כוח הקסם היהודי

בס"ד

יש! רק תגובה אחת! איזה כיף! מנויים, אתם גם ככה פה, תתעוררו על החיים שלכם ותגיבו. בחייאת. זה גם לא שאני מעדכן פעם ביום או משהו, יש לכם די זמן להגיב לי לפעמים. תלמדו מDarth Hader למשל, היא אשכרה מנתחת את הדמויות מבחינה ספרותית. אתם יכולים גם סתם לכתוב תגובה ריקה ולברוח, למרות שככה נהרוס לDarth Hader את התחושה שכאילו הפאנפיק הזה נכתב במיוחד בשבילה. אז אנא מכם, אם אתם פה.

"מה, שאני אהיה סוכן מוסד?" שאל עומר לאחר שהסבירו לו.

שיר גיחכה. "זה שאתה משתתף בפעילות של המוסד לא הופכת אותך לסוכן מוסד. תסתכל על הילל למשל, נראה לך שהמוסד היה מסכים לקבל אותו לשורותיו?"

"אוי, תודה באמת," רטן הילל, "פעם ראשונה שהילד רואה אותי במציאות אחרי מליון פעם שראה אותי בזכרונות שטופי השקרים של ישראל וזה מה שהוא צריך לחשוב עליי?"

"אני רק אומרת את האמת," משכה שיר בכתפיה.

"האמת היא שאני זקן יותר וחכם יותר מהמוסד הזה שלכם, ואני משתף איתכ פעולה רק כי..." הילל השתתק.

"רק כי יוסף אמר," הוא סיים.

"מי זה יוסף?" שאל עומר. כל מה שהוא גילה זה שהם רוצים שייצטרף אליהם למשהו שקשור לסוד הקסם היהודי. ככה הוא גם עוזר לאילון וגם מפסיד לימודים, שתי ציפורים במכה!

"רואה? המוסד בחיים לא היה מקבל אותך, עם קצב פליטות הפה שלך," ענתה שיר.

"הלוואי שתסתמי כבר," רטן הילל.

"הלוואי שתוריד את הזקן הצרפתי הזה," ענתה שיר.

"הלוואי שתצבעי בחזרה לבלונד," עקץ הילל.

"נראה לך שזה היה צבוע?" נעלבה שיר, "הלוואי שתיקח ביס מארטיק והמוח שלך יקפא!"

"הלוואי שתסעי לחרמון, במקרה באותו יום יעשו שלום עם סוריה ויחזירו להם את החרמון יחד איתך!" ענה הילל.

"הלוואי שתיתקע בלי סוללה בשירותים," ענתה שיר.

"הלוואי שתמיד יפול לך הסנדוויץ' על הצד של הגבינה," ענה הילל.

"הלוואי שתכין קפה מה זה מושקע כשממש תצטרך אותו ואז תגלה שנגמר החלב," ענתה שיר.

עומר הביט בשניהם בשעשוע. אם המשימה שלו כוללת להקשיב לשני אלה הוא מוכן לעשות את המשימה הזאת לנצח. אבל אחרי כמה שניות זה עלה לו על העצבים אז הוא אמר, "אז אני לא סוכן מוסד?"

"לא," ענתה שיר, "מכל מי שיצא למשימה רק אני סוכנת מוסד. אתם רק חלק מהמשימה הזאת."

"ומתי יוצאים?" שאל עומר.

"רגע," שיר הרגיעה אותו, "קודם צריך לגבש את הקבוצה. אנחנו עדיין לא בטוחים לגבי הכל. גם יש לדאוג לדרכי תחבורה, לינה, ביטוח, אישור ממשרד החינוך..."

"למה אישור ממשרד החינוך?" שאל עומר.

"כי אתה עומד להפסיד לא מעט לימודים," ענה הילל, "ולמרות שזה לא בראש מעיינך, וגם לא בראש מעייננו, אסור לנו לפי החוק לגרום לך להפסיד לימודים."

"מה? אבל גורל העולם תלוי בזה!" הכריז עומר, "הרי לגלות את מקור הסוד-"

דלת המשרד נפתחה וראשו של חיליק גולד הציץ פנימה.

"כן, אנחנו מפריעים?" שאלה אותו שיר בחיוך.

"מה?" אמר חיליק בבלבול, מתעלם משיר ונועץ מבטים בעומר ובמיוחד בהילל.

"שנתפנה?" המשיכה שיר לשאול.

 "לא, סליחה," אמר חיליק ויצא משם, סוגר את דלת המשרד אחריו.

"טוב," לחש עומר, "אז כדאי שנשמור על שקט."

"מי זה?" שאלה שיר, גם היא לוחשת.

"זה חיליק גולד!" ענה עומר הנסער בלחישה.

"מי זה חיליק גולד?" ענתה שיר באותו טון דיבור, גם היא לוחשת.

"זה אדם קצת מוזר," אמר הילל, "בהתחלה חשבנו שהוא משתף פעולה עם מרים חילא כדי למנוע מאנשים לגלות את הסוד לאחרים אלא רק לעצמו. אבל כשגיליתי שמרים שותפה לישראל והיא שמעה על שיקוי האנקה, הבנתי שכנראה יש לחיליק מנהיג אחר."

"זה המורה שניסה להרוג אותנו!" לחש עומר, "הוא מטאמורפגוס!"

"אני מבינה," אמרה שיר, "אז הוא כאילו הBad Guy?"

"חשבתי שהבעלים הוא הBad Guy," אמר הילל, "הוא זה שמטגן לי את המוח בכל לילה."

"מי, חיליק?" שאל עומר, "אולי הוא הבעלים?"

"אם חיליק היה הבעלים הוא היה ניגש ופשוט מתעלל בי ישר, ולא שולח לי רמזים מוזרים כאלה," אמר הילל.

דלת המשרד נפתחה ושרית גורביץ, שיצאה כשהילל ושיר התחילו להסביר לעומר על תכניתם, חזרה עם כמה דפים בידיה.

"זה מה שמשרד החינוך אומר," אמרה שרית, "למרות שברמת העיקרון אין לו תקנות ספציפיות למקרים כאלה. לכן נציגי המשרד נועדו עם נציגי משרד הקסמים ונציגי המוסד, והוחלט שעל מנת שעומר יוכל לצאת למשימה הוא חייב לקבל אישור בכתב מאחד מאפוטרופוסיו, ליווי צמוד של איש צוות מבית הספר ומחולל זמן."

"מחולל זמן?" שאלה שיר בבלבול.

"על עומר להמשיך ללמוד עד יום הולדתו ה-16, אז חוק חינוך חובה כבר לא יחול עליו," הסבירה שרית, "ומכיוון שיום הולדתו ה16 של עומר הוא בפברואר ואתם רוצים לצאת למסע הזה באמצע החודש הנוכחי הוא לא יוכל להצטרף אליכם עד אשר ימלאו לו 16."

"עדיין לא הבנתי איך מחולל הזמן קשור," אמרה שיר, "וגם זה די תוקע לנו את התכנית. אולי נרד מזה וזהו, ולא ניקח את עומר?"

"לא!" אמר הילל, "אנחנו חייבים לקחת את עומר איתנו, אם הוא מעוניין כמובן..."

"למה הוא כל כך חשוב לך?" שאלה שיר.

"כי הוא מכיר את הילד שיודע את הסוד הכי מקרוב," הסביר הילל, "נכון?"

עומר הנהן. "אני החבר הכי טוב שלו, אני יודע עליו הכל. את כל הדברים האפלים שהוא מחביא. את כל החוויות שעוברות עליו עו לפני שידע את הסוד, אז בטח שגם עכשיו."

"את הילד בעצמו לא נוכל לקחת," אמר הילל, "הוא במצב לא מי יודע מה. לפחות ככה אני מעריך, כי חלפה פחות משנה מאז שהוא יודע את הסוד וגם הוא רוצה להיפטר מהכח וגם יודע איך לעשות זאת. קשה לסמוך על אדם במצב כזה."

"היי," נחלץ עומר לעזרתו של הילד, "הוא עבר הרבה יותר מכל אחד מכם, והרבה יותר ממני. הוא יכול לשרוד הכל."

"אתה היית מפקיד את גורל העולם בידי ילד ש'רקח בטעות שיקוי אנקה' למרות שכולנו פה יודעים מה באמת קרה לו?" הנחית הילל.

"אני חושבת שיש כמה דברים שלא הייתי אמורה לשמוע," אמרה שרית ויצאה משם. שיר יצאה אחריה בעודה שואלת "אבל למה מחולל זמן?".

הילל ועומר נותרו שניהם בחדר, מביטים זה בזה בזעם.

"זה מה זה לא מכבד," אמר עומר.

"זו חשיבה פרקטית," ענה הילל, "ועם כל הכבוד לילד החבר שלך, הוא לא מתאים ואתה יודע את זה. אתה צריך לומר תודה שבכלל פנו אליך, חתיכת אפס."

"אז אולי אני בכלל לא רוצה לצאת למשימה הזאת, אם היא מונהגת על ידי אנשים כמוך," אמר עומר, "אני שם פס על העולם ואני אשאר עם אילון, או 'הילד' כמו שאתה קורא לו."

שיר נכנסה בחזרה. "אז ככה," היא אמרה, "סגרתי לך עכשיו נסיעה לבית של עומר כדי שתוכל לקחת אישור בכתב מאמא שלו, ושרית הסבירה לי למה צריך מחולל זמן. אה, וגם עדנה סגל-שפירא אישרה השתתפות וכמוהה רומי אופיר."

"עזבי, שיר," אמר הילל, "עומר ויתר. תבטלי את הנסיעה. הוא לא רוצה לצאת."

"האמת," אמר עומר, "ששיניתי את דעתי."

"באמת?" שאל הילל בפליאה, "חשבתי שאתה לא רוצה לצאת למשימה עם אנשים כמוני."

"אבל שמעתי מי עוד יוצא למשימה," ענה עומר, "ורומי הרבה יותר טובה ממך."

"רואה? אמרתי לך שצריך לגייס את רומי!" אמרו הילל ושיר זה לזו באותו הזמן.

"טוב, יש לי נסיעה," אמר הילל, "ואתה בא איתי, עומר."

כשנסעו לאריאל, שיר הסבירה להם את תפקיד מחולל הזמן.

"אתה לא תצא איתנו בהמשך החודש," הסבירה שיר לעומר, "אתה תחכה עד יום ההולדת שלך ואז תחזור בזמן בעזרת מחולל זמן שתקבל ליום בו אנו יוצאים. כך, העומר שיצא איתנו למסע לא יהיה אתה אלא עומר מהעתיד, מפברואר."

"רגע, אז אני, כלומר הוא, כלומר אנחנו," החל עומר להסתבך.

"כן, אתם," אמרה שיר, "מה איתך?"

"כשאצא איתכם למסע אני אדע את העתיד, כלומר את מה שקורה לכם ואם המסע שלכם הצליח או לא."

"לא, זה יישאר סוד ועפלים תנותק מתקשורת חיצונית הקשורה לנושא," אמרה שיר, "ונסמוך עליך שלא תגלה לנו את התוצאות לבחירות לשר הקסמים שיתקיימו בדצמבר."

"אה, יש בחירות? באמת?" שאל עומר בגיחוך, "בסדר, אתם לא צריכים לדאוג. אה, ממי אני מקבל את מחולל הזמן?"

"ממך," ענתה שיר.

"מה זאת אומרת?" שאל עומר.

"ביום בו אנו יוצאים למשימה אתה תלך למשרד של המורה שיצא ללוות אותך במשימה, ושם תפגוש את..." שיר החלה להסתבך.

"אני אנסח את זה אחרת," היא אמרה, "ביום הולדתך, שזה יקרה אחרי שתקבל את מחולל הזמן, אתה תלך למשרד של המורה שיצא איתנו למשימה ותחזור בזמן ליום שבו יצאנו."

"אה, ואז אני אפגוש שם אותי!" אמר עומר, "זה לא ייצור פרדוקסים בזמן וכאלה?"

"לא," ענתה שיר, "כי אנחנו נדאג שרק אתה תהיה שם במשרד ולא אף אחד אחר. כלומר, רק אתה והוא, זאת אומרת הוא ואתה, כלומר פעמיים אתה, כלומר אתם, כלומר-"

"בסדר, הבנתי," אמר עומר, "ולכן אני אעשה שם מה שארצה ואדבר מה שארצה ורק אני אשמע את זה ואדע על כך, כלומר אני השני, ואז הכל יהיה בסדר."

"נכון, ואז תקבל את מחולל הזמן שאותו תיתן לעצמך כשאתה בעצמך תחזור בזמן," אמרה שיר, "הבנת את הרקורסיה?"

"הבנתי," אמר עומר, "אבל אני לא יודע מה זה רקורסיה."

"לא נורא," אמרה שיר, "העיקר שהבנת. יש לך שאלות כלשהן?"

"כן," אמר עומר, "מאיפה קיבלתי את מחולל הזמן?"

"מה זאת אומרת?" שאלה שיר, "ממך!"

"כן, אבל מאיפה אני - כלומר הוא - כלומר עומר הראשון קיבל?"

"אין עומר ראשון," אמרה שיר.

"כן, אבל מאיפה בכלל השגנו מחולל זמן? איך זה התחיל? ואיך אתם יודעים שאקבל מחולל זמן?" שאל עומר.

"הו," אמרה שיר, "העלית נקודה. מזכיר את פרדוקס בטהובן."

"מה זה?" שאל עומר.

"נניח שאני חוזרת בזמן לתקופה זבה בטהובן היה חי," אמרה שיר, "אתה יודע מי זה בטהובן, נכון?"

"לא," ענה עומר.

שיר נשמה עמוק.

"בטהובן הוא מלחין גרמני שנחשב לאחד מגדולי המלחינים במוזיקה הקלאסית שידוע העיקר בשל העובדה שבמהלך הקריירה שלו הוא התחרש לחלוטין, אבל זה לא הפריע לו להמשיך ולהלחין. אחת היצירות המוכרות שלו היא הסימפוניה החמישית שמוכרת בעיקר בזכות ארבעת הצלילים הראשונים, אתה יודע, פאם פאם פאם פאאאאאם..." היא זמזמה. אם אתם לא יודעים במה מדובר פשוט חפשו ביוטיוב את הסימפוניה החמישית של בטהובן, החלק הראשון.

"בסדר, זה לא משנה," אמר עומר.

"אז אני רוצה לשמוע את המלחין הדגול בפעולה ולכן אני חוזרת לתקופה בה חי. אני משוטטת בין האנשים ושואלת אותם על לודוויג ואן בטהובן, אבל אף אחד מהם לא יודע על מי אני מדברת. אני שרה את יצירותיו, אבל אף אחד לא מזהה. לכן אני מבינה שבטהובן מעולם לא התקיים ולכן אני מפרסמת את כל יצירותיו של בטהובן בשמו, ולכן בטהובן הוא בעצם אני והיצירות שפרסמתי הן היצירות שחשבתי שהן של בטהובן לפני שנסעתי בזמן."

"מה, את בטהובן?" שאל עומר.

"לא, זה רק לצורך הדוגמה," אמרה שיר, "אבל זה מעלה את השאלה הגדולה באמת - מי כתב את היצירות שאנו מייחסים לבטהובן?"

"את," אמר מיד עומר.

"אני פרסמתי אותן, אבל מי חיבר אותן? מי המציא את המנגינות הללו?" שאלה שיר.

עומר נשאר חסר מילים. שאלה טובה הייתה לה, לשיר.

"בכל מקרה הגענו לבית שלך," אמרה שיר והיא, עומר והילל ירדו מהרכב המיוחד של המוסד ונכנסו אל תוך הקרוואן המבודד שהיה ביתו של עומר.

הילל דפק על הדלת בעדינות.

"פשוט תיכנסו," אמר עומר ופתח את דלת הכניסה לביתו.

"שלום אמא," אמר עומר כשנכנס, "הבאתי כמה אורחים ואנחנו צריכים ש..."

"איפה היא?" שאל הילל, "אין יותר מדי מקומות שהיא יכולה להסתתר בהם בבית הזה."

אמא של עומר, אישה מבוגרת וסנילית, ישבה על הכיסא שלה בגבם אליהם.

"שלום עומר," אמרה האישה, "מי הם האורחים האלה? מה הם רוצים?"

"אל תדאגי אמא, הם טובים," אמר עומר ואמו קמה מהכיסא ופנתה אליהם.

"שלום," היא אמרה להם.

שלום, גברת לוי," אמרה שיר בחינניות.

הילל הביט בה נדהם. הוא הכיר אותה מאיפשהו. אבל לא ייתכן שזו היא... עברו כל כך הרבה שנים...

"הילל? הכל בסדר?" שאלה שיר.

הילל הביט באמא של עומר בפה פעור, ולאחר כמה שניות של שקט הוא שאל אותה: "גולדי? זאת את?".

הפרק הקודם		הפרק הבא