השנה האחרונה

עבר בדיוק שבוע מאז המקרה עם נוויל. אנשים כבר התחילו לעבור במסדרונות בית הספר ולקרוץ לנוויל או לחייך אליו חיוך רחב. בהתחלה הוא אהב את זה, אבל ככל שהתקדם הזמן הוא התחיל לשנוא את הדבר. הוא לא יכול ללכת לשירותים מבלי שחבורת בנות מתלהבות תרוץ אחריו והוא יצטרך לברוח. הוא התחיל להבין איך הארי הרגיש בשנתם הרביעית כשהוא היה מתחרה בטורניר הקוסמים המשולש. גם אז הוא סיפר להם שהוא לא יכול לסבול כבר את התלמידים המעצבנים שלוטשים בו עיניים.
נוויל חשב שהקטע של המבטים זה עוד החלק הטוב. הדבר הכי מעצבן היה שהחבורה של תלמידי השנה הראשונה שהוא שחרר התחילה לחשוב שהוא האליל שלהם. הם שירתו אותו בכל דרך אפשרית והלכו אחריו לכל פינה, החל מ"בוקר טוב, נוויל" באולם הגדול וכלה ב"לילה טוב, נוויל" בשעה עשר בלילה ליד הדיוקן של האישה השמנה. נוויל כבר לא יכול היה לסבול את זה עוד. הוא אפילו ניסה פעם אחת להתחבא בשירותים של הבנות כשהוא היה בדרך לשיעור תורת הצמחים והרביעייה בדיוק ראתה אותו כי גם הם הלכו למדשאות – לשיעור של האגריד. 
דווקא עם אמיקוס הכול הלך לו חלק, המורה להתגוננות מפני כוחות האופל חשב שנוויל חטף מספיק בלילה ההוא במשרדו והוא לא גילה בכלל שיש מעריצים לנוויל בגלל הקללה שהוא הטיל עליו, למרות שפעם אחת מישהו צרח לחבר שלו מתחת לאף של אמיקוס (כשהוא היה מטר מנוויל) שהוא הטיל את הקללה על המורה.
שבוע שלם ניסו נוויל ושיימוס לשכנע את פרופסור מקגונגל שתוותר להם על העונש ושהם יוכלו לצאת להוגסמיד אך היא סירבה בכל תוקף. היא נימקה ואמרה שהם צריכים להבין שעל מעשים רעים משלמים. היא אפילו לא הסכימה להקשיב כשהם אמרו לה שהם מעדיפים שהיא תוריד נקודות לגריפינדור. נראה שהכול אבוד. הבעיה העיקרית שלהם הייתה ג'יני, שהייתה צריכה להיפגש עם לי ג'ורדן בהוגסמיד כמו שהוא כתב לה במכתב.
"אני חייבת שהוא יספר לי מה קורה עם אבא ואימא!" אמרה ג'יני ברוגז, "אולי נשתמש בשיקוי פולימיצי ואני אצא בתור בת מהפלפאף או רייבנקלו?" ג'יני שאלה את נוויל ושיימוס שישבו במועדון ודנו על העניין באותו יום ראשון בשעה אחת עשרה בלילה.
"לוקח שבועות להכין שיקוי כזה," אמר שיימוס, שקיבל קס"מ בבחינה בשיקוים בשנתם החמישית.
"אולי נבקש ממישהו אחר שידבר עם לי?" נוויל שאל את ג'יני.
"לא, אין סיכוי. אני לא יכולה להסתכן שמישהו יסגיר אותו לאחד מאוכלי המוות. אנחנו צריכים מישהו שבכלל לא אכפת לו ממלחמת הקוסמים השנייה."
"אני מכיר מישהו כזה," חייך נוויל.
הוא סיפר לג'יני ושיימוס על דובי שמגיע כל יום לנקות את חדר המועדון של גריפינדור. ידוע הרי שליצורי פלא לא אכפת ממלחמות קוסמים. הם החליטו שהלילה הם יחכו עד שהוא יגיע.
הם חיכו. השעה הייתה כבר שתיים ודובי לא הגיע. ג'יני אמרה שהיא עייפה והיא הולכת לישון. נוויל ושיימוס נשארו ערים ובהו בלהבות שמתפצפצות באח. נוויל הרגיש איך עיניו נעצמות לאיטן והוא שוקע בשינה עמוקה.
"אדונילי, חבר של הארי פוטר." 
נוויל התעורר באחת, מולו עמד גמדון הבית דובי עם העיניים בגודל כדורי טניס והסחבות המטונפות שהוא לובש. בדיוק כמו שנוויל זכר אותו מהפעם הקודמת.
"למה חברים של הארי פוטר לא ישנים בחדרימים שלהם?" שאל דובי בפליאה.
"עזוב, דובי, זה סיפור ארוך. תקשיב שנייה, אנחנו צריכים שתעשה בשבילנו איזו טובה, אנחנו צריכים שתלך מחר לפונדק ראש החזיר ותפגוש שם את לי ג'ורדן. תגיד לו שאתה שליח של ג'יני וויזלי," אמר נוויל.
"אין בעיה, הכול בשביל החברים של הארי פוטר." והוא הלך לנקות את המועדון.
הדבר האחרון שנוויל זוכר מאותו רגע היה את הלהבות האחרונות שנכבו על ידי דובי בחדר המועדון של גריפינדור.
השעה הייתה שתיים בצהריים. דובי התעתק בקראק חזק לתוך פונדק ראש החזיר. נוויל אמר לו בבוקר שהוא צריך להיפגש עם הלי ג'ורדן הזה בשעה שלוש. הוא העדיף ללכת לשם שעה לפני.
"אדונילי, אם אפשר כוס בירצפת בבקשה, תודה אדוני," אמר דובי לבעל הפונדק.
בעל הפונדק חזר והביא לדובי כוס משקה. הוא נשאר לעמוד ליד הדלפק. דובי לטש בו זוג עיניים גדולות.
"על מי אתה מסתכל בדיוק, גמדון בית אחד?" נהם אליו בעל הפונדק.
"אדוני, אתה דומה לפרופסור דמבלדור הדגול, המנהל הקודם של הוגוורטס, האיש הכי טוב שאני מכיר," אמר דובי בעיניים בורקות.
"וואו, קצת נסחפת עם התיאורים שלך, גמדון צעיר. אני מבין שאחי הצליח לשכנע אפילו את היצורים הקסומים שהוא הבן אדם הכי טוב עלי אדמות!" רטן בעל הפונדק.
"אתה אח של פרופסור דמבלדור?" שאל דובי בפליאה.
"כן, אז מה אם כך? אני הוא אברפורת' דמבלדור. אח של הבן אדם הזה שאתה כל כך מעריץ," אמר אברפורת' בבוז תהומי.
אברפורת' לא ציפה לזה. תוך שניות אחדות דובי היה על הרצפה כשהוא משתחווה בפישוט איברים לפניו.
"קום כבר, אוויל!" צעק אברפורת', "אחי הוא לא בן אדם טוב כל כך כמו שאתה חושב." 
"דמבלדור הוא הבן אדם הכי טוב שאני מכיר!" חזר שוב דובי.
"טוב, טוב, מה שתגיד. אז אני מבין שאתה גמדון הבית שלו?" שאל אברפורת'. 
"מה פתאום! דובי הוא גמדון חופשי! הארי פוטר אדונילי שיחרר אותי," אמר דובי בשמחה.
אברפורת' צחק בקול. "בחרת את הצד הלא נכון, גמדון בית קטן. לפי מה שאני שמעתי גמדונים ששוחררו על ידי מישהו שהוא לא הבעלים המקורי שלהם חייבים טובה למי ששחרר אותם עד סוף ימיהם, האם אני צודק, דובי?" אמר אברפורת'.
"כן," צייץ דובי.
"וולדמורט ניצח! אח שלי ובובת החוטים שלו, הארי פוטר, הפסידו בקרב. אין לנו סיכוי מול אוכלי המוות האלו והם יביאו לחפש אותך בדיוק כמו כל החברים האחרים שנלחמים לצד הילד ששרד בשביל כלום. בשביל מה? בשביל כבוד? תהילה?" צחק אברפורת' בקול מטורף שגרם לכל היושבים בפונדק להסתכל עליהם. 
"אנו נלחמים בשביל הארי כי אנו חברים של הארי!" צעק דובי והניף את ידו אל על.
"אם אתם חברים אמיתיים שלו, תחביאו אותו! תסתירו אותו ואת כל חבריו כי אוכלי המוות ימצאו אותם ויענו אותם, את כולם!" אברפורת' התנשף כאילו הוא רץ מרתון. הוא הביט סביבו ושם לב שכל עיני היושבים נעוצות עליו. היו כאלו שאפילו עמדו כדי להיטיב לראות.
"קדימה, תמשיכו לשתות. נגמרה ההצגה," אמר אברפורת' לכל היושבים כשהם חוזרים לשבת ומסיבים את מבטם לצד השני כדי לא לפגוש בעיניים הרושפות של אברפורת'. "שבעתי כבר מאלו החיים באשליות," נאנח אברפורת'. "בוא ואראה לך משהו, דובי."
אברפורת' לקח את דובי לאיזה חדר צדדי שבו היו רק מיטה מוצעת, אח שבתוכו בערה אש קטנה, שולחן במרכז ופינת אוכל קטנה. אברפורת' הצביע על מראה קטנה שעמדה על כרכוב האח.
"קניתי את זה מדנג לפני חצי שנה, זו מראה שדרכה רואים מה הארי פוטר עושה בזמנו החופשי. מראת קסם. החצי השני נמצא אצל הארי. בוא והסתכל מקרוב."
דובי קירב את עיניו אל המראה הקטנה בהתרגשות. לאחר שתי דקות נראו עיניו של הארי מביטות בהם בארשת חתומה.
"אוו, הארי פוטר! הארי פוטר אדונילי, זה דובי!" קרא דובי כשהוא קופץ מצד לצד.
"הוא לא יכול לשמוע אותך," גיחך אברפורת'.
"דבר אחד אני לא מבין, אדונילי. למה אתה מסתכל על הארי פוטר אם אתה שונא אותו?" שאל דובי.
"אני לא שונא אותו," אמר אברפורת' בהתרסה, "אני בעצמי הייתי חבר במסדר עוף החול עד לפני שבוע. אני לא אומר שהילד הזה קצת טרללה, אבל אם הוא הולך בדרך שלו חייבים מישהו שישגיח עליו. דובי, אתה מוזמן לפה מתי שתרצה ואם אזדקק לך אדע איפה למצוא אותך," חייך אברפורת'.
"תודה לך, אח של דמבלדור."
אברפורת' חייך שנית והם הלכו ביחד חזרה לתוך הפונדק.
השעה הייתה חמש בצהריים. נוויל וג'יני היו במועדון וחיכו לדובי שיחזור מהוגסמיד עם הודעות מלי.
"למה לוקח לו כל כך הרבה זמן?" רטנה ג'יני.
"אל תדאגי, ג'יני, הוא יבוא," אמר נוויל.
נשמע קראק חזק ודובי הופיע לפניהם.
"דובי, שנים אנו מחכים לך! מה לי אמר לך?" שאל נוויל.
"הוא אמר שאל תדאגי גבירתילי," דובי הפנה את דיבורו לג'יני, "אף אחד ממשפחתך לא נפגע. הוא גם הביא לך את זה."
דובי הוציא מכיסו חבילה קטנה עטופה בעטיפה לבנה והושיט אותה לג'יני בזהירות. 

הפרק הקודם		הפרק הבא