לא יודעת איך לקרוא לזה:)

סליחה על האיחור.. פשוט היו כמה קטעים שקצת נתקעתי בהם ולא היו לי רעיונות.. אבל בסוף הם באו, כמו תמיד=]]

5: תחילתו של המסע
"קום!קום!קום כבר! אוי, ריבונו של עולם!" ג'ואנה חבטה בצ'ארלי הישן בכל הכוח עם התרמיל שלו. היומן, שהיה בתוך התיק, פגע בו. "אייייייייייי!!!!" צעק צ'ארלי וקפץ לעמידה. "מי זה?מה קורה פה?" הוא ראה את ג'ואנה. "אה,זו את." הוא אמר, ושיפשף את עיניו. "היית חייבת לזרוק עלי דווקא את היומן?" ג'ואנה צחקה. "קום כבר, בול עץ, הגענו!" צ'ארלי פיהק בקול רם והרים את התיק על כתף אחת. "יופי, את צריכה עזרה?" הוא הביט בג'ואנה הסוחבת איתה תיקים גדולים, מלאים עד אפס מקום. "אממ- אני אשמח,האמת." התנשפה ג'ואנה והעבירה אליו את אחד התיקים. צ'ארלי לקח אותו מידיה בהבעה משועשעת. "תגידי, כמה דברים לקחת איתך?" שאל, מעט מרוגז. ג'ואנה ציחקקה. "החופשה שלי הייתה אמורה להימשך קצת יותר מחודש, ולכן הייתי צריכה הרבה בגדים." היא משכה בכתפיה, ואז תפסה בידו של צ'ארלי וגררה אותו אל מחוץ לתא. "מהר- לפני שהרכבת תיסע- אני חושבת שאנחנו האחרונים שיורדים ממנה." הם הציצו מבעד לדלת הקרון הפתוחה. "כן- תראה, כולם כבר ירדו." אמרה ג'ואנה. "בואי נצא, מהר." הם נדחקו עם כל התיקים של ג'ואנה מבעד לדלת ויצאו החוצה אל הרציף, כמעט מתגלגלים על הרצפה מכובד המשקל שנכפה עליהם. "וואו," התנשף צ'ארלי כשהרכבת יצאה לדרכה. "טוב- אם את בטוחה שאת באה איתי- אני לא חושב שנצליח לסחוב את כל אלה לכל אורך הדרך." אמר צ'ארלי כשהניחו את התיקים. ג'ואנה הזדקפה והביטה סביבה בעניין לפני שהשיבה:"אתה צודק. יש לי פתרון." "באמת?" שאל צ'ארלי, מחויך מעט. "כן, בטח. תקשיב- הדודה שלי כנראה ממש זקנה, כי היא לא יכולה להגיע לרציף בכוחות עצמה ואני אמורה למצוא לבד את הדרך. הבית שלה נמצא ממש קרוב, למרבה המזל- תקשיב לי רגע!" היא תפסה שוב בידו של צ'ארלי כשזה פצה את פיו בכדי למחות- "אני יודעת שאתה לא רוצה להתעכב, ואני לגמרי מבינה אותך, אבל כמו שהתכוונתי להגיד, יהיה חשוד מאוד אם דודה נילי הזקנה שלי לא תתקשר להורים להרגיע אותם שהגעתי. אני אומר לה:'הנה,יופי,אני כאן,ובלה,בלה,בלה' ,אניח את התיקים שלי בצד ואברח." השתררה שתיקה ממושכת. "התוכנית הזאת לא נשמעת לי לגמרי שלמה." הודה צ'ארלי לבסוף. "הו, אל תדאג, מסתבר שהדודה שלי גם עיוורת, ככה שאני פשוט אצטרך להגיד לה שאני ילדה מאוד שקטה, ושאין לה מה לדאוג, בכלל לא ישמעו אותי שם, ואני יודעת להסתדר בכוחות עצמי- ואז היא כבר לא תשים לב שאני לא שם." ענתה ג'ואנה בקלילות. צ'ארלי הנהן, מופתע ומתפעל גם יחד. "אני אחכה לך בינתיים בחוץ. בואי קודם כל נצא מפה." והם פילסו את דרכם בין ים האנשים עם המזוודות, ויצאו החוצה מהרציף. 

***

השניים הלכו יחדיו, ג'ואנה בראש, לכיוון בית ששניהם לא הכירו. ג'ואנה חייכה אל צ'ארלי בעידוד כשזה נראה מודאג, והוא מיהר להלביש על פניו חיוך מאולץ. הוא לא היה בטוח שהוא פועל נכון, אם כי היה עליו להודות שג'ואנה בהחלט הציגה טיעונים הגיוניים בהצעתה. מלבד זאת, שווה לחכות לה- או מכיוון שהיא עשויה להיות ידידה וחברה טובה במהלך החיפוש הקשה שצ'ארלי עמד לפניו, או מפני שהיא נראתה כמישהי נאמנה וחביבה מאוד, שיכולה ומוכנה להתמסר כל כולה למשימתה. וזה היה הינו-הך, כי צ'ארלי לא ממש חשב על זה, כי מרגע שהכיר את ג'ואנה היא כבר הייתה ידידה. נקודה. אבל הסיבה העיקרית לכך הייתה שלצ'ארלי פשוט לא היה מושג היכן ואיך להתחיל. פתאום ג'ואנה דיברה וקטעה את הרהוריו של צ'ארלי:"הנה, זה כאן." הוא הרים את מבטו. לעיניו נגלה בית גדול וגבוה, שעמד על שלוש קומות. הוא היה עשוי מלבנים אפורות וגסות למראה, ומלא כולו בחלונות מעוטרים בקישוטי פאר. ג'ואנה עיקמה את אפה. "אז מזל שאני הולכת איתך, כי בחיים לא הייתי שורדת במקום כזה." צ'ארלי צחק בעייפות והושיט לה את המזוודות. "קחי את אלה- ואל תשכחי להביא את הפרטים הנחוצים. וגם לא יזיק לנו קצת אוכל אם אפשר, בסדר?" ג'ואנה הינהנה. "אל תדאג, כבר חשבתי על הכל." היא נטלה מידיו את המזוודות, ובצעד בוטח נעמדה על מפתן הבית ודפקה חרש על הדלת. לאחר מספר רגעים בהם ג'ואנה עמדה מתוחה, וצ'ארלי השתופף מאחורי שיח, נפתחה הדלת, ובפתח עמדה אישה זקנה ומקומטת, עם המון שיער שחור-אפרפר ועור חיוור מאוד. על פניה וזרועותיה נראו כתמי זקנה, ועיניה הקטנטנות והאפורות שוטטו מעל לראשה של ג'ואנה. "הא- זו את!" היא קרקרה בקולה החורקני. "הבת של טימוטי אלן, נכון?" ג'ואנה צייצה משהו שהתפרש אצלה כ"כן". ולאחר שניה נוספת, במבט אחרון אחד לעבר השיח מאחוריו השתופף צ'ארלי, נבלעה ג'ואנה בתוך בית דודתה, והדלת נסגרה מאחוריה. צ'ארלי הזדקף מאחורי השיח והציץ אל הבית, מקווה שג'ואנה תגיע מהר.

חלפה דקה. חלפו חמש דקות. חלפו עשר דקות, רבע שעה, עשרים, עשרים וחמש דקות.. צ'ארלי חזר והציץ בשעונו בקוצר רוח. איפה ג'ואנה? ולמה היא מתעכבת כל כך? עיניו שוטטו שוב ושוב אל דלת הבית המתפוררת. אבל ג'ואנה לא יצאה מבעדה. איפה היא? חשב צ'ארלי בעצבנות. האם קרה לה משהו? הוא מיצמץ בדאגה ומיהר להקיף את הבית. לא. כלום. "ג'ואן,איפה את..." מלמל צ'ארלי, בועט בדרכו באבן תועה. הוא הציץ שוב בשעונו. חצי שעה. הוא היטה את אוזנו לנסות לשמוע קולות מכיוון בית הדודה. דממה. צ'ארלי הלך מסביב לבית, וכבר היה ברור לו שמשהו כאן לא בסדר. הוא הביט לחלונות הקומה השנייה, ופתאום שמע קול, זעקה חלושה. צ'ארלי הסתובב, והרגיש את לבו פועם. הוא הקשיב בכל מאודו. הזעקה החלושה נשמעה שוב, כעבור שניות מספר. צ'ארלי האיץ לכיוון הקול, מתחיל לדמיין בפחד מה קורה לג'ואנה. חלון נרעד מהקומה השנייה. צ'ארלי הרים את ראשו, מצל על עיניו בידיו. "גואנה?" שאל בהיסוס. מישהו דפק מבפנים על חלון הבית בכוח, וצעק מילים לא ברורות. ברגע שצ'ארלי דיבר, הדפיקות פסקו. "ג'ואנה!" צעק צ'ארלי. "אני כאן!" ענה לו קול מצפצף מבפנים, שנראה היה שמגיע מהחלון. צ'ארלי הרגיש את לבו צונח בהקלה. "ג'ואנה," מלמל בטירוף. "את בסדר, וואו, תודה לאל. בואי כבר, אנחנו מאחרים!" "אני לא יכולה!" נשמעה שוב הצווחה הדקיקה והמבוהלת. "היא נעלה אותי כאן!" צ'ארלי פער את פיו, המום. "היא מה?!" "דודה שלי נעלה אותי בפנים!" צעקה ג'ואנה בקולה הדקיק והמפוחד, "אוי, אלוהים, לא!" קרא צ'ארלי, דופק על פניו בידיו. "לא.לא.לא." הוא נשם עמוק. "אוקיי, תחכי. אני מנסה להזעיק עזרה." הוא הסתובב והתחיל ללכת. מאחוריו שמע צפצוף דואג:"צ'ארלי-אני מצטערת. כל כך מצטערת! לא התכוונתי שנתעכב." הוא לא ענה, רק החיש את צעדיו. חייב להיות כאן איזה סולם או משהו.. חייב. פשוט חייב. ופתאום, ממש מולו, על הרצפה, נח סולם עץ זרוק. צ'ארלי הביט בו בתדהמה. "אלוהים,תודה." לחש כשהרים אותו בזהירות. עכשיו עליהם למהר.

***

"צ'ארלי! סליחה! סליחה!" ציפצפה ג'ואנה, שירדה מהסולם הישר לזרועותיו של צ'ארלי. "וואו. זהירות, כמעט הפלת אותי." אמר צ'ארלי במבוכה והדף אותה ממנו קלות. "אני מצטערת." חזרה ג'ואנה בכנות. צ'ארלי נשם עמוק. "בסדר. אל תדאגי, זו לא אשמתך." הוא הסתכל סביבו, כאילו כדי לוודא שלא צופים בהם. "אנחנו צריכים להזדרז." "כן. להזדרז." חזרה אחריו ג'ואנה בבלבול. "למה בכלל היא נעלה אותך? מה קרה שם בפנים?" שאל צ'ארלי הנבוך כשהם התחילו ללכת ברחובות העיר, מנסים לאתר בניין אפור גדול עם כתובת גדולה-""THE LION, תיאור שנתן לצ'ארלי מר פ.פולקיס, הבוס של אביו, כשעוד היה במקום מגוריו. ג'ואנה נרעדה. "נכנסתי, וברגע שהיא סגרה את הדלת דודה שלי הובילה אותי במעלה המדרגות לתוך חדר ואמרה שזה יהיה החדר שלי- ניסיתי להגיד לה שאני יכולה להסתדר לבד, אבל היא הכניסה אותי פנימה ונעלה אותי בפנים. כל מה שצעקתי לא עזר- עד- עד שאתה באת... " שפתה התחתונה רטטה. "זה היה מפחיד," הודתה. "את לא נראית כמו מישהי שיש משהו שיכול להפחיד אותה," מלמל צ'ארלי בחיוך עקום. ג'ואנה משכה בכתפיה. "יש לי פחד היסטרי מעכבישים, אם אתה לא יודע. אבל אני לא מפחדת משום חיה אחרת." "אפילו נמרים?או אריות?" צחק צ'ארלי. "אפילו זה," אמרה ג'ואנה בצדקנות מעושה. "טוב, אז מאיפה חשבת להתחיל לחפש את אבא שלך?" צ'ארלי משך בכתפיו בחוסר אונים. "הבוס של אבא אמר שכשהאנשים שניצבו למשימה בה הוא השתתף הגיעו לאדינבורו, הם הלכו לבניין של חברת "THE LION", ושם הם קיבלו פרטים נוספים ומשם שלחו אותם למשימה... " "ואתה יודע איפה הבניין נמצא?" שאלה ג'ואנה בקול קטן. "אני חושב, יש לי את זה פה בפתק." הוא ניפנף בפתק קטן וקרוע מול עיניה של ג'ואנה. "אנחנו צריכים להזדרז, אם כך. למרות שאני לא חושבת שיכניסו אותנו לשם.. זה נשמע כמו מקום שמסתובבים בו מבוגרים עם חליפות ועניבות ופרצופים רציניים."  ציינה ג'ואנה. צ'ארלי הידק את שפתיו. "אנחנו חייבים להיכנס לשם. חייבים. חייבים למצוא את אבא שלי." ג'ואנה הניחה יד על כתפו בעידוד. "יהיה בסדר," אמרה והסתכלה בדאגה אל השמיים המחשיכים. שניהם לא שמו לב שהם פסקו לרגע מללכת, ורק הביטו למעלה, שני בני נוער קטנים בתוך העולם הגדול הזה, ורק שני זוגות העיניים שלהם מנקבים את השמיים במבטים נואשים.

תגובות.. ?

הפרק הקודם		הפרק הבא