The big war

הפרק הזה מוקדש לרובין, שבלי ההערות הציניות שלה לא הייתי מגיע לאן שהגעתי ; ). בנוסף, אני מקדיש את הפרק לקונדסאית הראשונה שמגיבה לי כל פרק. תהנו:

אחרי השיחה, התקדמנו צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל, לעבר מקור השיחה, אך לא היה שם איש (או מפלצת, או טיטאן, אתם מבינים למה אני מתכוון).

המשכנו ללכת ואחרי מספר קילומטרים, הבנו שקרונוס ואחיו כנראה נעלמו בדרך כלשהי. בשלב זה, כולנו היינו צמאים, מזיעים, ומכוסי יבלות, התחלנו לראות את נהר הפלגתון, נהר הלבה העשויה לשתייה. אני ואנבת׳ אמרנו לג׳ייסון ולפייפר שצריך ללכת לנהר, וכשהגענו לנהר, הצלחנו לשכנע אותם (בקושי רב) לשתות מנוזלי הנהר.

הטעם היה כמו שזכרתי טעם צורב שקשה להסביר, בן רגע הגרונות של כולנו התכסו יבלות ממגע בלבה, אך לפחות היבלות החיצוניות נעלמו כלא היו והגופים שלנו קיבלו את הנוזלים שהיו צריכים לקבל.

התקדמנו עוד מספר קילומטרים לצד הפלגתון, ומשום מה המקום היה ריק, זה לפחות מה שחשבנו, עד שהתקיפו אותנו להקה של דראקיינות, הם תקפו אותנו במפתיע, ועד ששלפתי את האנקלוסמוס, אחת מהם, שמשום מה הייתה דומה באופן מפתיע לקלי, דקרה אותי ברגל, הוצאתי מייד את הפגיון שאיתו דקרה אותי והרגתי אותה איתו אותה, בזמן הזה השאר כבר יצאו מההלם והתחילו להשיב מלחמה. רק בשביל להבהיר את העניין, זה ממש לא קל להלחם בדארקנייות, אז בטח לא עם רגל פצועה, אך למרוץ זאת הצלחתי לשסף עם האנקלוסמוס את הדארקנייות הנותרות. לאחר הקרב, אנבת׳ חבשה לי את הרגל במלמולי דאגה לא פוסקים. בגלל שאם היינו בניו יורק כבר היה לילה, אז החלטנו לעצור למנוחה, אילתרנו מיטות מעצמות ומעורות של מפלצות מתות (לא לבעלי לב חלש).

הלכנו לישון לאחר שקבענו תורנות שמירות וכמובן, אני הייתי השומר ראשון. תמיד תוקעים אותי להיות הראשון. ישבתי לצד המיטות, כשחשבתי על היום שחלף.

אנבת׳, במקום לנצל את זמן השינה, באה והתיישבה ליידי אף על פי מחאות ה'את זקוקה לשינה' שלי, מי היה מנחש שאני יהיה לבסוף האמא הדואגת?

"אז, פרסי, איך הרגל" שאלה אותי ועניתי לה שהכי טוב שרגל שנדקרה מפגיון לפני חצי שעה יכולה להיות.

דיברנו על כל מיני נושאים לא חשובים בשביל לפרוק את המתח, ואיך שהוא התחלנו לדבר על אדריכלות, מה לעשות? שיחות עם אנבת׳ תמיד כוללות אדריכלות. לבסוף אנבת׳ שאלה אותי את השאלה שרצתה לשאול מההתחלה, "איך זה לחזור לכאן?"

עניתי לה שזה סיוט ובכל שנייה אני נזכר כשהיינו פה פעם, היא אמרה שזה גם מה שעובר עליה, ואף הוסיפה מה שהעיק עלי כל כך, "המקום הזה שומם לחלוטין, זה לא יכול להיות משהו טוב", הסכמתי איתה כשלפתע נשמע קול מאחורינו: "פרסי!!!!!! אנבת׳!!!!!!!!" הסתובבנו והופתענו לחלוטין כשראינו את בוב הטיטאן ולצידו דמסן הענק. הספקנו להחליף איתם מספר מילים כשלפתע בצבצה חרב מביטנו של בוב ברעש נעיצה ונשמע קול: "בוגד"

הפרק הקודם		הפרק הבא