מכשפה מלכותית

אפילו לאחר יומיים שלמים, זכרה אדלן את השיחה ששמעה בברור, מילה במילה, כאילו היא עדיין מאזינה לה. היא נסתה לדלות כל מידע מוחבא שיכלה, אך נוכחה לדעת שאינה יודעת דבר על מה שדיברו בשיחה.

מחר יגיע היום הגדול, והיא תעלה סוף כל סוף על רכבת האקספרס. אין דבר שהשתוקקה אליו יותר מלהתיל ללמוד, לשם שינוי. 

מזוודתה הייתה כבר מוכנה, ובה גלימות יוקרתיות לבית הספר, ציוד כמו קדרות וחומרים משונים לרקיחת שיקויים, ספרי הלימוד שאליהם נזקקה ומתנת יום ההולדת שקיבלה מדורין - ספר על לחשים וכשפים.

ליד המזוודה הונחו שרביטה, עשוי עץ הערבה הלבנה, ליבת שערה של חד קרן, 15.5 אינצ'ים, וכלוב ובו ינשוף בצבע אפור- צהבהב, בעל עיינים כתומות ומקור כחול. הוא היה ללא ספק, הינשוף המדהים ביותר שאדלן ראתה מעודה, ולו קראו לינקריץ'.

מוחה הטרוד של אדלן, לא יכל לתפקד עוד עם הקריאות והצווחות של לינקריץ', אז היא שחררה אותו מכלובו, והוא עף ויצא מהחלון בשריקה של שימחה. 

"תודה לאל." אמרה לעצמה. אבל עוד לפני שהספיקה לשבת על מטתה ולהמשיך לחשוב, צץ ינשוף, שאותו לא הכירה, מהחלון שלפני רגע יצא ממנו לינקריץ'.

"מה הולך פה?" שאלה אדלן בזעם. הינשוף חיכה על אדן החלון, והיא הניחה שעליה לקחת את המכתב שנקשר לרגלו. "תודה." אמרה בקוצר רוח.

על המעטפה לא נכתב דבר, וסקרנותה של אדלן צצה לה פתאום. היא פתחה את המכתב בחשש, והוציאה את גיליון הקלף.

היא הבחינה בכתב יד מסודר להפליא.

שלום אדלן,

אשמח לפגוש אותך מחר על הרכבת להוגוורטס.

בואי לתא האחרון בקרון החמישי.

תבואי לבד.

אלה המילים היחידות שנכתבו. אדלן לא מצאה סימן לכותב המכתב, וסקרנותה גברה.

לא עלה בדעתה לחשוש מהצורה שבה נכתבו המשפטים. היא תחבה את המכתב לכיסה הימני במכנסייה המפוארים, וירדה לשתות משהו בפונדק.

באמצע הלילה, לאחר שעה שלמה של נסיונות להירדם, החליטה אדלן להישאר פשוט עירה, אך נרדמה לאחר כמה דקות. 

רשרוש של כנפיים העיר אותה שוב. היא חפשה את מקום הרעש, ונוכחה לראות את ינשופה המרעיש, יושב על קולב, ועליו תלויים המכנסיים שאדלן לבשה באותו היום.

"תשמור על שקט, לינקריץ'."

הינשוף השמיע צווחה קטנה, ותחב את ראשו לכיסו הימני של המכנס. הוא שלף את הפתק שאדלן קיבלה מהמוען הלא ידוע, והחל בנסיונותיו לקרוע אותו.

"לא לינקריץ'! עזוב את זה! דיי כבר, ינשוף מטומטם!" קרא אדלן לעברו.

אך הינשוף הנחוש המשיך לנסות לקרוע את המכתב, אך כל פעם שהצליח, תיקן המכתב את עצמו מחדש.

לבסוף קמה אדלן העייפה ממטתה, ושלפה את המכתב ממקורו של הינשוף. היא לקחה את החיה הרועש והכניסה אותו לכלוב שלו, שהונח ליד מטתה.

היא סרקה את המכתב בפליאה, ואף קרעה חלק קטן ממנו כדי לראות מה יקרה. ושוב, תיקן המכתב את עצמו.

אדלן הבטיחה לעצמה שתמצא זמן לחקור את העיניין המוזר, וצנחה על מיטתה כשהמכתב עוד בידה.

למחרת בבוקר, הגיע היום הגדול. אדלן התעוררה בשעה חמש בבוקר, מצווחתו הרועשת של לינקריץ'. 

היא נזכרה לפתע במכתב שהחזיקה בידה, אך גילתה שהוא כבר לא שם. היא חיפשה בכל החדר, אך לא מצאה שום זכר למכתב.

כשגם דורין התעוררה, שאלה אותה אדלן בזמן שאכלו ארוחת בוקר מוקדמת,

"תגידי, דורין, שמעת מתישהו על מכתבים שנעלמים?"  היא שאלה כבדרך אגב.

"אמ... למיטב ידיעתי יש קסם מתקדם, שגורם למכתבים להיעלם בסוף היום שבו נכתבו, למה את מתעניינת בזה?"

"סתם, רציתי לדעת על כל מני קסמים." שיקרה אדלן. לא התחשק לה לספר על המכתב לאיש, והיא שמרה לעצמה את הסוד.

דורין הסתכלה עליה במבט שואל, אך אדלן רק קמה ואמרה, "אלך לסדר את דברי, שלא נאחר אחר כך לרכבת."

היא עלתה לחדרה, ובו מצאה את לינקריץ' מעופף ברחבי החדר.

"איך יצאת מהכלוב?" שאלה אדלן בפליאה. היא הניחה שלא סגרה אותו טוב כאשר הייתה מנומנמת אתמול בלילה.

היא הכניסה את הינשוף לכלובו, והקפידה לסגור את דלת הכלוב היטב. אך כאשר הסתובבה כדי לקחת את שרביטה, הינשוף קיפץ לו על המיטה בחופשיות, מחוץ לכלוב.

אדלן קיפצה בבהלה כשראתה את הינשוף על מטתה, והתיישבה גם היא לידו, בוחנת אותו מכל הכיוונים.

"אתה ינשוף מעוד מוזר, אתה יודע?" 

לינקריץ' השמיע צווחה קטנה, וצבט במקורו את ידה של אדלן בחיבה.

לאחר שעה, יצאה אדלן עם דורין מהפונדק, כשידיה העמוסות אוחזות בשרביט, במזוודה ובכלובו הריק של לינקריץ'.

"איפה הינשוף הזה שלך?" שאלה דורין בפליאה. 

אדלן צחקקה והשיבה על שאלתה, "יש לו נטייה לצאת מהכלוב, גם כשהוא סגור היטב. אני חוששת שהוא קוסם יותר טוב ממך." היא צחקקה.

דורין הרימה את גבותיה בפליאה, והחלה לשקוע במחשבותיה, עד שהגיעו השתיים לתחנת קינגס קרוס.

"אה... דורין, איפה זה רציף תשע ושלושה רבעים?"

דורין התעוררה ממחשבותיה, ונראתה חולמנית.

"אה, אה... מה שאלת? אה, כן, הרציף. הוא... הוא שם," אמרה והצביעה על עמוד בין רצים תשע לעשר.

לנוכח מבטה השואל של אדלן, לפתה דורין את מרפקה (משום שידייה לא היו פנויות), והובילה אותה אל העמוד.

"את יודעת מה? אני חושבת שהיית צריכה לקחת עגלה..." אמרה דורין בצחקוק קל.

כשהגיעו, דורין דחפה את אדלן אל תוך קיר הלבנים המוצק, ואדלן חשה איך היא עוברת מיד אל מקום אחר. היא הסתחררה, ונחתה על ריצפה מוצקה.

מיד אחריה הגיעה גם דורין.

"מה זה היה צריך להיות?" שאלה אדלן בכעס.

דורין צחקקה וענתה, "ככה נכנסים לרציף תשע ושלושה רבעים. רציתי פשוט להפתיע אותך." 

אדלן בהחלט הייתה מופתעת. מולה ניצבו עשרות משפחות עם ילדיהם, ככל הנראה גם הם בדרכם להוגוורטס.

דורין אחזה בידה של אדלן, והובילה אותה אל אחת המשפחות בצעדים נמהרים.

"הו, שלום משפחת פוטר!" אמרה דורין בהתרגשות כשהגיעו אל המשפחה המשונה. היו בה זוג הורים ושלושה ילדים.

"שלום לך, דורין. אם אני לא טועה, זוהי אדלן המפורסמת?"

אדלן פנתה אל המקום ממנו נשמע שמה. מולה, עמדה אישה בעלת פנים מזמינים ושלווים, בעלת שער ג'ינג'י וחיוך מתוק.

אבל אז הרהרה בפנייתה. מפורסמת? למה היא מפורסמת? איך האישה ידעה את שמה? יכול להיות שהיא יודעת שאדלן נסיכה?

"אני ג'יני, אישתו של הארי פוטר. כל עולם הקוסמים יודע כבר שהנסיכה אדלן באה ללמוד בהוגוורטס, אז לא הייתה לי בעיה לזהות אותך."

אמרה האישה, שמסתבר ששמה ג'יני, וענתה על כל שאלותיה של אדלן.

"הארי פוטר?" שאלה אדלן, כשקלטה את דבריה של ג'יני. השם היה לה מוכר מאחת הפעמים בהן סיפרה לה דורין על ההיסטוריה של הקוסמים.

היא הסתובבה וראתה איש ממושקף, שחור שער, מקופף ומדבר עם בנו, שלו היה שער חום ועיניים ירוקות וצלולות.

במשך כחצי שעה שבה דורין שוחחה עם משפחת פוטר, אדלן הספיקה להכיר את כל הילדים במשפחה. ג'יימס, הגדול מבינהם, הוא שובב ומצחיק, וכבר הגיע לשנתו השניה בהוגוורטס.

אלבוס, האמצעי, מתחיל את שנתו הראשונה, כמוהה, וניכר עליו שהוא קצת חושש, ואדלן רשמה לעצמה שהוא נחמד יותר מג'יימס, שלא הפסיק להשוויץ ביכולותיו.

לילי, הקטנה ביותר, עוד לא התחילה ללמוד בהוגוורטס, אבל נשמעה מלאת מרץ וכל הזמן חקרה את אדלן.

כשהגיע הזמן לעלות לרציף, נפרדה אדלן מכולם ועלתה לרכבת, כשהיא בטוחה ששכחה משהו חשוב.

המכתב!

היא נזכרה לפתע במכתב המוזר שקיבלה אתמול וזכרה מה היה רשום בו. היא נפרדה מאלבוס, שהלך איתה לרכבת, ("אבוא עוד מעט לתא שלך!") והלכה לכיוון התא האחרון, בקרון החמישי.

בכל רגע בדקה שאף אחד לא עוקב אחריה. היא הסתכלה אל כל הכיוונים, וכשהגיעה לתא האחרון, הופתעה.

הקרון היה ריק מאדם. היא נכנסה בחשש אל תוך התא, שגם הוא היה ריק, והתישבה על המושב, מחכה לאיש המסתורי.

הרכבת כבר החלה לנוע, וכעבור רבע שעה החליטה אדלן שתלך לתא שבו נמצא אלבוס. אך בדיוק כשקמה ממושבה, נכנס אדם מבוגר אל התא בשרביט מורם, כשהוא צועק,

"קרושיו!"

אדלן זעקה, ורגע לפני שאיבדה את הכרתה, אדם בעל שער ג'ינג'י שאת קולו זכרה מלפני כמה ימים צעק בשרביט מורם,

"שתק!"

אדלן הרגישה הקלה, כאילו היא כבר לא תחת כישוף, והתעלפה על מושבה.

הפרק הקודם		הפרק הבא