אסור שייגלו את הסוד

"וכאן זה החדר שלך"- הרמיוני, שתג המדריכה הראשית ניצנץ על גלימתה, הצביעה על דלת עץ כבדה בגוון מהגוני- "החברות היהיו איתך בחדר יהיו כמו משפחה בשבילך. ותזכרי, את תמיד יכולה לפנות אליי בכל עיניין ושאלה" הוסיפה, "בכל אופן, אני אאחל לך לילה טוב ונפגש מחר" סיימה בחיוך ונופפה לי לשלום בעודה מתרחקת.

בהיתי בדלת הסגורה במבט סתום, כאילו איני יודעת מה אני אמורה לעשות כעת. למעשה ידעתי טוב מאוד מה אני אמורה לעשות, ובכנות, חששתי מכך מעט... בסופו של דבר הסקרנות נצחה את החשש ודפקתי בהססנות על הדלת. בדיוק כשהושטתי את ידי לידית הדלת היא נפתחה בתנופה ומאחוריה עמדה נערה בגובה ממוצע בעלת שיער בלונדיני חלק שקצוותיו, שהגיעו עד מותניה, התלתלו בעדינות.

"הייי!! את בטח הנערה החדשה! איזה כיף לפגוש אותך! מה שמך? אני יהיה החברה שלך לחדר, טוב, אחת מהן. השאר עוד לא הגיעו, הן בטח מתעכבות למטה עדיין. מאיפה הגעת? בת כמה את? אני כ"כ מתרגשת! אוי, לא הצגתי את עצמי, נעים להכיר, אני סופי", היא הושיטה לי את ידה ללחיצה. הושטתי את ידי אליה, מבולבלת. היא לחצה אותה בחום ולא שמה לב להלם שמטר השאלות שלה הותיר אותי בו. היא הביטה בי בציפייה וחלפו שתי שניות עד שקלטתי שהיא מצפה שאציג את עצמי. "שלום, קוראים לי לי ג'יין", פלטתי, עדיין המומה מעט, "אני בת 17 וחצי, נעים להכיר" 'אז הפכתי למפורסמת, אה?' חשבתי לעצמי.

" וואו, ג'יין, איזה שם יפה! מאיפה הגעת?" אחרי הפתיחות הכנה שלה חשתי מעט אי-נעימות מכך שאני משקרת לה 'זה לטובת כולם. אילו הם ידעו מי ומה את באמת, הם לעולם לא היו בוטחים בך, או מנסים להתקרב אלייך' שמעתי את הקול בראשי אומר. "מהאזורים הכפריים" השבתי אוטומטית, כמעט מתרגלת כבר לטעם השקר על לשוני. "כן? שמעתי שממש יפה שם, אבל זה לא בדיוק מה שהתכוונתי אליו.. אם את לא רוצה את לא חייבת לומר! אבל, מאיפה הגעת לפה? איפה היית לפני כן? זה נכון מה שאומרים? למה באמת הגעת רק השנה?-" "וואוו, פסק זמן", עצרתי אותה " מה זאת אומרת 'מה שאומרים'? מה אומרים?" שאלתי. היא הסתכלה עליי במבט מסוקרן "תגידי, זה נכון שאת הבת של סנייפ?" היא שאלה ישירות. הנערה הזאת לא מבזבזת זמן על שיחות מנומסות. מרוב הפתעה מהשאלה נותרתי בפה פעור מולה, "מההה?" מוזר יצא מפי. "אז לא?" היא שאלה בחצי חיוך (אבל יכולתי להישבע ששמעתי צל של אכזבה בקולה) "את יודעת, בגלל שבאת פתאום בדיוק בשנה שאחרי המלחמה וגם הכרת את הארי, אנשים העלו כל מיני השערות לגבייך".

לפתע, כאילו שמה לב פתאום לסביבתה היא משכה אותי פנימה ואמרה:"אויש, מצטערת, אני משאירה אותך עומדת בפתח החדר ומפציצה אותך בשאלות על השנייה שבה את דופקת בדלת, בעצם לא ממש דופקת... לא חשוב! כנסי פנימה, פה זו המיטה שלי-" היא הצביעה אל המיטה הקרובה ביותר לכניסה- "ושם, זו המיטה שלך, ליד החלון. אומנם היא קצת מרוחקת, אבל באמת שלא תשימי לב. אני זוכרת את הלילה הראשון שלי בהוגוורטס, לא עצמתי עין חצי לילה מרוב התרגשות! תקשיבי, אני הולכת להגיד שלום לבנות שלא ראיתי כבר חודשים שלמים, תוכלי להשאר פה קצת לבד, נכון? אני מניחה שהבנות תכף יבואו, אתן בטוח תסדרו, הן פשוט מקסימות! ביי!!!" ובמילים האלו היא השאירה אותי אותי בחדר ויצאה.

הסתכלתי מסביב. ניגשתי למיחטה שסופי הצביעה עליה, מחליקה את היד שלי על המצעים הרכים שעליה. מצאתי את המזוודה שלי מונחת ליידה.

לצד המיטה עמדה שידה , ומעליה היה חלון, עיניי נעצרו והבטתי החוצה על הנוף הנשקף מבעדו. תנו לי להסביר רגע משהו. בית גריפינדור ממוקם באחד המגדלים החיצוניים של הוגוורטס והחדר שלי נמצא בצד הפנימי שלו, כך שמהחלון שלי אפשר לראות את רוב הטירה. נשימתי נעתקה, 'מהמם' הייתה המילה הכי קרובה שעלתה בראשי לתיאור מה שחשתי למראה הנוף שנגלה בפניי. כל טירת הוגוורטס ניצנצה מאלפי האורות שבקעו מחלונותיה הרבים וחיקו בצורה כמעט מושלמת את ניצנוץ הכוכבים בשמיים מעליה.

"יפיפה, נכון?" הסתובבתי למשמע קול מאחורי. עמדה שם נערה רזה, עם שיער חום בהיר מתולתל שעמד כניגוד מושלם לשיער בצבע חום- אגוז- כהה שלי. "את ג'יין?" היא שאלה בחיוך ביישני. הפנים שלה היו בצורת לב והיו לה שפתי תות. הנערה הזאת פשוט שידרה עדינות, היה בה משהו שמייד גרם לך לרצות להגן עליה, לא משנה ממה.

"כן" עניתי לה "איך ידעת?" "קצת קשה שלא אחרי ההופעה שלך הערב" היא צחקה. "זה לא הוגן", אמרתי והיא בתגובה הרימה גבות בשאלה, "כל הוגוורט בערך יודעת את שמי, ואני בקושי מכירה כמה אנשים מהשנה שלי" מיהרתי להסביר את עצמי. היא חייכה "את לגמרי צודקת! אז בואי נשווה את המצב לפחות בינינו, שלום- אני אמה" היא הושיטה את ידה ללחיצה. לחצתי את ידה בחזרה בחיוך רחב ושתינו פרצנו בצחוק. כבר עכשיו הרגשתי שאני והיא נהיה יותר מסתם שותפות לחדר. היא ניגשה אל החלון שליידו עמדתי והשקפתי בעצמי רגעים אחדים קודם לכן. "אני לומדת כאן כבר 7 שנים, ואני נדהמת מהנוף כל פעם מחדש", היא הסתובבה אליי כאילו היא מתלבטת אם להגיד לי משהו. כשנראה היה שהיא כבר הולכת להמשיך לשתוק היא אמרה בפתאומיות:" אני באמת שמחה להכיר אותך ג'יין! אני ממש מקווה שנוכל להיות חברות טובות!" אמרה בעיניים בורקות בעודה מסמיקה. התקדמתי אליה , מקרוב ראיתי שעיניה היו בצבע חום דבש, וחיבקתי אותה, "גם אני אשמח" השבתי לה.

היא חייכה אלי ואז אמרה:" טוב, אז... אהה, אני נכנסת להתקלח" היא גירדה בראשה במבוכה. "אני אכנס אחרייך" אמרתי לה כשהייתה בגבה אליי בדרך למקלחת, היא סימנה לי בידה לאות ששמעה.

לאחר שניכנסה, קרסתי על מיטתי בעייפות ועברתי בראשי על כל מה שקרה לי הערב מהרגע שהמשכתי לבד בדרך לטירה. (הערה- הפלאשבאק מתחיל בדיוק בנקודה בסוף הפרק השני)

~"שלום?" אמרתי/שאלתי את הענק. הוא הוריד את ראשו אליי "או, היי! ומי את? לא ראיתי אותך כאן אף פ'ם וני פה מכיר את כולם" "למעשה, אני חדשה" "או ב'מת? אז את החדשונת? מה השם של'ך?" הוא שאל זאת בחיוך גדול ובלבביות. "ג'יין" "ג'יין,טוב להכיר, השם שלי זה האגריד, ו'ני פה שומר הקרקעות של הטירה, אז את לכי תתפסי סירה, אנחנו תכף נשוט לטירה, את הולכת להנות" הוא טפח לי על השכם בחוזקה שכמעט העיפה אותי וסימן לי את הכיוון. הלכתי לסירות והתיישבתי באחת שכבר היו בה שלושה ילדים קטנים, בני השנה הראשונה, הם בהו בי. עשיתי עצמי כאילו אני לא שמה לב למבטיהם ופניתי להסתכל מסביב. מלבד אורות התחנה ושפת האגם לא היה ניתן לראות דבר. בבאת אחת, כאילו ע"פ סימן החלו כל הסירות לנוע ולחתוך בשקט את פני המים. כשפנינו בעיקול, לאט לאט נגלתה לעינינו הטירה הגדולה והיא היבהבה באלפי אורות שהשתקפו במים ומעלנו נפרשו שמי הליל הכהים. שמעתי מסביבי קולות התרגשות שהלכו והתגברו ככל שהתקרבנו לטירה. "וואו" ו-"מעניין כמה עולה להם לתחזק את הטירה ה-ע-נ-ק-י-ת הזאת" היו המחשבות הראשונות שעלו לי למראיה, עם כמה שזה אולי ישמע מצחיק או מוזר. לפני ששמתי לב כבר הגענו וירדתי מהסירה שכמעט התהפכה, וברקע שמעתי את את אחד התלמידים בוכה קצת על שהוא נפל לאגם, הסתובבתי וראיתי את הפיצפון טובע בתוך המעיל העצום של האגריד, כשזה האחרון מנסה להרגיע אתו. נכנסנו לטירה שהייתה אפילו יותר יפה מבפנים, מלאה בתמונות וציורים, וניברשות מרשימות שניתלו מהתקרה והיו מלאות בנרות שהפיצו את אורם הזך על כל החדר. בראש כל המדרגות האגריד אמר לנו להיכנס בטור ברגע שהדלתות ייפתחו.~

דילגתי במחשבותי אל הרגע בו חבשתי את המצנפתהמדברת המוזרה.

~"סמית' אליזבת ג'יין" שמעתי את שמי נקרא, השם המלא שלי. מרוב מתח, ציפייה וחרדה לא יכולתי לראותדבר מלבד השרפרף הקטן. התיישבתי עליו בקושי, חובשת את המצנפת על ראשי. מייד שמעתי קול בראשי:" ג'יין? בואי נראה...אני זוכרת את אביך, שיבצתי אותו בסלית'רין, ירשת ממנו הרבה כך שגם את תוכלי להצליח שם מ-" 'לא! לא, בבקשה! כל בית אחר יהיה טוב בשבילי, רק לא זה! אני בכלל לא כמוהו, ואני מעדיפה להתרחק כמה שיותר מדרכו, אז בבקשהשימי אותי בבית אחר!' "אוקיי תירגעי. העליתי זאת כאפשרות הגיונית אך ישנו בית אחר שאליו את מתאימה אפילו יותר" נשמתי בהקלה ויישרתי את גבי בדיוק כשהמצנפת צעקה "גריפינדור".~

 ארוחת הערב הייתה מדהימה והכרתי המון נערים ונערות מהבית שלי. הסתכלתי של התקרה מעלי, ובפעם הראשונה מזה זמן רב, הרגשתי שמצאתי את המקום בשבילי,העתיד צופן בחובו תקוות רבות. פיהקתי מעייפות, ותוך שקיעה במחשבות, מבלי ששמתי לב, נרדמתי.

****

"בוקר טוב!" "אההה" נפלתי מהמיטה בזעקה לשמע צעקה, סופי עמדה מעלי וצחקה.מאחוריה עמדו עוד שתי בנות שלא זיהיתי ובקצה השני של החדר ראיתי את אמה מזדקפת במיטתה בבהלה. הסתכלתי על סופי "את צוחקת עליי? בשביל מה זה היה?!" היא בתגובה רק צחקה חזק יותר.

קמתי על רגליי ורק כעת שמתי לב שנרדמתי בבגדים שלבשתי אתמול. ניגשתי למזוודה שלי ופתחתי אותה, אתמול מרוב עייפות לא הספקתי לפרוק אותה, והוצאתי ממנה את מדי בית הספר- חצאית כפלים וסוודר אפורים, חולצה לבנה, גלימה שחורה ועניבה ששינתה את צבעה לאדום-זהב לאחר שהתמיינתי לבית גריפינדור. בנוסף, לקחתי איתי גם כמה כלי רחצה. הסתובבתי וראיתי את הבנות שעדיין צפו בי. "אוי סליחה, שכחתי להציג את עצמי מרוב בהלה", העפתי מבט מאשיםלכיוון סופי, והיא משכה בכתפיה בצחוק," למרות שאם חושבים על זה רוב הסיכויים שאתן כבר יודעות מי אני, בכל אופן, אני ג'יין ואני מקווה שנהיה חברות טובות, ומין הסתם אני חדשה כאן אז אשמח אם תעזרו לי להשתלב" אמרתי בחיוך. הן החליפו מבטים ואז הסתכלו עליי. "היי! אני מיקה, אבל את יכולה לקרוא לי מיק, וזאת שליידי היא רייצ'ל" אמרה אחת מהן, היא הייתה מעט מלאה ועיניה היו חומות, אך מה שמשך את מרב תשומת הלב במראיה היה שיערה הקצוץ הצבוע אדום. הנערה עליה הצביעה, רייצ'ל, הייתה בעלת שיער שחור מתולתל שהגיע מעבר לכתפיה ועיניה היו בצבע תכלת קרח ואפשר לומר שהייתה מלאה בכל המקומות הנכונים...

"טוב, עכשיו לאחר שערכנו הכירות בין כולנו, אני הולכת רגע להתארגן!" הודעתי בחגיגיות מעושה והתקדמתי לכיוון חדר השירותים והמקלחת.

**

"תלמידים יקרים", פתחה פרופסור מקגונגל בדבריה," בין אם אתם בשנה השביעית ובין אם אתם בשמינית, כולכם תקבלו את אותה השכלה השנה. מה שאומר שכולכם תלמדו את אותם השיעורים, כמובן שבהתאם למקצועות בהם בחרתם לעתידכם. כמו כן, מתפקידי להזכיר לכם שהשנה יתקיימו מבחני הכשיפומטרי ואני מצפה שכולכם תעברו אותם בהיצטיינות" היא הפסיקה לרגע מעבירה מבט על התלמידים הנימצאים בכיתה, צל חיוך על פניה "בגלל שאני יודעת שאתם יכולים. בנוסף, מתוקף תפקידי כראש בית גריפינדור ומנהלת בית הספר נכון לעכשיו אני מצפה ממכם, בתור תלמידי הוגוורטס ככלל וחברי בית גריפינדור בפרט להעניק את קבלת הפנים הראויה לתלמידתנו החדשה ג'יין. אתם מכירים אחד את השני במשך 7-8 שנים, לחלקכם אולי אף יותר, אך היא חדשה ואני מאוד מקווה שתרגיש שהוגוורטס הוא ביתה בדיוק כפי שהוא ביתיכם ותתקבל יפה. כעת, הבה נתחיל בשיעור!"

בהזכירה אותי, כמעט כל הראשים בכיתה הופנו אליי, וחשתי את פנייי מתלהטות.אמה, שישבה לידי ציחקקה "נשתדל לעשת כך" היא לחשה לי , מחייכת. 

השיעור עבר מהר, והרגשתי שנהינתי ממנו. 'שינוי צורה יהיה אחד מהמקצועות האהובים עליי' החלטתי 'למרות שבמחשבה שנייה, כל מקצוע בערך יהיה אהוב עליי'. אני מאוד אוהבת ללמוד ולגלות דברים חדשים,אמא שלי קוראת לי "תולעת ספרים" מרוב שהייתי קוראת כ"כ הרבה בעבר.

" על מה את חושבת?" מיקה שאלה אותי. "סתם, על השיעור. מה יש עכשיו?" "לא יודעת מה איתך, אבל לי ולרייצ'ל יש עכשיו גילוי עתידות." פתחתי את התיק והוצאתי את המערכת, , לי יש שיעור כפול בשיקויים למתקדמים" עניתי להן לאחר שבדקתי. "אווו... יש לנו גאונה בחדר ולא ידענו את זה?" סופי צצה מאחוריי, תופחת על כתפי "מה?" בהיתי בה בחוסר הבנה. "רק גאונים הולכים לשיקויים למתקדמים " רייצ'ל התנדבה להסביר. "לא הייתי אומרת גאונה-" "או,היא מצטנעת!" סופי צחקה וכולנו נדבקנו בצחוק שלה. לאחר שנרגענו שאלתי אותן אותן:" אתן יודעות איפה שיור שיקוייםם מלומד?" "את הולכת לכיוון האולם הגדול, איפה שהייתה ארוחת הערב אבל במקום לפנות אל המבואה את יורדת במדרגות צדדיות אל המרתפים, שם יש מבוך של מדרגות. תזכרי! את פונה ימינה,ימינה,שמאלה,ממשיכה ישר ושוב פונה שמאלה, הדלת הגדולה בקצה המסדרון, לא תוכלי לפספס!" מיקה אמרה במהירות. "ימינה, ימינה ואז שמאלה ואז.. רגע, מה אחרי הפנייה שמא-" פניתי אליה שוב אבל הן כבר נעלמו. 'הן בטח כבר רצו בשביל לא לאחר... כפי שאני צריכה לעשות!" לקחתי את התיק, רצתי במורד המדרגות, ופניתי לגרם המדרגות הצדדי ליד הכניסה במבואה. בדבר אחד מיקה צדקה, המדרגות למרתפים באמת היו מבוך. ניסיתי להיזכר בהוראות שלה, אבל כל הכיוונים התבלבלו לי בראש. כעבור כמה דקות התייאשתי, כשהבנתי שאני אבודה, והתחלתי לצעוק בתקווה שמישהו ישמע אותי ואולי יבוא לעזור. "היי! הלוווו! יש פה מישהו? מישהו שומע אותי?הלכתי לאיבוד ו... אה... מישיהו?" אובדת עצות התיישבתי על אחת המדרגות כשראשי טמון בין כפות ידיי.

"היי! תגידי את נורמלית!? כמעט נפלתי עלייך כרגע! מה את מתיישבת באמצע גרם מדרגות?" מישהו צעק מאחורי. אסירת תודה להימצאותו כאן הסתובבתי לעברו בבקשת עזרה ולא האמנתי למראה עיניי. במעלה המדרגות, כשעיניו הכחולות-כסופות המכרות מסתכלות עליי מלמעלה,במלוא גובהו ושיערו הבלונדיני-לבן הוא עמד.

דראקו.

דראקו מאלפוי.

הנה הוא, פרק 4. הבטחתי בתחילת השבוע וקיימתי. תיהנו!

הפרק הקודם