גנזי מרומים/שאול תחתיות

בס"ד

חנות ההוקוס מוקוס של האחים וויזלי היא כיום חנות הטריקים המצליחה ביותר בעולם. וזה לא כי היא ממוקמת בסמטת דיאגון, שתמיד הייתה מקום קצת משעמם, וכך היא בולטת בנוף. זה גם לא כי הטריקים המקוריים שמיוצרים שם הם התעלולים האיכויתיים ביותר בשוק. זה גם לא כי מייסדי החנות הפכו לאגדה.

זה כי אחד המוכרים הוא רוח רפאים.

כולם מכירים את הסיפור על התאומים הוויזלים שעזבו את הוגוורטס במטאטאים מתפוצצים, הצילו את עולם הקוסמים מוולדמורט (זה לפחות מה שהם אוהבים לספר), ושאחד מהם ממשיך לנהל את החנות גם לאחר מותו בקרב כאשר לאחיו התאום אין אוזן.

חוויית הקנייה מלהיבה לכשעצמה. אתה יכול לעיין לך באיזשהו מוצר בחנות כשפתאום המוכר הרפאים יקפוץ לעברך מתוך הקיר ויבהיל אותך.

התאומים אוהבים לספר שברגע שפרד חזר בתור רוח רפאים, התגובה הראשונה של אימא שלו הייתה, "יופי, הגעת סופסוף, עכשיו לך תעזור לאחיך להוציא נומים מהגינה. יש הרבה עבודה."

מולי, כמובן, תמכה בסיפור הזה בכל תוקף. האמת הייתה מביכה הרבה יותר, היא ניסתה לחבק בהתרגשות את בנה המת אך מכיוון שהיה רפאי היא לא יכלה לעשות זאת.

כמובן שזה פתח צוהר לבדיחות רבות. פרד היה עובר דרך קירות ומבהיל את בני משפחתו ללא הרף, וכך היה עושה יחד עם אחיו ג'ורג' בחנות. הוא הרבה יותר נהנה בתור רוח רפאים, ומעולם לא חש חי יותר למרות שהיה מת.

אך על דבר אחר פרד לא חשב.

מאה שנים אחרי שפרד חזר לעולם כרוח רפאים, הוא עוד המשיך לנהל את החנות... או לפחות לנסות. קשה לנהל חנות כשאתה המנהל היחיד ועוד רוח רפאים. אתה לא יכול לשלם דמי שכירות או ליצור ולספק סחורה חדשה. מה גם שהשותף שלו, ואחיו התאום, ג'ורג', לקח חלק פחות פעיל בניהול החנות כשהקים משפחה, ועכשיו הוא מת. כולם כבר מתו. עברו כל כך הרבה שנים. צאצאיו של ג'ורג' יצאו לדרך חדשה וחנות נותרה שוממה.

מאתיים שנים אחרי שפרד חזר לעולם, וסמטת דיאגון כבר לא מה שהייתה פעם. הקוסמים התקדמו. הם כבר מזמינים מוצרים דרך האינטרנט. חוויית הקניות המסחררת כבר חסרת טעם, ואיש לא בא לחנות.

שלוש מאות שנים לאחר חזרתו של פרד, החנות כבר נסגרה סופית. האחיינים שלו כבר מתו מזמן ומשפחת וויזלי המקורית היא כבר מזמן לא מה שהייתה פעם. אנשים מתבגרים ומשתנים, וכבר כשכל אחד מאחיו של פרד הקים את המשפחה שלו נוצר ריחוק מסויים שהגביר לאחר מות הוריו של פרד. כך נותק הקשר המשפחתי בין האחים כשכבר היו על ערש דווי, והם לא נפגשו עוד מלבד אירועים משפחתיים כמו חתונות או לוויות. ועכשיו, כשגם ילדיהם אינם עוד, כבר אין לפרד משפחה.

חמש מאות שנים לאחר שפרד חזר בתור רוח רפאים. סמטת דיאגון שוממה. אנשים אומרים שהמקום רדוף רוחות. הלוואי שזה היה רדוף, כך פרד לא היה בודד כל כך. אבל מכיוון שהוא קבע שירדוף את חנות ההוקוס מוקוס - הוא לא יכול לצאת מגבולות הסמטה הריקה.

אנשים מפחדים ללכת לשפ בגלל רוח הרפאים.

הם לא יודעים שרוח בודדה ודכאונית לא תעשה להם דבר.

כשפרד בחר להיות רוח רפאים הוא לא האמין שזה יקרה לו. הוא בכלל לא חשב על מה יקרה בהמשך. הוא לא תפס שההחלטה להיות רוח רפאים תימשך לנצח, כששאר משפחתו וחבריו, כמו כל העולם הזה, בני תמותה.

אבל פרד נשאר לבדו. לנצח.

כי כשאנשים צריכים למות, הם צריכים להישאר כאלה. כל התערבות בגורל רק תביא לתוצאה גרועה יותר. ופרד למד זאת עמו על בשרו שנרקב באדמה לפני שש מאות שנה. כל משפחתו בגן עדן עכשיו. כל אחיו. ג'ורג' שם. אילו פרד היה ממתין קצת, רק קצת... אילו היה מסוגל לדחות סיפוקים...

אבל אפילו להתאבד הוא לא יכול. פרד בסופו של דבר קיבל עונש נצחי, אבל זה לא גיהינום או גן עדן. זה חלום בלהות... בלהוקוס מוקוס.

הסוף :(

הפרק הקודם