערב כי הייתי בהוגסמיד.

טוב, נו.

אני גם אעבור בדרך במרתפים... שכחתי את הספר שלי בכיתת שיקויים.

קמתי מהמיטה שלי באיטיות ונעלתי את נעליי.

ירדתי במדרגות היורדות ממגורי הבנות. כעת היו רק כמה תלמידי שנה ראשונה שהתלחשו ביניהם ליד האח בחדר המועדון.

בדרך אל המטבחים (איזה תלמיד רייבנקלו לא יודע איפה המטבחים?!)

עברתי במרתפים כדי לאסוף את הספר.

'וואי... איזה חושך!' חשבתי בליבי.

לא הייתה טיפת אור, אפילו לא הלפידים מטילי האור המאיים לא דלקו כבדרך כלל.

לפתע נזכרתי מה אני.

"את מכשפה- או מה?!" גערתי בעצמי בלחש ושלפתי את שרביטי מכיס גלימתי.

מלמלתי "לומוס" ומיד נדלק אור בקצה השרביט.

בדרך לכיתת השיקויים העברתי את ידי על הקיר המחוספס והקר.

לפתע נתקלה ידי בדבר מה בולט.

משכתי אותה אליי במהירות, הסתובבתי לכיוון הקיר ובחנתי אותו בחשדנות.

בדיוק כאשר השתכנעתי שלא היה דבר חשוד ופניתי להמשיך בדרכי, נפער חור קטן בקיר, ודרכו השתפך אור ירוק ומוזר.

הצצתי דרך החור...

נשמע קול פכפוך של משהו, כמו מים המתנפצים אל דופן קדרה.

אני לא יודעת איך לא פחדתי, אך באותו הרגע זחלתי דרך החור אל תוך חדר עינויים מיושן, שהאור המוזר שאופף אותו, אכן בוקע מתוך קדרה.

וליד הקדרה עמדה ילדה.

הילדה שהכי לא רציתי לראות באותו הרגע.

הפרק הקודם		הפרק הבא