הסיוט הנורא ביותר

טוב ארטמיס, אני מכבדת את ההחלטה שלך, בתמורה לזה שאתה לא תיקרא בשלי.

תיזהר, הזהב תיכף יגיע אליי.

18.1

היום בזמן שיעור היסטוריה (שיעמום טוטאלי) שמעתי את פולי אומר לי באוזניה : "הולי, את חייבת לבוא! אחרי הלימודים את צריכה לבוא למקום כלשהו, רחוק מאחרים, שאף אחד לא ישמע! מהר!"

לא כל כך נילחצתי, כי אתם יודעים, זה פולי,. הוא תמיד נילחץ מדברים כאלה. למרות שכן כבר רציתי לדעת מה הוא רוצה ממני.

"מה, פולי? מה קרה?" שאלתי את האוזניה. הוא לא ענה, אבל במקום זאת ארטמיס הסתכל עלי ושאל בגילגול עיניים. "פולי, נכון?"

"ברור," לחשתי לו בחזרה.

ואז שקעתי בשינה כשהמורה החלה לדבר שוב.

הלכתי עם ארטמיס לאחוזה שלו. 

"למה הולכים לשם?" שאלתי אותו.

"מה ? סתם." הוא ענה לי ומשך בכתפיו.

"אתה בטוח?" היתגרתי בו.

"כן, הולי! אני בטוןח!" ענה לי, מעט בכעס.

גיחכתי.

"מה אמר, גברת צעירה?" שאל אותי ארטמיס בשעשוע.

"לא אמרתי כלום," משכתי בכתפיי.

ארטמיס נעץ בי מבט קשוח.

"לגחך זה לא לומר משהו!" הגנתי על עצמי.

ארטמיס גילגל עיניים. שוב. 

הלכנו עוד קצת עד ששמתי לב שארטמיס ניראה לא מרוכז. "ארטמיס, אתה בסדר?" 

"כן," הוא ענה בשקט.

"אתה בטוח?" כבר התחלתי לדאוג.

"הולי, הכל בסדר! תפסיקי להיות נאג'ית!" אמר ארטמיס בכעס. 

או, זה ארטמיס שאני מכירה.

נישקתי אותו קצרות על שפתיו. "הבהלת אותי,"

התחושה האילוהית שאפפה אותי היתפוגגה כשניכנסנו לאחוזת פאול. משהו היה בה מוזר.

"איפה באטלר?" שאלתי, "וג'ולייט? ומיילס ובקט?" 

"אני מיצטער," לחש לי ארטמיס.

"מה, למה?" שאלתי.

"בגלל זה." מישהו אחר ענה לי. מישהו שהצמיד את פיגיונו לצווארי.

היתעוררתי בבהתה על השולחן. ולצערי, עדיין בשיעור היסטוריה.

"הכל בסדר?" שאל אותי ארטמיס.

בתמורה לטשתי בו מבט באימה. החלום עדיין רדף אותי. הבעת פניו כשאמר את שתי המילים האחרונות הבהילו אותי.

"הולי?"

"מ-מה? ה-הכל בסדר," עניתי לו באימה.

"אז מה קרה?"

"ז-זה כלום,"

שהצילצול האחרון היסתיים יצאתי מהכיתה.

אנג'ל הלכה אחריי ושאלה כל הזמן שאלות מעצבנות, כמו 'רוצה לבוא אלי?', 'רוצה ללכת לסרט' ו- 'רוצה לומר לי מה הולך בינך לבין ארטמיס?'

כמובן שלא עניתי לה. רק ביקשתי ממנה לעזוב אותי בשקט. ניראה לי שהיא די נעלבה.

חזרתי לבית השכור בו היתגוררתי ונתתי לדמעות להישתחרר.

בכיתי על המיטה קצת זמן עד שנירגעתי.

"הולי?" שמעתי את הקול של פולי.

לרגע חשבתי שהוא באמת נימצא פה וראה אותי בוכה.

"אהה... פולי? איפה אתה?"

"אני מדבר אליך דרך האוזניה,"די נירגעתי שהוא אמר את זה. "טראבל כבר מחכה לך חצי שעה איפה שקבענו."

"דארוויט'!" צרחתי. "שכחתי מזה לגמרי!"

כעבור שתי דקות עמדתימול טראבל, במקום בו קבענו, קוברת את פני בבושה ושומעת את ההוראות של מישמר הלפריקוני בקצב שותף.

"זה היה מאוד לא אחריותי מצידך!לאחר בחצי שעה. את מבינה את חומרת הבעיה! זה נורא! אני ממש לא מבין איך ג'וליס קידם אותך לדרגת סרן! ממש בושה! הדאגת את כולנו!"

הרמתי יד, כדי שיעצור את ההטפות. "פולי אמר שרצית ללהגיד לי משהו." הזכרתי לו.

וכמו תמיד, הוא הגיע ישר לעיניין.

"אה - כן," אמר לי "רק רציתי לבקש ממך לרגל אחרי ארטמיס"

"לעשות מה, למי?" צרחתי.

"שמעת אותי טוב מאוד."

תגובות בבקשה?

הפרק הקודם		הפרק הבא