למה?

זהו. הכל נגמר. הרגשתי עצב, ו... שמחה???

הרגשות התערבלו בתוכי. אף אחד לא היה מוכן להשען אחד על השני.

הקול הפסיק.

כי הוא היה לידי, הוא היה איתי.

בין הצללים, הוא חייב להיות שם.

ראיתי אותו. הזקן הארוך, הפנים החמימות.

דמבלדור.

מתתי. נכשלתי. אין זכר לזכרונות הקודמים, הטובים.

רק ההרגשה של נכשלות, פחד. הזעם של וולדמורט פיעם בתוכי. הוא היה חזק מאי פעם.

ראיתי את העולם בשליטתו, חסר רחמים, בלי הזדמנות שנייה.

העולם קיים עוד.

לא.

לא.

לא!

הפרק הקודם		הפרק הבא