give me love

ארוחת הערב באולם הגדול בדיוק הסתיימה.

דראקו ואני היינו 'ביחד' כבר תקופה, אבל תמיד רחוק מעיני אחרים.

ראתי את דראקו מתקדם אל עבר דלתות העץ הגדולות שביציאה מהאולם הגדול, ממלמל משהו לקראב וגויל על זה ששכח משהו השולחן. לא היה שום דבר על השולחן. זה היה התירוץ הידוע ל'אני צריך ללכת', כל פעם בגרסא שונה שלא מעלה חשד בכלל, כי ככה דראקו מאלפוי היה.

כשיצאנו החוצה עצרתי ליד האגם והוא עצר גם הוא, עומד לידי.

חייכתי אליו. "למה את מחייכת?" שאל בחשדנות.

"מחר זה יום האהבה המאוחר- הרשמי" עניתי.

"מה?"

"יום האהבה," אמרתי "אתה לא רוצה לשאול אותי משהו?"

הוא לא הבין "יום האהבה המאוחר- הרשמי? מה? מה אני אמור לשאול?"

"כמו... כמו... אולי נעשה משהו? או..."

"מה?" הוא צחק.

"מה 'מה'?" זה יום האהבה!" אמרתי.

"תקשיבי,  אני לא מת על הדברים האלו..."

יש לי חבר מוזר... חבר? זה מה שזה?

חדר המועדון היה מקושט במאות לבבות כשיום האהבה הגיע.

נכנסתי כשחיוך נסוך על פניי. מאוד אהבתי את היום הזה, אבל הוא לא מושלם... עדיין לא.

דראקו התעלם ממני כל היום.

או אולי... אני התעלמתי ממנו?

ישבתי בפינת החדר, קוראת ספר ומנסה להתעלם מכל הזוגות המחובקים.

כשהבנתי שלהתרכז בספר שלי זה משהו שלא יקרה הערב עליתי לחדר. הוא היה ריק, אבל על המיטה שלי היה משהו, פתק, שעליו רק שלוש מילים, וורד.

'יום האהבה שמח'. 

הפרק הקודם		הפרק הבא