עשרים שנים אחר כך

לילי שנאה, מאז ומתמיד, לעשות התעתקות צד לצד. היא לא ידעה אם זה ככה גם כשעושים את זה לבד. היא קיוותה שלא.

הם הגיעו הביתה. לילי עזבה את יד אביה והתיישבה על כיסא סמוך. הייתה לה בחילה.

ג'יימס ואלבוס לא היו בבית, הם חזרו להוגוורטס.

הארי אמר שהוא הולך להתקלח וג'יני הלכה להכין ארוחת צהריים ורק אחר כך הם ילכו לבית החולים.

לילי ישבה וחשבה. היא לא רצתה ללכת לבית החולים, היא רק קצת מדממת, לא צריך להגזים... מצד שני כל הגוף שלה כאב והיא ממש רצתה שזה יעבור.

היא ניערה את ראשה. זה לא חשוב עכשיו, היא אמרה לעצמה, מה שחשוב זה שאוכלי המוות שוב ברחו...

אולי הם שוב יבואו לנסות להרוג אותה? כמה זמן ייקח עד שיתפסו אותם, הרי הארי אמר שכל ההילאים מחפשים אחריהם. אוכלי המוות אמרו שהם רוצים להרוג את כל משפחת פוטר וכדי להשלים את המשימה גם את משפחת וויזלי...

לילי פחדה, היא לא ידעה הרבה קסמים והיא גם לא אהבה כל כך להשתמש בקסמים ליד מוגלגים. זה עשה אותה 'מיוחדת'.

בכל חייה של לילי, והיא בת 12, היא לא רצתה להיות במרכז העיניים. תמיד היא נגררה אחרי חברותיה המוגלגיות והעדיפה לשמור את מחשבותיה בלב.

ג'יני באה ושמה צלחת אוכל גדולה מול לילי והלכה לקרוא להארי שיזדרז לצאת מהמקלחת. לילי הביטה בצלחת, היה שם עוף, פירה ובצד קצת קטשופ. היא התחילה לאכול אבל היא לא שמה לב למה שהיא עושה ובטעות היא ניסתה לאכול את הקטשופ.

הראש שלה לא היה ממוקד באוכל, כי, כמובן, היא חשבה עדיין על אוכלי המוות. היא לא הצליחה להוציא את הנושא הזה מהראש. חבורת מגעילים, רוצה להרוג את המשפחה שלי! היא הרגישה נורא.

אחרי שהם סיימו את האוכל, הם יצאו לדרך. הארי אמר שהם ילכו קצת ואז הם יתעתקו.

כשהם הלכו הארי שם לב שמשהו מטריד את לילי. "מה קרה?" הוא שאל אותה. "כלום..." היא ענתה, מהר מידי.

"אנחנו נתפוס אותם," הארי צדק, הוא ידע מה מטריד את בתו. "אתה בטוח?" היא שאלה, יודעת כבר מה תהיה תשובת אביה. "אני בטוח," הוא חייך אליה.

לילי נאנחה, ונשענה על כתפו של הארי. "לפחות משהו טוב יצא מכל הסיפור הזה," אמר לה הארי. "מה?" לילי שאלה והביטה למעלה, לעיניו של אביה. "את בטוח תהיי בגריפינדור." חייך הארי.

לילי הביטה בו, וחייכה. היא לא רצתה להגיד לאף אחד, במקרה שזה לא נכון, אבל היא חושבת שהוא צודק.

כעבור כמה דקות הארי וג'יני עצרו, וג'יני אמרה, "לילוש, פה מתעתקים,"

הארי הושיט ללילי יד, וזאת הסתכלה עליה במבט סולד. נהדר. התעתקות.

לילי תפסה בידו של הארי ועצמה את עיניה, מחכה לסחרחורת ולבחילה. פתאום הכל נהיה חשוך, וללילי לא היה אוויר לנשום. ואז הכל נגמר.

המשפחה הקטנה עמדה מול בית החולים, והתחילו לצעוד פנימה. לילי נשמה נשימה עמוקה, מחכה שהטור יגמר.

"שוב פעם משפחת פוטר?" שאלה האישה שקיבלה את פני המבקרים.

"כן, בזמן האחרון אנחנו מסתבכים יותר מידי," חייך הארי חיוך מר.

"קומה רביעית, נזקי כשפים," אמרה המכשפה, והארי, ג'יני ולילי יצאו מהטור ועלו במעלית.

"עדיין אפשר לוותר, אתם יודעים," אמרה לילי להוריה.

ג'יני חייכה, והארי אמר, "את לא צריכה להיות לחוצה כל כך מבית החולים,"

לילי לא הייתה לחוצה מבית החולים, היא פשוט רצתה להקדיש את הזמן שנותר מהשנה האחרונה שלה בעולם המוגלגים בלהיות עם חבריה ולהיפרד מהם, אבל היא הסתפקה בלהנהן להוריה, כאילו הם צודקים.

"לילי פוטר," אמרה המכשפה שטיפלה בה בפעם הקודמת. "ברוך שובך!" היא התחנפה אליה, רק כדי להיות מוצאת חן בעיני אביה. לילי חייכה חיוך מאולץ, והלכה בעקבות הרופאה, כשהוריה מאחוריה.

"שבי בבקשה," אמרה הרופאה, שעל גלימתה היה תג ובו רשום  מליסה שוראטוגן.

לילי התיישבה והביטה במליסה, שהסתכלה לה בעיניים במבט בוחן. לילי השתוקקה להסיט את מבטה, אבל היא לא עשתה זאת. העיקר שהיא תגמור כבר! חשבה לילי.

אחרי כמה דקות שבהן מליסה בדקה את לילי, מליסה אמרה, "כן, טוב, העלמה פוטר בסדר גמור, רק ניתן לה שיקוי קטן שיעזור לה עם הכאבים, ואתם תוכלו ללכת,"

היא ניגשה ללילי ונתנה לה כוס מלאה שיקוי ירוק, ואמרה בחיוך, "תשתי את הכל, מתוקה,"

לילי לקחה את הכוס והריחה את השיקוי. אם היא לא הייתה גדלה עם אח גדול שלא טורח לכבס את בגדיו, היא הייתה מקיאה בפרצוף המחויך של המכשפה המסכנה. לילי הרימה את הכוס ובלעה את כל השיקוי המבחיל.

ג'יני אמרה במבט מבוהל לנוכח ההבעה של לילי, "איך את מרגישה עכשיו, חמודה?"

לילי רק הנהנה והלכה לאט עד שהגיעה אל דלת היציאה, והסתובבה להביט בהוריה, במבט של 'בואו לפני שאני מקיאה פה', והארי אמר למליסה, "תודה רבה," והוא וג'יני יצאו יחד עם לילי.

"את יודעת, לילי, גם אני עברתי אותו דבר, אני מכיר את הטעם..." אמר הארי.

"בחיים שלי לא ריחמתי עליך כמו עכשיו," מלמלה לילי, בקול שקט, שרק היא שמעה.

"רואה?" אמרה ג'יני אחרי כמה דקות, "זה לא היה כל כך נורא, נכון? עכשיו הכאבים יחלפו ותוכלי לחזור לבית הספר להיפרד מחברותיך," 

"כן..." אמרה לילי, שהטעם של השיקוי בפיה התחיל לעבור. הם הגיעו למקום שבו צריך להתעתק, אבל לילי נעצרה פתאום.

"מה קר – " התחיל הארי לשאול, אבל אז הוא ראה. דראקו מאלפוי התקדם לעברם. ג'יני ולילי עמדו מאחורי הארי, שנראה המום, כי דראקו הושיט את ידו ללחיצה. הארי נענה, ולחץ את ידו בחזרה.

"היי," אמר הארי.

"אני צריך לדבר איתך," אמר דראקו. "יש לי משהו להראות לך, ואני לא חושב שתאהב את זה."


תגובות ודירוג? (=

הפרק הקודם		הפרק הבא