מוסיקה

אף אחד אף פעם לא העלה בדעתו שלפרד ולג'ורג' יהיו עוד עניינים לעסוק בהם חוץ ממתיחות ושטויות.

איש מעולם לא ראה אותם בלי חיוך או בלעדי האחר,דמבלדור היה יכול להתפרנס ממכתבי אזהרה לאימא שלהם ורוב התלמידות הסתכלו עליהם בהערצה גלויה.

אבל הם לא היו מעוניינים בזה-הם רצו להיות משהו אחר,הם רק היו צריכים למצוא אותו.

הם רצו שאנשים יידעו שיש להם גם צד רציני,אבל לא ידעו איך לעשות את זה בלי לפגוע במה שכבר יש להם,שאותו אהבו מאוד.

ואיך אפשר להפוך למשהו אחר כשאפילו אימא שלהם התייאשה מהם בסופו של דבר,והם מזמן לא שמעו ממנה משפט שלא היה כלול בו "פרד וג'ורג'" "תעלול" ו"רצח".

לא רק אימא שלהם-כולם.

כאילו הם לא יכולים להיות שום דבר אחר חוץ מפרד וג'ורג' המצחיקים והשובבים,עם החיוך על הפנים,שאם הם לא מבצעים תעלול-הרי הם מתכננים אותו.

אף אחד לא חשב שהם יכולים להיות גם רציניים-כמו שאמר פעם ביל "אם פרד וג'ורג' רציניים-זאת בטח בדיחה.".כאילו פרד וג'ורג' לא יכולים לדבוק במשהו עד הסוף שהוא לא רעיון לצבוע את הפרווה של גברת נוריס בכחול,לגרום למירטל המייללת להציף את הקומה השניה (לשמחתו ועליזותו של פיבס,שהיה אחד מחבריהם הטובים) או להתעלל בתלמידי סלית'רין.

אף אחד מעולם לא חשב שיש להם עניין בעתיד-פרד וג'ורג' היו יצורי הווה טהורים,אלה שאף פעם לא חושבים עד הסוף,אבל מוכנים ללכת עד הסוף.

אבל היה להם עניין,והייתה להם תוכנית.

את החצוצרה הם מצאו במחסן.

"עוד אחת מההחרמות המוגלגיות של אבא." רטן פרד,שכעס על כך שבשל התעלול האחרון שביצעו נאלצו לפנות את המחסן המלא בשטויות,שפשוט לא נגמרו "איך הוא אמר שקוראים לזאת?"

"משהו עם ח'.." אמר ג'ורג',משפשף את אפו בניסיון להיזכר.

"ח...ח..." ניסה פרד להביא את הזיכרון בכוח

"חתול!" אמר ג'ורג' בניצחון

"איזה חתול?!זה היה משהו אחר."
"אמרת ח' אז..."

הם השתתקו ואז פרד קרא בניצחון "נזכרתי!חצוצרה!"

"כן." גיחך ג'ורג' "ידעתי שזה משהו עם שם טיפשי."

"אני זוכר איך אימא התעצבנה כשאבא הביא את זה הביתה..."

"כן..." אמר ג'ורג' בגעגועים.המקרים בהם אימא שלהם לא צעקה עליהם או הייתה עצבנית עליהם היו מאוד נדירים,וכל רגע כזה היה חרוט בזיכרונם,תזכורת לכך שלא תמיד הם האשמים.

"אז מה לעשות עם זה?" שאל פרד,משחק עם החצוצרה בידו.

"זרוק את זה." אמר ג'ורג' "אף אחד ממילא לא ינגן עליה."

פרד עמד להשליך את זה הצידה כשפתאום התחרט ג'ורג' "חכה."

"למה?"

"למה מה?"

"למה לחכות?"

"לא יודע..."

הם הביטו בשתיקה בכלי המשונה,שקרני השמש של צהריים מאוחרות חרצו בו פסים בהירים על גבי הזהוב הנוצץ,ומשהו בו קרא עליהם תיגר והם לא אהבו את זה-רק פרד וג'ורג' יכולים להיות מורדים.

"תנשוף." אמר ג'ורג' פתאום.

"למה לי?"

"ולמה לא אדון גיבור?"

"כי אם אבא החרים את זה,זה בטח מסוכן."

"וממתי אתה מפחד מסכנות?"

"אני לא רוצה להתעסק עם משהו לא מוכר."

"אז תן לי-אני אנשוף.פחדן."

"אל תקרא לי פחדן."

"תוכיח."

"אני לא רוצה!"

"אתה מת מפחד"

"בחיים לא."

"אז תנשוף."

"אם זה אוכל לי את האף-זאת אשמתך."

"כן כן,הנער המסכן עם האף האכול על ידי חצוצרה מוגלגית."

"זה עלול לקרות!"
"נו ק-ד-י-מ-ה."

ופרד נשף.

החצוצרה היא הכלי הכי פרד-וג'ורג'י שיש:מבריקה,נוצצת,מושכת את תשומת לב כולם,יצירת הווה מובהקת שלועגת לעתיד לא ידוע,בעלת צליל בולט שמקבל תפקידים ראשיים והפכפכה מאוד-היא בו זמנית מרושעת ותמימה,חזקה ומופנמת,אף פעם לא מגלה את כל הקלפים.

והכי חשוב-גם בה יש צד רציני,שאף אחד לא מכיר.

היא הייתה מושלמת בשבילם.

זו הייתה אהבה מצליל ראשון.

מאז אותו היום שבו מצאו את החצוצרה עברו שמונה שנים והיום הם כבר בני שמונה עשרה.

לא הרבה השתנה-יש להם חנות טריקים עולה ופורחת בסמטת דיאגון כבר שנתיים שאפילו אימם כבר מקבלת (בעיקר בגלל ההצלחה והעושר שנחתו עליהם בעקבות זאת),הבנות כמו שפרד אוהב לומר "נדבקות אלינו כמו מסטיק לנעל." ובסך הכל,החיים של פרד וג'ורג' די טובים לדעת הרוב המוחץ שהם מכירים.

אבל הם לא מאושרים.

ברור-החיוך מרוח על פניהם בתור אורח קבע,אבל כך זה היה מאז ומתמיד.

אבל אם מישהו היה שם לב מקרוב,הוא היה רואה שזה לא חיוך מלא אושר במיוחד,אלה יותר חיוך מוחזק בסיכות בעל כורחו.

כי לפרד וג'ורג' נמאס כבר לצחוק ולהצחיק,נמאס להם להיות כל הזמן רק ילדים-הם רוצים להתבגר ופשוט לא נותנים להם.

התוכנית משתבשת.

"אני לא מבינה אתכם-יש לכם כל כך הרבה מזל." אמרה ג'יני,כשבאה לבקר אותם יום אחד,פניה מביעות עצב בעקבות הפרידה של הארי ממנה לא מזמן "אתם עושים מה שאתם אוהבים ושום דבר אחר לא עוצר אתכם.אז מה הבעיה שלכם?"

ג'ורג' גיחך בשתיקה

"אחות קטנה,תאמיני לי שזה לא תמיד ככה." אמר פרד.

ג'יני הייתה בין היחידים שהבדילה ביניהם,והאחות האהובה עליהם ביותר-היא היחידה שידעה את הסוד שלהם,כי היא מצאה אותם מתאמנים במחסן שלה,מכוסים בלחש השתקה פשוט שאיש לא זיהה כשלהם,והיא הוכנסה לסוד העניינים בתמורה לכך שלא תגלה לאיש,בעיקר לא להוריהם.

אבל היא מעולם לא הבינה את התשוקה שלהם לנגן על חצוצרה,כי בניגוד אליה,שרצתה בזה כתחביב-הם ראו בזה ייעוד.

"זה" הצביעה על החנות בידיים פרושות לרווחה "מה שחלמתם עליו מאז שאני זוכרת את עצמי.זה לא שבדיוק חסר לכם כסף,או אהבות מזדמנות.אז מה חסר לכם?"

הם שתקו וג'ורג' פלט פתאום "התשוקה."

"התשוקה למה?"

"את לא תביני." אמר פרד בשקט.

"נסה אותי." אתגרה.

הם הביטו זה בזה וג'ורג' אמר "אם הייתה בך את התשוקה הזאת,לא היינו צריכים לדבר-כי זה משהו שלא מביעים במילים."

וג'יני שתקה.

קשה ללמוד לבד לנגן על כלי נגינה,אז הם הלכו לקונסרבטוריון מוגלגי,מקום בו לומדים מוסיקה,שם לקחו שיעורים בשם פרדוארד ג'ורג'יאנו,והלכו בתורות בשעות הערב המאוחרות לשיעור אצל המורה הרוסי שלא ידע על חייהם האחרים,והיה בטוח שהוריהם משלמים לו על כך.

הוא ניבה להם גדולות,ואמר שאם ימשיכו להתאמן,יישלח אותם לקולג' מוגלגי בשם ג'וליארד,שעליו נאמר שהוא בית הספר הגדול ביותר למוסיקה מעולם.

הם היו מאושרים.

יום אחד,הם נחשפו.זה היה אסון שלא ציפו לו.

ועוד על ידי מאלפוי.

דראקו מאלפוי נתקל בהם כשהתווכחו בלחישה על יד החדר של המורה לחצוצרה בקונסרבטוריון,מתווכחים בלחש למי אמור להיות שיעור מבין שניהם.

"מה אתם עושים פה?" שאל בגועל.

"ומה אתה עושה פה בלונדי?"

"שתוק סמור."

"הייתה מת."

"שקט!" צווחה המורה לחליל צד "פה זה קונסרבטוריון מכובד,לא מוסד של ארחי פרחי."

"סליחה." לחשו השלושה.

"אני לא אגלה אם אתם לא תגלו."

"נגלה מה?"

"שאני פה." לחש,ועל פניו בצבצה זיעה.

"סודך שמור אצלנו אם סודנו שמור אצלך."

"סגרנו."

"דראקו!" קראה המורה לקלרינט "תורך הגיע."

ומאלפוי ברח.

"מה אתה חושב על זה?"

"אתה סומך עליו?"

"הוא סומך עלינו..."

הם שתקו מעט ואז ג'ורג' אמר "מעניין אם יש עוד קוסמים שמנגנים..."

"באמת מעניין." אמר פרד ומיהר להיכנס בדלת ולסגור אותה.

"לעזאזל!" רטן ג'ורג' ובעודו שולח מבט פליאה אחרון,מיהר להסתלק משם.

ובינתיים,דראקו מאלפוי החל בבחינה הקשה בחייו.

הפרק הקודם